בעשור השני של המאה העשרים כיהן הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל כחכם באשי של יפו–תל אביב, לצד רבה של הקהילה האשכנזית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. באותן שנים התעוררה ביישוב היהודי בארץ ישראל מחלוקת ציבורית והלכתית סביב שאלת זכות הבחירה לנשים – סוגיה שהייתה שנויה במחלוקת בעולם כולו.
מבחינה הלכתית נחלקו שני הרבנים. הרב קוק התנגד בחריפות למתן זכות בחירה לנשים, ואילו הרב עוזיאל תמך בכך. בתשובתו ההלכתית בנושא (שו”ת משפטי עוזיאל, חלק ד, חושן משפט, סימן ו’) הוא מתייחס לטענותיהם של הרבנים שהתנגדו למהלך. אחת הטענות הייתה שעמידתם המשותפת של נשים וגברים בקלפי עלולה להביא לידי “פריצות”.
על כך השיב הרב עוזיאל בלשון חדה וברורה:
“ומשום פריצות? איזו פריצות יכולה להיות בדבר הזה, שכל אחד הולך אל הקלפי ומוסר את כרטיס בחירתו? ואם באנו לחוש לכך, לא שבקת חיי לכל בריה, ואסור יהיה ללכת ברחוב, או להיכנס לחנות אחת אנשים ונשים יחד, או שאסור לישא ולתת עם אישה משום שעל ידי כך יבואו לידי קרוב דעת, וממילא גם לידי פריצות, וזה לא אמרו אדם מעולם.”
טענתו פשוטה ועוצמתית. אם נחשוש מעצם נוכחותם של נשים וגברים באותו מקום, הרי שאין לדבר סוף. יהיה עלינו לאסור גם הליכה משותפת ברחוב, כניסה לאותה חנות, וכל מפגש אנושי בסיסי. כך אי אפשר לקיים חברה נורמלית. לכן מסיים הרב עוזיאל במילים החריפות: “וזה לא אמרו אדם מעולם.” אין לכך תקדים בהלכה, ואין זו דרכה.
והנה אנו, יותר ממאה שנים לאחר שנכתבו הדברים, עדים למציאות שבה יש תחבורה ציבורית עם ישיבה נפרדת, וכעת גם יוזמות של מדרכות נפרדות בבני ברק ומסלולים נפרדים בלימודים אקדמים. קשה שלא לשאול: איפה חכמתו של הרב עוזיאל, ואיפה אנחנו היום? האם לכך התכוונו? האם זהו הכיוון שאליו ביקשה ההלכה להוליך את החברה בישראל?
במילותיו של הנביא ישעיהו, הנקראות בהפטרת שבת חזון לפני תשעה באב: “בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי.” אוי לנו שהזנחנו את דרכה החכמה, המאוזנת והאמיצה של ההלכה כפי שביטא אותה הרב עוזיאל, ובמקומה אימצנו דרכים של קיצוניות וקנאות.
דווקא בשבת חזון אנו שומעים גם את חזונו של הנביא לעתיד:
“וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.”
אולי הגיעה העת לשוב גם אל שופטינו ויועצינו הרוחניים, אל חכמתם הרחבה ואל אומץ לבם של חכמי ישראל כדוגמת הרב עוזיאל.
