מבוא לתרגום מכתב ההקדמה ‘אל ד”ר מחמוד עבאסי האדם, אחי הערבי’ והקשרה
בשנת 1988 ראה אור בשפרעם תרגומו הערבי של ד״ר מחמוד עבאסי לספרו של ק. צטניק, ‘צופן א.דמ.ע’, תחת הכותרת: ‘جعلت الله قبلتي في كل حين’, בתרגומו המילולי: ‘שמתי לי את האל לקִבְּלָה [כיוון התפילה] שלי בכל עת’, המתרגם את הפסוק: ‘שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד’ (תהלים טז, ח).
נינה (ניקה, אל־יה) די־נור, רעייתו של יחיאל די־נור ומתרגמת הספר לאנגלית, הקדימה למהדורה פנייה יוצאת דופן אל המתרגם, שאותו כינתה ‘האדם, אחי הערבי’. פנייה זו לא הייתה מחווה רטורית בלבד, אלא המשכו של מפעל יהודי־ערבי שבו הייתה מעורבת במשך שנים. כבר בשנות השישים פתחו בני הזוג די־נור את ביתם למפגשים בין יהודים לערבים. מדי יום שני בערב התכנסו בו אנשי רוח, סופרים, פעילים ומובילי דעת קהל משני העמים לשיחות קבועות. מפגשים אלה התקיימו עוד בימי הממשל הצבאי, כאשר המשתתפים הערבים נזקקו להיתרי תנועה מיוחדים כדי להגיע לתל אביב. בשנת 1965 ייסדו את ‘התנועה הישראלית לשיתוף פעולה יהודי־ערבי’ המתוארת כתנועה עממית ובלתי־מפלגתית.
עדות מעניינת במיוחד על רוחב היריעה של פעילות זו מסר הרב צבי יהודה קוק. לדבריו, נינה די־נור פנתה אליו ב’רעיון גדול’ – להפגיש יחד אנשי דת ואנשי ספרות, יהודים וערבים – והוא נענה ליוזמתה והשתתף במפגשים ‘פעם־פעמיים’. אף שלאחר מכן התנה את המשך השתתפותו בקבלת עמדות מדיניות מסוימות מצד בני שיחו הערבים, הוא הדגיש כי ‘חשוב מאוד להיפגש בחוגי בית’, שמטרתם ‘למעט את השנאה’. לפי עדותו, די־נור אף שימשה מתווכת פעילה בינו לבין עסקנים לאומיים ערבים: היא העבירה אליהם את השאלות שהציג, ביררה את עמדתם והביאה לו את תשובתם בכתב, כפי הנראה מתוך מטרה לאפשר את המשך המפגשים [ר’ צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה: ארץ ישראל, תשע”א, עמ’ 69-68; שם חל שיבוש ונכתב ‘דינה דינור’]. העדות מלמדת כי די־נור לא ביקשה לכנס רק פעילי שלום המזוהים עם מחנה פוליטי אחד, אלא ליצור זירת שיחה רחבה, שבה ייפגשו יהודים וערבים וכן יהודים בעלי השקפות שונות ואף מנוגדות. השתתפותו של הרב צבי יהודה, מן הדמויות הרוחניות המרכזיות בציונות הדתית, לצד אנשי שמאל, סופרים ופעילים יהודים וערבים, מלמדת כי היה זה מרחב שיחה שחצה, לפחות במידת־מה, גבולות לאומיים ואידאולוגיים.
הד לפעילותה זו מצוי גם בספרו של ק. צטניק ‘כחול מאפר’, שראה אור לראשונה בשנת 1966 ונקרא לימים ‘העימות’ (1975; 1989). גליליה, בת־דמותה הספרותית של נינה, מבקשת לפתוח את ביתה בפני ערבים ולשבור את ‘מעגל השנאה’ בין שני העמים. המפגש היהודי־ערבי מוצג שם לא רק כעמדה פוליטית או אזרחית, אלא כחלק מתהליך ההחלמה מן הטראומה: הדרך להשתחרר מפחד אושוויץ ומן ‘הפחד הערבי’ עוברת בהכרה באדם שמאחורי השם הכוללני ‘ערבי’, בהקשבה לכאבו ובהפיכת הבית הסגור והמפוחד למרחב של שיחה ואירוח.
על רקע זה, ההקדמה לתרגום הערבי משנת 1988 נקראת כהמשך וכהבשלה של תפיסה מוקדמת זו. הפנייה האישית אל מחמוד עבאסי מתרחבת לכדי מסה תיאולוגית־פואטית על השואה, הסכסוך היהודי־ערבי, הפליטות והיכולת האנושית לברוא ולהחריב. מתוך זיכרון השואה, שנים של תלישות ונדודים בעולם, חולי מתמשך והרהור ממושך בסכסוך, מבקשת די־נור לנסח שפה דתית של אחווה: שפה הרואה ביהודי ובערבי בני מולדת אחת, ובצאצאי יצחק וישמעאל בניו של אב משותף, אברהם. ‘מולדתי ומולדתך, אחי הערבי’ איננו אפוא רק משפט של פיוס, אלא ביטוי לתפיסה שנינה די־נור ביקשה לממש בחייה, בביתה ובפעילותה הציבורית. כמשפט הסיום שבהערת ק. צטניק להקדמת ספרו (העימות) שתורגמה על ידי כותב שורות אלו: ‘גליליה [היא נינה, המהווה סימבול של ארץ ישראל] מבקשת כעת רחמים על בניה הנופלים משני צדי הגבול’ [ראו שלום (מתן) שלום, ‘גליליה מבקשת כעת רחמים על בניה הנופלים משני צדי הגבול’ – תרגום הקדמתו של יחיאל די־נור (ק. צטניק) למהדורה האנגלית של ספרו ‘העימות’, שפה חדשה (מקוון)].
במרכז הקדמתה של נינה עומד דימוי נועז – ‘האטום המבוקע’ – המהדהד את אחד החזיונות המרכזיים ב׳צופן א.דמ.ע׳. בחזון שבספר אין הפטרייה האטומית מופיעה כאיום עתידי הניצב מחוץ לאושוויץ, אלא כתולדתו של כוח ההשמדה שנולד בתוכה. מתוך עשן הקרמטוריום עולה אשמדאי, מלך השאול, ושמחזאי ועזאל מכריזים על שמו החדש: ׳נוקליאוס׳ [מילולית: גרעין; כאן: הגרעין האטומי]. הוא נולד ׳בלב התנור׳, ב׳מעבדת־המיסתורין של אושוויץ׳, ויושב כמלך העולם תחת ׳כיפת הפטריה׳, הנפרשת משמי אושוויץ אל ארבע רוחות השמיים, עד שהיא מכסה את השמש ואת שמי העולם. הפטרייה האטומית מוצגת אפוא כהתפשטותה האוניברסלית של מלכות ההשמדה שנולדה באושוויץ, כיציאתו של כוח ההרס מתוכם וכאפשרות השתלטותו על העולם כולו. בהמשך הספר מתברר כי נוקליאוס אינו רק כוח שטני החיצוני לאדם: די־נור מזהה גם את עצמו בדמותו וקובע כי לא השטן יצר אותו, אלא האדם – ׳אני ואתה׳ [צופן א.דמ.ע, עמ’ 56, 77-76, 93, 115-114 121; השוו גם ק. צעטניק, טעאַטערשטיק, די גאָלדענע קײט, 139, 1994, עמ’ 152].
נינה הופכת את כיוונו של חזון זה ומציבה כנגדו דימוי חלופי: כשם שהאדם למד לבקע את האטום ושחרר מתוכו אנרגיה הרסנית, עליו ללמוד ׳לבקע׳ גם את עצמו – לפרוץ את גבולות האני הסגור, את העיוורון ואת השנאה, ולשחרר מתוך נפשו אנרגיה אחרת, ׳אנרגיית אהבת הזולת׳. הביקוע הפנימי מוצג כתשובה הרוחנית לביקוע האטומי: כנגד נוקליאוס והפטרייה המאיימת לכלות את האנושות, יכול האדם לשחרר מתוכו אנרגיה של הכרה, חמלה והתחדשות. תרגום הספר לערבית מוצג לפיכך לא רק כמעשה ספרותי, אלא כפעולה רוחנית וכמעבר אפשרי ׳מאפלת השנאה לאור האהבה׳ – פתח בין אדם לאחיו, בין יצחק לישמעאל ובין האדם לבוראו.
*
מקור: كا. تسيتنيك، جعلت الله قبلتي في كل حين. (ترجمة م. عباسي). شفاعمرو: دار المشرق، ١٩٨٨, ، ص. ١٥-١٧.
תודתי לידידי ג’יווארה בדר על הסיוע במלאכת התרגום דיוקו והגהתו.
תרגום הקדמת נינה די־נור (רעייתו של יחיאל די־נור), למהדורת התרגום לערבית של ספר ‘צופן א.דמ.ע’
אל ד”ר מחמוד עבאסי, האדם
אחי הערבי:
אנו ניצבים כפי שניצבים שני האריות המגנים על סמל הפסוק ‘שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד’[1] – הפסוק שבו בחרת אתה, אחי הערבי, לשמש כותרת ועטרה לספר רב־השראה זה המונח בידינו. כך מתבלט הפסוק לנגד עיני הקוראים הערבים, והוא מעניק מחסה והגנה לא רק לנו, אלא לכל הנוצֵר אותו. הוא הופך אותנו לאריות בזכות קשרי אמונתנו העמוקה בבורא עולמים, למען יוציאנו מאפלה לאורה: מאפלת השנאה לאור האהבה.
** ** **
זכינו, אתה ואני, אחי מחמוד, להיות ראשוני המתרגמים של ספר עברי זה. שכן אני תרגמתיו לאנגלית (יולי–אוקטובר 1987, במלאכה שארכה ארבעה חודשים),[2] ואילו אתה תרגמת אותו לערבית (אוקטובר 1988, במלאכה שארכה חמישה לילות).
האל יתברך ויתעלה חנן אותך בחסד הנס בקפיצה מעין זו. הרי היא מהווה מעין הכרה במידותיך ובנאמנותך לאדם ולאנושות, בימי חסד ובימי זעם.
סגולתו המקורית של איש הספר מתגלמת במסירותו ובנאמנותו לאדם. זהו איש הספר אשר הרוחניות מתמזגת בקרבו, כדי שיוכל לזקק ולתרגם בחמישה לילות תמצית של עשר שנות סיוטים שחווה המחבר. בספר ייחודי מסוגו זה, ממשש המחבר את חזונו היצוק כעופרת. השראת הכתיבה לא צנחה עליו מן השמיים; הוא הוסיף לזעוק כזעקת הלחש של משה ליד הסנה שבעמק טוּוָא הקדוש: ‘הנני, ריבוני!’.[3] בורא היקום לא חנן אותו באחיזת הקולמוס ובחיבור הספר בטרם צרף וטיהר אותו בכור היתוך של סיוטים לאורך שלושים שנות חיים,[4] לילה אחר לילה, יום אחר יום, עד שלא מצא מנוח ומחסה מסיוטי הסבל והייסורים אלא באורו של הפסוק ‘שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד’.
** ** **
שלא כמו הטיל, מעשה ידי אדם, שמטרתו להמריא מן הארץ אל השמיים למען יראה האדם את פלא נסיקתו במרומים ואת כוחו בעשיית טוב עם ברואי האל – הספר בא להציג בפנינו את הפצצה האחרונה מתוצרת ידי אנוש, שמטרותיה הפוכות: היא צונחת מן השמיים אל הארץ, מבקשת לשרוף את האדם ולהכחידו משורשיו. זוהי בבחינת הכרה שלילית, או במילים אחרות: שלילת ההשגה וההכרה באלוהי אשר באדם (שהיא מהות משמעות החיים). בשל עיוורון תובנת לבו, ומתוך הישג ההתעלמות הגדול שלו: שלא לראות, פשוט שלא לראות – לא את פני אחיו האדם המתכווץ בבכי, ולא את פני הארץ הבוכייה. פני אח ופני אחות שהושפלו בגין השנאה: אם ואחות לישמעאל, אם ואחות ליצחק, ושניהם מזרעו של אברהם אבינו, שפנה אל האל והתחנן לפניו שלא ישמיד את שתי הערים סדום ועמורה השקועות בשנאת אדם, ולוּ רק אם יימצא בהן אפילו אדם אחד ויחיד שנוהג בזולתו כדרך הצדיקים והישרים.
** ** **
היה עלי לעבור שלב של הזדככות, במשך שנים רבות של הכנה והיערכות, בטרם הבשלתי להבין ולהשיג את אותו דו־שיח בין אברהם לבין ריבון העולמים, בורא היקום ומלואו. שנים רבות של היערכות והכנה ב’עמק המצורעים’ (כך כיניתי את הסכסוך היהודי־ערבי, אשר טרם נמצא מזור ומרפא למחלתו, שאותה אני מדמה לצרעת). שלושים ושש שנות עבודה מאומצת (1952–1988), או ליתר דיוק – דבקות בעשייה הרציפה אשר אותה מכתיבה העבודה בעמק הצרעת, ובכללן שלוש־עשרה שנות אי־עבודה והיעדרות מן האזור (1975–1988). היו אלו שנות נדודים בשבילי העולם – העולם החיצוני והעולם הפנימי; שנות זַכּוּת והיטהרות, המאפשרות הולדת שאלות חדשות ואולי אף תשובות חדשות, המציפות אותי באורה של המולדת ממרחקים – מולדתי ומולדתך, אחי הערבי, כאמת אובייקטיבית וכסמל סובייקטיבי כאחד.
השנים 1975–1988 היו עבורי שנות תלישות מבית וממולדת. ביתי נישא על גבי, כל רכושי עמי בתרמיל הנדודים והפזורה, והנכס היקר ביותר שברשותי הוא הרהוריי על כאב הפליטות של האדם והפיכתו לפליט בידי אדם אחר, עמך כעמי. והשאלה המנקרת בעצמותיי וגורמת לי לקדוח כבאש תופת של פצצת אטום היא: “למדני, ריבוני, למדני להבין את הכוח שנטעת בי למגר את סבלי שאני עצמי חוללתי כאדם, עד כדי כך שכוח זה שהענקת לי הוליד פצצת אטום?”.
והתשובה רבת־ההשראה… הייתה תמיד אחת – בשעת תפילת השחר, בעת מסע הבוקר, ובעת ההתבוננות במשותף לדתות ההתגלות בשעת בין ערביים:
“כדי לקבל את התשובה, עלייך תחילה להחשיב את עצמך כמו האטום”.
“מדוע, ריבוני… מדוע כמו האטום?”.
הקשיתי בעקשנות כלפי הקול המשיב לי מתוך תוכי: “מדוע דווקא האטום?!”.
“האם לא לימדו אותך בשיעורי הפיזיקה, בעודך ילדה, את מהותו של האטום… וכי אינו ניתן לחלוקה… כמושג הוד רוממותו האחד והיחיד, השלם שאינו בר־חלוקה?”.
“אף על פי כן”, שבתי ותהיתי, שכן לא הבנתי לאשורה את התשובה הזו. “לשם מה, ומדוע דווקא האטום?”.
“כמו האטום, בתי. אותו אטום שהאדם הצליח לבסוף לבקעו, ועת פרצה מקרבו האנרגיה ההרסנית העצומה ביותר שידע אי־פעם; כך האדם… לו אך היה יכול לבקע את עצמו כפי שעשה לאטום. כי אז היה מעז כל יצור תבוני, כל אישה ואיש שמציפה אותם האמונה, לבקע את עצמם כאטום – לא כחברים בארגון חשאי וגם לא נגד אחיהם בני האנוש, אלא למענם. עד שכל אדם יראה את אחיו בלב פתוח – לב ונפש של בשר ודם, לב חולם ונואש, לב יוצר והורס, לב הנמס בשנאה ומתחדש באהבה”.
אז, ואז בלבד, ישחרר האדם מן האטום המבוקע שבנבכיו את האנרגיה המופלאה, אנרגיית האור של ‘יוצר הגוונים ומכלה אותם’, אנרגיית אהבת הזולת, שהוא לאמיתו של דבר ה’אני’. אנרגיה אדירה, אנרגיית האהבה לאחרים, אשר רק היא לבדה בכוחה לקרב אותי באהבה אל עצמי. אני, המעיזה כעת לאהוב בגלוי מתוך אמונתי: האדם האוהב קבל עם ועדה, בדומה לאטום המבוקע, ראוי להיברא מחדש כאדם בצלם האמת, המציית לתורתו ולמצוותיו.
** ** **
עשה נא, אלוהים, שיהא הפסוק ‘שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד’ כעין המילים ‘סוּמְסוּם, הִפָּתַח!’[5] בין אדם לאחיו האדם, ובין אדם לבוראו. אמן.
ד”ר (לתיאולוגיה) אליָה נינה די־נור,
הר הכרמל – הר אל־ח’דר נביא האמת.[6]
8 באוקטובר 1988.
הערות:
[1] מילולית: ‘שמתי לי את האל לקִבְּלָה שלי בכל עת’. הקִבְּלָה היא כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה: בכל מקום שבו נמצא המוסלמי בעולם, הוא פונה בתפילתו לכיוונה.
[2] Ka-Tzetnik 135633, Shivitti: A Vision, trans. Eliyah Nike De-Nur and Lisa Herman, San Francisco: Harper & Row, 1989.
[3] ‘העמק הקדוש טוּוָא’ (الْوَادِ الْمُقَدَّسِ طُوًى, al-wādī al-muqaddas Ṭuwā): הוא שמו של העמק המקודש שבו קרא האל למשה במסורת הקוראן. במקרא מתרחש מעמד הסנה ב’הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה’; האל קורא למשה מתוך הסנה, ומשה משיב: ‘הִנֵּנִי’. לאחר מכן נאמר לו: ‘אַל תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא’ (שמות ג, א–ה). בקוראן רואה משה ‘לבת אש’, מתקרב אליה ונקרא: ‘משה! אני הוא ריבונך; חלוץ את נעליך, כי אתה בעמק הקדוש טוּוָא’ (קוראן, סורת ט.ה 20:9–14; והשוו סורת א־נאזעאת 79:15–16; בתיאור מקביל נאמר כי הקריאה באה ‘מן העץ’, סורת אל־קצץ 28:29–30). ואולם בקוראן אין נמסרת תשובה של משה לקריאה בשמו. הצירוף ‘ליד הסנה שבעמק טוּוָא הקדוש: “הנני, ריבוני!”‘ משלב אפוא את הסנה ואת תשובת ‘הנני’ מן המקרא עם העמק טוּוָא מן הקוראן. כך נוצרת זיקה יהודית־מוסלמית סביב דמות משה, ההתגלות והשליחות.
[4] השוו, ק. צטניק, צופן א.דמ.ע, 1987, עמ’ 122: ‘מתי תלמד ניקה לדעת שבעלה אינו סופר כלל; כל־שכן לא סופר המצפה להשראה. הרי אני כחיה זו במלונתה שלשון אין לה’.
[5] נוסחת הקסם שבאמצעותה נפתחת מערת האוצר של ארבעים השודדים בסיפור ׳עלי באבא וארבעים השודדים׳, שצורף במאה השמונה־עשרה לגרסה האירופית של ׳אלף לילה ולילה׳. השוו לדברי ‘גליליה’ [בת־דמותה הספרותית של נינה] במפגשה הראשון עם הארי [בן דמותו של יחיאל די־נור]: ק. צטניק, ׳כחול מאפר׳, עמ׳ 115 (וראו גם שם, עמ׳ 116): ‘ועכשיו נגיד יחד כסגולה: “דלת, היפתחי־נא”‘.
[6] הר הכרמל מזוהה במסורת המקראית עם מעמד אליהו ונביאי הבעל: ‘וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל’ (מלכים א יח, כ). במסורות מוסלמיות ודרוזיות נקשר הכרמל גם באל־ח׳דר (الخضر, al-Khiḍr), ״הירוק״ – דמות פלאית ומדריכה, המזוהה במסורות מקומיות עם אליהו או נכרכת בדמותו. כך, לדוגמה, ומערת אליהו בחיפה, המקודשת לבני כמה דתות, נודעה בפי מוסלמים גם בשם ‘אל־ח׳דר’.
