מראית העין בלב האמת – מכתבים לעמנואל לוינס

“שנזכה לחיות בימים טובים יותר שבהם יאיר אורו של האדם ויגבר על החשיכה, הדחפים והרוע בקיום”. אבי שגיא 1954-2026

 

מכתבים על מכתבים על מכתבים על אמון באדם

“כי באדם אאמין”, מאת אבי שגיא, מוסף תרבות וספרות, הארץ 06 באוקטובר 2025

אמון באדם אינו עמדה תמימה שאינה רואה את הרוע האנושי אלא הכרעה שהאדם מקבל עליו בלי שום ביטחון שהרוע ייעלם והעתיד יהיה טוב והרמוני, אלא כהכרעה קיומית הנובעת מהכרת האדם ביכולתו לפעול בעולם, להתמודד עם הרוע ולסרב לו, גם אם לא לנצחו

לאחר מרד גטו ורשה כתבה חנה סנש טקסט שכותרתו “מכתב לחבר בוורשה”. סנש שואלת את עצמה אם יש לה הזכות לומר משהו למי שמצוי בלב האימה, “אינני יודעת אם מותר לי. אני יושבת בחדר רחב ומואר, סביבי הכרמל הירוק, אני נושמת אויר צח… היש לי זכות לומר כל דבר נחמה, לבקש אותך: הוסף להאמין באדם, בארץ, בנו? להאמין כי האדם אינו חיה בלבד, כי עוד אהבה, אחווה וחופש, להבין שקיימת ארץ שהיא שלך, מחכה לך זקוקה לך?” סנש מבינה כי אמון באדם אינה עמדה תמימה שאינה רואה את הרוע האנושי. אמון באדם הוא הכרעה שהאדם מקבל עליו. הכרעה זו אינה ביטחון שהרוע ייעלם והעתיד יהיה טוב והרמוני. איש אינו יודע את העתיד. ימי שנותיו של הרוע הם כימי שנותיו של האדם.

….

 

מאת: יוסף זהר
‏‏נשלח: יום ד׳, 25 במרץ 2026, 08:09

‏‏נושא: לומר בלב האימה אאמין באדם – תגובה ל”כי באדם אאמין”,

אבי יקר בשורות טובות,

הדברים שציטטת מן המכתב ששלחה חנה סנש לחבר מוורשה לאחר מרד גטו ורשה, בהם היא שואלת, “אינני יודעת אם מותר לי. אני יושבת בחדר רחב ומואר, סביבי הכרמל הירוק, אני נושמת אויר צח… היש לי זכות לומר כל דבר נחמה, לבקש אותך: הוסף להאמין באדם, בארץ, בנו?…” החזירו אותי באחת עשרים שנה אחורה, ליום העדות האחרון שלי. כשחרב הרשעת שווא וסכנת עונש מאסר עולם על צווארי, פניתי ישירות לשופטים עם השורות האלמותיות משירו של שאול טשרניחובסקי מ 1894 “אני מאמין”: “שחקי, שחקי על החלומות … שחקי, שחקי, כי אאמין באדם, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה  לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז…”

שלושה חודשים לאחר מכן, כתבתי את עיקרי הלך רוחי במהלך חמשת ימי עדותי. עשיתי זאת בהיפוך תפקידים אתני, אני הערבי מול השופט היהודי. הייתי חייב לפרוק זאת מעלי וההיפוך הזה כנראה הקל עלי. קשה להבין עד כמה הייתי שרוי באימה ביודעי שחיים ומוות ממש ביד לשוני.

מה שבאמת רציתי לומר לשופטים עדיין לא אמרתי להם. רציתי כמו ברברה סטרייסנד לפנות אל השופטים ולשוחח איתם גלויות, לשאול מדוע אתם ממשיכים לנהל משפט רצח כשלא הוכח שהיה רצח? מדוע אתם לא שולחים את השוטרים הפושעים – שהוכחנו תוך כדי משפט שחקרו את העד נגדי מחוץ לחדר החקירות, שהעלימו עדויות ושיקרו בעדותם בבית המשפט – לכלא? ממה אתם מפחדים?

אבל לא היה לי אומץ. גם עכשיו לא נראה לי נכון לתקוף ישירות שופטים שעשו מעשה נדיר בישראל וזיכו נאשם.
לכן אני מצרף את תגובתי עם שמי הערבי.

יֻסֵּף אבו-מוסא טארק

 

נ.ב.,

התגובה מצורפת

טארק בערבית נושא משמעות דומה לשם משפחתי המקורי קלפקר!

פגשתי את ראש עיריית אום אל-פאחם באבו-כביר והוא סיפר לי ש”אני מאמין” הוצע פעם לכנסת בידי ח”כים יהודים וערבים יחדיו, לשמש המנון. בדקתי וזה אכן סיפור אמיתי.

מצורף גם קטע הפרוטוקול המקורי עם שיבושי הקלדנית ההמומה.

 

‫מאת: יוסף זהר
‏‏נשלח: יום א’, 29 במרץ 2026, 9:13

תודה אבי יקר, אתה מרגש אותי.

בימים קשים אלו אני חוזר בעצמי אל יוסף הצעיר לשתות בו מים צוננים, כמאמר הצועני של מוסטקי.

אני חושב שחלק ניכר מהנס שקרה לי קשור בקריאה בחושך בספרו של עמנואל לוינס.

עזרתי אומץ וכינסתי את המכתבים שכתבתי ללוינס, כולל מה שלא היה לי האומץ לומר לשופטים בזמן אמת.

מקווה שתמצא בהם ענין. אם יש בהם ערך אפשר לפרסם אותם.

חג חירות מלא תקווה לך, למשפחתך ולכל עם ישראל, ושכדבריך: “שנזכה לחיות בימים טובים יותר שבהם יאיר אורו של האדם ויגבר על החשיכה, הדחפים והרוע בקיום”.

יוסף בן משה זהר

 

יום רביעי, ח’ באב תשפ”ו, 22 ביולי 2026

חלק מן המכתבים שכתבתי לעמנואל לוינס פורסמו במוסף תרבות וספרות בערב יום העצמאות.

ביום חמישי ב’ באב, נפטר פרופ’ אבי שגיא בגיל 72 בעקבות התקף לב.

אני מבקש להקדיש את המכתבים לזכרו ולעילוי נשמתו עם תקווה שברכתו תתקיים במהרה בימינו אמן.

יוסף

 

ו’ אדר ב’, התשס”ג

לכבוד היהודי עמנואל לוינס.

כותב אליך העציר יוסף זהר, מאגף החקירות, הרצליה, משטרת ישראל.

אינני אדם דתי, חפשי אני מקיום מצוות. החופשי יהודי החופשי מקיום מצוות?!

… באורך פלא זה כשבוע מאז מעצרי נפתח ספרך בליבי ושכלי…

במהלך החקירה אני קולט שאני מבין את האימרה שמצאתי בספרך “מראית העין בלב האמת”, ואני אומר זאת לחוקר. הוא מתריע בפניי ומזהיר אותי, שאמירה זו מסוכנת. אני אומר לו כי למרות כל מאמציהם להגיע לאמת, מה שהם רואים זו מראית עין.

הרגשתי שאני שומע מהגרון של החוקר את המילים של אשתו השנייה של אבא; “אתה השתלטת על הבית, אתה גירשת את האישה שלו, אתה זייפת את הצוואה, ורצחת אותו לפני שזה יתגלה”. הבנתי מה קרה. שאלתי את החוקר, איך אתם מאשימים אותי, את מי שנילחם על החיים של אבא שלו והשיג לו תרופה ניסיונית?

החוקר ענה: “הכול למראית עין”.

אבל בכלל ישנתי בביתי בליל מותו של אבא. המטפל התקשר לאחר חצות, אשתי ענתה, העירה אותי ומסרה לי את הטלפון. שמעתי את המטפל אומר “קרה משהו לאבא בוא מהר”. זרקתי את הטלפון, אשתי עזרה לי להתארגן ויצאתי מהר ככל יכולתי. כשהגעתי לבית אבא, בחוץ חיכה אמבולנס, ובפנים רופא כבר קבע את מותו הטבעי.

באבו-כביר, פחדתי מאוד, עד היום אני זוכר את דלת הברזל הכבדה נטרקת מאחורי ברעש גדול. בפנים, ארבעה גברים בעלי חזות ערבית התבוננו בי. זיהיתי שתי מיטות ברזל קומותיים. לא העזתי לשאול היכן המיטה שלי אז הנחתי את המזרן והקיטבג על הרצפה במרכז התא.

לפתע, המפחיד מביניהם, לא מגולח, עם עיניים גדולות בולטות ואישונים קטנים, פנה אלי: “יש לך שוקולד?” הופתעתי והשבתי בשלילה. “עטיפת שוקולד?” שוב התנצלתי.

נזכרתי בוופלים ובסוכריות שזוגתי דחפה לי לכיסים ולתיק והצעתי לכולם. אבל הם נראו מאוכזבים. לא ידעתי מה זה שוקולד ולא הבנתי מה הם רוצים ממני.

הוצאתי את ספרך ‘תשע קריאות תלמודיות’ מהתיק והתחלתי לקרוא. פנה אלי רמאזי, “זהר מה אתה קורא? רמאזי לא חיכה, לקח ממני את הספר ואמר, “תלמוד זה מעניין…” הצטרף לשיחה ריאד מיפו, ואמר, “יש הרבה חכמת חיים בתלמוד.”
אמרתי להם: תראו מה קראתי עכשיו, לוינס אומר שכשהאדם מתבונן לתוך עצמו הוא מגלה שהוא בעצם מה שהוא ביחס לסביבה… ומה אני בעצם? הבן של ההורים שלי, אח של אחותי, הבעל של זוגתי, אבא של הבנות, חבר של החברים. זה אני. זה כל האדם.

ואז קרה משהו מדהים, בזכות ספרך לוינס הם נפתחו בפני והחלה שיחה מלב אל לב, על כבוד ועל מסיכות. הם אפילו שיתפו אותי במה שהוביל למעצרם…

בבית המשפט, דרור, עורך הדין שלי, הביא עבורי מהבית את ז’קט הצמר הכחול, מן הסתם כדי שאראה מכובד, ואמר לי שבני משפחתי והרבה חברים כבר באולם. חשתי הכרת תודה עצומה, למרות הכל יש מי שמאמין ותומך בי.

“אני לא יודע למה התכוונה”, הוסיף עורך הדין, “אבל אשתך בקשה למסור לך שהלביאה שומרת עליך”. המלים הללו ריגשו אותי ונסכו בי שלווה.

כשנה קודם, בימי השבעה על אבא חלמתי כיצד פוסעת לעברי לביאה, מגינה מפני אישה אחרת, כורעת לימיני ומנשקת אותי על הלחי.

הכול קיבל לפתע משמעות מיוחדת וחשתי את הלב שלי הומה לאשתי. תיארתי לעצמי שההתמודדות שלה אולי לא מפחידה פיזית כשלי אבל בטוח מורכבת לאין שיעור. כל העול נפל עליה. בנות לטפל בהן, הורים לדאוג להם, עורכי דין להתעסק איתם, ויתכן שאף היא תחת חקירה.

לאחר מכן הסתבר שצדקתי. עם מעצרי זימנו אותה לגלילות. כשהיא הגיעה שלושה חוקרים התנפלו עליה, “גברת זהר, בחוץ מחכות עובדות סוציאליות, אם לא תספרי לנו מה היה אנחנו עוצרים אותך ולוקחים את הבנות למשפחות אומנה”.

כששמעתי על כך התחלתי לדבר לאלוהים “יתגדל ויתקדש שמה רבה… “, עצרתי את עצמי ואמרתי לו, ריבונו של עולם, תעזוב אותם, תפיל הכל עלי, אני כבר אתמודד, מבלי שהיה לי בכלל מושג איך בדיוק.

לפני הדיון הבא עורך הדין אמר לי, “החוקרים מסכימים לאפשר לך להיפגש עם אשתך, אני נוטה להתנגד לכך כיוון שכל מה שתאמרו עלול לשמש נגדכם.” עניתי: מה יש לי לפחד, שבועיים שאני כבר לא איתה. אני מת לפגוש אותה.

שבוע לפני המעצר כבר הבנו שאנחנו תחת חקירה. רציתי לחזק את זוגתי, בקשתי ממנה, גם אם אקלע למצב בו תראי אותי נתון באזיקים, תדעי שבפנים אני מחזיק את עצמי בשמחה.

הובילו אותי אזוק בידיים וברגליים לתא קטן סמוך לאולם המשפט. בפנים היא עמדה מוקפת בשוטרים. ניסיתי לחבק אותה והצלחתי רק לאחוז במותניה. הרגשתי כמה רזתה. היא התבוננה בי בפניה היפות והטובות ושאלה אותי: “איך אתה מסתדר?” מה אגיד לה, שהאוכל לא כמו בבית? עניתי, כולם אוהבים אותי בפנים. זוגתי ליטפה את פני ואמרה: “כולם אוהבים אותך בחוץ…”…

*

תא המעצר בערב. עניתי לשאלותיהם של חברי לתא. נראה לי שהם הבינו מה קורה. “יש דרכים אחרות לפתור סכסוכים משפחתיים. אם אתה רוצה נשמח לעזור לך”. עמדתי מולם זקוף ועניתי “אני מאמין במשפט”. כמה נאיבי מצידי.

לאחר שהאדרנלין בדם נספג. שוב אני מעיין בספרך, מגיע לדף תקציר קורות חייך, ומגלה שנפרדת מאיתנו בשנת 1995 בגיל 90. בכל מאודי רציתי לשלוח לך דברים אלו וכעת אני תוהה מהי הכתובת ולמי להפנות אותם, ואני מבין שהכתובת הינה המקום, והמקום הוא גם מושא פנייתי. איזו משמעות נפלאה, תודה.

עוד למדתי מתקציר קורות חייך, שבשנת 1930, בגיל 24, קיבלת תואר דוקטור על העבודה “אינטואיציה בפנומנולוגיה של הוסרל”. אני קורא בתחתית הדף כי פנומנולוגיה = הלוגיקה של התופעות, וכי התלמוד הינו דוגמה ליישום השיטה הפנומנולוגית שבה ניגשים לתופעה או לטקסט בלי דעה מוקדמת ובאמצעות כלים לוגיים בלבד. זה נפלא בעיניי. זה כמה ימים שאני טוען כנגד החוקרים, כי הם שבויים בתזה שאיתה יצאו לדרך, וכי בכל מקרה, כל עובדה או ראיה תתחזק ולא תפריך אותה.

יום חמישי, 6 במרס 2003

יציאה לבית המשפט המחוזי, לדיון בערעור על הארכת המעצר. מוקדם בבוקר מוציאים לחצר את העצורים שעולים היום לדיון, ואחרי הקראת השמות מורידים אותנו ל”כלוב”, אחד מתאי המעצר הקטנים הפזורים לאורך המסדרון בקומת הקרקע, שם ממתינים לפּוֹסטה, ניידת כלואים. זו נכנסת לחצר החיצונית האחורית בנסיעה לאחור, מלווה בצפצוף צורמני. זוגות זוגות מעלים אותנו, אזוקים זה לזה בידיים או ברגלים.

העלייה במדרגות הפוסטה דורשת ריקוד מתואם היטב בין בני הזוג המשודכים ברגלים באזיקים. דרך חררי הניידת אנו רואים ומריחים קמצוץ מתל אביב. לחצר בית המשפט נכנסת הפוסטה בהילוך אחורי, ופורקת אותנו למעברים מסורגים המזכירים מכלאות בקר. דרך המעברים אנחנו נדחפים לפיר מדרגות ודרכו יורדים למרתף בית המשפט, שם מסירים מאיתנו את האזיקים ומשכנים אותנו, כשלושים עצירים, בתא אחד. את התיק האישי השארתי באבו-כביר, אבל את התפילין אני נושא עמי לכל מקום.

הדמויות במרתף מסקרנות. בייחוד לוכדת את עיניי דמותו של גבר שנראה בן ארבעים ומשהו, שבשערו הקצוץ פשטה שיבה ופניו חמורות סבר. הוא מתנועע הלוך ושוב לאורך התא, ידיו שלובות מאחורי גבו. הוא לבוש חולצת דקרון אפורה, מכנסיים שחורים ונעלי עור שחורות קטומות חרטום. הילוכו ההדור והמחוות הפיזיות שלו מזכירות לי את הגרוזינים מהסרט “חתונה מאוחרת”.

אני מוקסם ממנו. האיש שקוע בשרעפים, אך לפתע הוא ניגש אליי ומבקש את סליחתי בעברית במבטא זר כבד. הוא שואל אם הוא יכול להניח תפילין לפניי, כי הוא תיכף עולה לדיון. אני שמח על בקשתו, ועוזר לו להתעטף ולמצוא את העמוד המתאים בסידור. כשהוא מתפלל פניו נרגעות וקורנות שלווה. שמו נפתלי והוא ממוצא קווקזי. אחריו מבקש להניח תפילין בחור צעיר, שרירי ונאה. לדבריו, אחרי שחזר בתשובה ולמד בישיבות האדוקות ביותר, נפל חזק לסמים.

קול פנימי מצווה עלי, “תראה למי אתה יכול לעזור”. אני מרים את ראשי ורואה שאחד הצעירים שנפתלי משוחח איתו, נראה מתייסר. מפניו ברור שהוא לא מרגיש טוב. אני ניגש אליו, מוציא את בקבוקון טיפות הרסקיו שרחל דחפה לי למעיל הרוח, ומציע לו. הוא לא מגיב. לאחר שנרגע מעט, אני מטפטף כמה טיפות על לשוני וחוזר ומציע לו. הפעם הוא מוציא לשון כמו ילד טוב. עלם צעיר ועדין למראה, בעל תווי פנים חדים, שערו שחור וכך גם עיניו הבולטות. עמידתו שפופה וגבו מקומר משהו. גם הוא לבוש שחור, אך בגדיו עשויים מבד מבריק. הוא עונד שעון יקר, שרשרות, טבעת זהב. הבגדים באיכות משובחת. במיוחד מצאו חן בעיניי נעליו, הארוכות והשפיציות ביותר שראיתי מעודי, זמש שחור מעוטר בקישוט מתכת מוזהב. מראה גופו ופניו והלבוש השחור הקנו לו חזות של עורב, אך עיניו העצובות עוררו בי חמלה. סביבו התגודדה חבורה תומכת, דוברת שפות זרות, שלאחר מכן התגלתה כבליל של קווקזית, גרוזינית ורוסית. ביני לבין עצמי כיניתי אותו “הנסיך הקווקזי”.

לפתע אני שומע, “זהר, בוא הנה!” זה שקורא בשמי הוא בחור חסון ולידו עומדים שלושה בחורים חסונים לא פחות. הוא בן שלושים ומשהו, שיערו קצוץ והוא מקריח מעט, צלקת ארוכה מפארת את לחיו עד לשפה העליונה. הוא עומד בפיסוק קל, כפות רגליו פונות לצדדים, ונראה יציב כהר. השאר גלוחי ראש, צעירים ממנו, וניכר כי הם רוחשים לו כבוד רב. אני מתקרב ומגלה שהם בעצם ארבעה אחים. הבכור מתחיל לדבר.

הוא מתבטא באיטיות, כמו מתוך מאמץ רב. “הפרשה שלך חארטה. הכול עלילה של המשטרה, הם מחפשים תיקים תקשורתיים”. הוא מזהיר אותי מלשוחח עם עצורים אחרים. האחים מסבירים לי שכל אחד מהאנשים סביבי עשוי להיות שטינקר של המשטרה. הם לא שואלים אותי מי אני בכלל. מהעיתון המקופל בידיהם אני לומד מהיכן המידע שבידיהם, ומתרשם מהתובנות שהם משמיעים. אני נפעם מהאחווה שהם מקרינים כלפיי, שותפות גורל של אחים לצרה.

בדרך חזרה לאבו-כביר, “הנסיך הקווקזי” מקיא בפוסטה ואני נותן לו טישו ומציע לו לשתות קולה. לפנות ערב ניגש אליי נפתלי בחצר. “זהר, תגיד לי מה אתה צריך”. מחווה של הכרת תודה וחברות. אני רואה בפניו שהוא ממצמץ ללא הרף, ומספר לו שאני מתעניין ברפואה אלטרנטיבית. נפתלי נפתח ומספר לי שיש לו עצירות כבר שלושה ימים. אני מציע לו להתהלך בחצר ולאכול ירקות, ומדגים לו כיצד אפשר בעזרת שרירי ארובות העיניים לשחרר שרירים טבעתיים לכל אורך הגוף.

שעת ערב מאוחרת. לפתע נכנס לתא סוהר עם שקית גדולה ששלחה לי רחל מהבית ובה בגדים נקיים עבורי. התבוננתי בחברי חסרי הכול והתביישתי. חשתי מפונק לעומתם. הוצאתי שני זוגות גרביים צבאיים ונתתי לוָלרי ולוִיטלי, שלא ראו בגדים נקיים כבר הרבה זמן. כשפנינו לישון התעקש ולרי שאשן במיטה הנמוכה הקרובה לדלת, “אתה הבוס”, אמר. צחקתי וסירבתי לקבל את התפקיד. שלושה ימים עם נרקומנים ושיכורים, ואני כבר בוס?

בוקר יום שישי

התבקשתי לאסוף את חפציי. נותרתי לבדי בתא אחרי שוָלרי ווִיטלי נלקחו מוקדם יותר לדיון. לקחתי את שקית הבגדים הנקיים והנחתי אותה על המיטה הפינתית. הם זקוקים לכך יותר ממני, חשבתי. רגע לפני שיצאתי התבוננתי בתא הריק, שבו עברו עליי ימים מפתיעים חרף החשש הגדול. כשפניי ליציאה הבחנתי לראשונה בכתובת שמעל המשקוף: “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד”.

סאמר, הסוהר הדרוזי, דירבן אותי לצאת מהתא. לבשתי את מעיל הרוח, הנחתי את ז’קט הצמר הכחול על הצ’ימידן שבו אחזתי, ויצאתי. בערב הקודם היה כל כך קר, שנאלצתי לישון לבוש בז’קט ומעליו מעיל הרוח. ירדתי עם הסוהר בפיר המדרגות, שם הוא הוביל אותי דרך מסדרונות מפותלים ודלתות פלדה”. “לאן אנחנו הולכים?” שאלתי. “לקצין המודיעין”, השיב. נמלאתי תקווה. כל יום אני בטוח שהסיוט עומד להיגמר וחוזר ואומר לראש צוות החקירה את אותו המשפט, “אתה עוד תראה. אתה תבקש ממני סליחה ותסיע אותי אישית הביתה”, אבל הוא עונה, “אני לא מבקש סליחה מאף אחד”. והנה עכשיו, חשבתי, קצין המודיעין נכנס לתמונה ואני הולך הביתה.

סאמר מושיב אותי ליד סוהר אחר, בלובי עם טלוויזיות במעגל סגור. מגיע סוהר נוסף ומנסה למצוא אזיקים עבורי. הם מתווכחים ונזכרים שבמגירה יש אזיקים ישנים שחסרים להם מפתחות. “יופי”, אני אומר לעצמי, “אשאר אזוק לעד”. אני שואל את אחד הסוהרים היכן אנו נמצאים. “באגף השמור”, הוא משיב.

לאחר המתנה קצרה מובילים אותי במסדרון לחדר אפור שעל דלתו כתוב “מודיעין”. קצין משטרה בלבוש אזרחי מתנפל עליי, “מה אתה עושה פה זהר? אתה לא מתאים לי, אתה פוגע באנשים שלי ואני לא צריך אחד כמוך אצלי!” נזכרתי בטיפולים החובבניים שהענקתי לחבריי לתא ונבהלתי. “מה קרה?” אני מתגונן, “בסך הכול נתתי תרופות אלטרנטיביות שאפשר לקנות ללא מרשם, וקצת טיפלתי במגע בכמה אנשים. אל תגיד לי שקרה משהו למישהו, זה לא יכול להיות!”

קצין המודיעין מתבונן בי במבט חודר. “מי אתה חושב שאתה, מי הביא אותך לפה?” שאל ומיד השיב לעצמו, “זך?!”, נוקב בשמו של ראש צוות החקירה. “מי הוא בכלל, מה הוא חושב לעצמו, שהוא בעל הבית פה? אני תיכף אראה לו”. הוא מרים טלפון לידי וצועק, “זך, תבוא לפה מיד, ולא, אני מעיף את העציר שלך לקיבינימט”.

לאט לאט מחלחלת לתודעתי ההבנה שזו הצגה, ואני נרגע. ככל הנראה, רוצים שאחשוב שמעבירים אותי מסיבה טכנית, ושלא אבין שהכול מתוכנן. לרגע אני סורק את החדר בעיניי, מנסה למצוא מצלמה, רוכן מתחת לשולחן כאילו לכיוון התיק, אך תופס את עצמי. אל לי להראות להם שאני מבין שזה בלוף. אני מוציא את ‘תשע קריאות תלמודיות’ שלך ומתחיל לקרוא בו. הקצין ממשיך למלמל לעצמו, ולפתע מגלה עניין בספר שלי. “מה זה, ספר על קבלה?” “לא, אני לא קורא ספרים על קבלה”. “למה?” “למיטב הבנתי, אסור להתקרב לנושא לפני גיל 40, זה מסוכן מדי”.

ראש צוות החקירה נכנס לחדר ותוקף את קצין המודיעין, “מה אתה מקפיץ אותי ביום שישי?” קצין המודיעין משיב לו בתוקפנות לא פחותה, ואני מתבונן בהנאה בהצגה שעורכים למעני. נראה לי שהם דווקא אחלה חברים. בקלות יכולתי לדמיין אותם מפצחים יחד גרעינים בשישי בערב. אחרי שהשתכנעו שקניתי את הבלוף, או שסתם התעייפו מהדו-שיח הקולני, פונה אליי ראש הצוות ומורה לי לקחת את החפצים ולהתלוות אליו. במהלך הנסיעה במאזדה הלבנה אני מבין שמעבירים אותי לתחנת משטרת דן ברמת גן. יום שישי לפני הצהריים. במקום לחזור הביתה כפי שקיוויתי, אני מועבר למעצר במקום אחר.

ברמת גן הניידת עוקפת את ז’בוטינסקי דרך אבא הלל, ועוברת ברחובות הקטנים שביניהם. לפתע אני קולט מימין את פסל האריות, המצבה שעליה חקוקים שמות עולי הגרדום בתקופת המנדט. מעל רשימת השמות המפוארת מתנוססת כתובת – “ההולכים למות מקימים אותך מולדת” – וממעל, פסל אריה צעיר המסתער בציפורניים שלופות על אריה גדול ממנו כפליים.

באופן לא מפתיע, אני חש הזדהות עם עולי הגרדום ושואב מהם כוח. בדומה למאבקם בבריטים, המאבק לחפותי ולחרותי הוא מאבק של קטנים מול עצומים מהם. בהתרוממות רוח אני מזדקף בספסל האחורי, פונה לראש צוות החקירה שיושב מלפנים ואומר לו בפאתוס, “כמה יפה הפסל הזה, תראה איך גור אריה יהודה מסתער על האריה הבריטי הגדול ומביס אותו”. אף על פי ששמע אותי היטב, ראש הצוות לא מסתובב לעברי ולא מגיב.

בתחנת דן מצאו השוטרים מפתח לאזיקים המיושנים שעל ידיי. לקחו ממני את התפילין, את הטלית ואת הסידור, והכניסו אותי לתא במסדרון, השמאלי מבין שניים הסמוכים זה לזה. מאזהרות ארבעת האחים ועורכי הדין, ולאחר ההצגה שנערכה לכבודי קודם לכן, תיארתי לעצמי פחות או יותר למה עליי לצפות. עם כניסתי לתא ראיתי שעל המיטה הימנית, אחת משלוש מיטות קומתיים יצוקות מבטון, יושב בחור כבן שלושים, בעל גוף מלא וקומה ממוצעת, מחזיק בידו חוברת. בלי להרים את ראשו החל לשאול אותי שאלות מתוך תשבץ שניסה לפתור.

בתא – שסמוך לתקרתו היו פתחי אוורור מעטים, שמבעדם יכולנו לראות את גלגלי המכוניות החונות בחצר האחורית – שרר מחנק סמיך. הצריבה בריאות התחלפה בכאב. העור בער מזיעה, מאפר ומתחושת לכלוך. הרגשתי את המתח בפנים, ובשרירי הגוף המכווצים, כמצפים להתגונן ממכה. הבחור עישן ללא הרף, כנראה עוד לפני בואי, והחמירו את המצב הנפיחות שפלט. “משהו רקוב בו”, אמרתי לעצמי.

בעודי עונה לשאלות התשבץ של הבחור ברצף שהפתיע אותי עצמי, חשבתי איך אני עובר את סוף השבוע. כל שרציתי היה לישון את 48 השעות הקרובות עד לדיון על הארכת המעצר ביום ראשון. אמרתי לבחור שאינני מרגיש טוב, ונשכבתי עם הבגדים על המזרן, תוך שאני מנסה לחשוב איך להעביר את הזמן שקעתי בשינה טרופה.

לאחר מספר שעות התעוררתי עם ההבנה, שאני לא יכול להתחבא במיטה כל הזמן. הפעם הרגשתי צורך, ולא רק חובה, להניח תפילין. התיישבתי על המיטה. הבחור הצביע על מגש ארוחת הצהריים שהגיע זה מכבר, ובעודו בולס הפטיר, “יאללה, תאכל, זה מתקרר”. עניתי שאין לי ממש תיאבון, וסיפרתי שלקחו לי את התפילין. “מה, אתה דתי?” שאל. עניתי “לא, אבל אני בשנת אבל על מות אבי”. התקרבתי לסורגים וקראתי לשוטר, ואחרי תחינות רבות הגיע מישהו. הוא הבטיח לברר אם אפשר להביא לי את התפילין. לאחר זמן חזר עם תשובה שלילית. “לפחות את הסידור, יום שישי היום”, ביקשתי. להפתעתי, שותפי לתא התגייס לטובתי, “יאללה תביא לו כבר את הסידור”, קרא לשוטר,  “נו, נו”, המריץ אותו להביא לי, וזה באופן מפתיע נשמע לו.

הודיתי לו, והוא אמר, “אני מבין אותך, באתי מבית מסורתי, אבל חזרתי בשאלה. השם האמיתי שלי זה רובי, אבל כולם קוראים לי לוּבי, כמו המוצא שלי. תאכל שלא תהיה חלש”, אמר בפה מלא חמין. בעידודו טעמתי מהיציקה של החמין הקר. הקפדתי להמעיט באוכל כבד, והתרכזתי בירקות המעוכים. לנוכח איכות התבשיל העדפתי להישאר מעט רעב, ממילא לא היה לי תיאבון גדול.

מהתא שממול שמעתי קול בריטון עמוק ונעים של בחור שנראה מבין הסורגים משועשע משהו. שיחות הדת והאמונה עניינו אותו, והוא החליט להצטרף. בני שיחי נשמעו בקיאים בחומר. הם אף החלו להתפלסף על פסוק מסוים. הבחור מהתא השכן אמר, “אם תפתח לי פתח כקוף של מחט אפתח לך כפתחו של עולם”, ולוּבי השיב בלהט, “כפתחו של אולם”. המילים הדהדו במוחי, והחלטתי שאני מעדיף את גרסת האולם, אולם בית המשפט.

זוהי המשימה שלי, הבנתי לפתע. אם אצליח לפתוח חריץ בלבו של שותפי לתא, אולי ייפתחו בפניי שערי המשפט. למרות שידעתי שהוא נמצא שם כדי להפיל אותי, גמלה בי החלטה להתייצב מולו ולקיים דווקא איתו, עם האדם שיכול להשתמש בכל מילה היוצאת מפי, ואפילו בנימת דיבור מהוססת, כדי לסכן את חיי, שבת שמחה כהלכתה.

ערב שבת

ניגשתי להתקלח ולהתכונן לקבלת השבת. התפשטתי, וכשמגבת בידי נכנסתי ערום למקלחת. דלת פח כפולה, המאפשרת לראות את הרגלים ואת הראש, סוגרת על פתח המקלחת. מצד שמאל מחראה בסגנון צבאי ומצד ימין צינור המקלחת ובצדו חריץ בקיר, בסגנון חרך ירי של מבצר צלבני, כנראה שריד מהמבנה הבריטי שהתחנה בנויה עליו. כשחזרתי להתלבש העיר לי לוּבי, שבכלא מסוכן להתפשט לפני כולם. “אני מקווה שאתה לא נמשך אליי”, גיחכתי. “ראיתי את השערות בתחת שלך ועבר לי החשק”, ענה.

תחושת הניקיון הרגעית התפוגגה במהרה במאורה העשנה. כל בגדיי, כולל הלבנים, כבר מוחזרו, ונאלצתי לרחרח כדי לבחור לשבת את בגדיי הפחות מסריחים מסיגריות. סקרתי במבטי את התא וחשתי כמו בסצנה מהצגה. מרחב מצומצם, תפאורה דלה, שני שחקנים בלבד, אבל דרמה גדולה. חיי ביד לשוני.

הפצרתי בלוּבי להצטרף אליי לקידוש. ביקשתי את עזרתו ואת הנחייתו, והוא נעתר. פתחתי את הסידור ונעמדתי סמוך לסורג דלת הכניסה, בתקווה לזכות במשב אוויר. קראתי ללוּבי לעמוד לידי, ויחד התפללנו ערבית וקידשנו על מיץ פטל ועל חתיכות משקית חלה פרוסה. מהתא הסמוך שמע אותנו הבחור בעל הקול הנעים והצטרף אלינו לניגוני שבת. שרנו “לכה דודי”, “ידיד נפש” ועוד פיוטים. התענגתי על קולו, קול חם, עמוק ומהדהד. קול החודר לנשמה. לאחר מכן שמעתי שמספרים עליו שהוא “המוח” מאחורי פרשה גדולה.

חרף הצרידות הרגילה והרעב, דווקא בתא האפוף עשן, הצטלל קולי. כשהגענו ל”ברכוני לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון, ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא”, חשתי שעם התרוממות הרוח התפוגגה תחושת הסכנה, לפחות באותם רגעים. לבקשתי שרנו יחד, “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו”, שיר שתמיד מזכיר לי את אבי. שני הבחורים המשיכו ברצף מזרחי שלא יכולתי להדביק, ואט אט פרשנו כל אחד לפינתו.

לפתע הגיעו סוהרים, פתחו את דלת הכניסה והכניסו לתא שלנו את “המוח”. עכשיו ראיתיו מקרוב; גבוה, מטר ותשעים לפחות, דקיק וגמלוני, ועל פניו ארשת צחוק. דומה שגופו מתקשה לשאת את ראשו, ולכן הוא נוטה על צדו. “המוח” החזיק ספר, רומן כלשהו, ומיד השתרע על המיטה האמצעית והחל לקרוא. לתא שממנו בא הכניסו עצירים ערבים. לאחר כשעה הוציאו אותו מהתא שלנו, חרף גידופיו. בהזדקפו באיטיות מרשימה הוא נפנה לעברי, ובלי שראו זאת השוטרים או לוּבי, הצמיד את אצבעו לשפתיו החתומות וקרץ לי כאומר, “שים לב, לא כדאי לדבר עם לוּבי”. מצמצתי בשתי עיניי והנהנתי קלות כמבין ומודה.

*

אני שוב מעיין בספרך לוינס, הפעם בפרק “ותיק כמו העולם”. פירושך למדרש על פסוק משיר השירים, “שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים”, לפתע מובן לי באופן נפלא. שררך היא טבורך, סנהדרין היא טבור העולם, שבו יתקיים הסדר שנקבע בעולם. הישיבה בצורת סהר כמו באמפיתיאטרון, כולם מתבוננים זה בזה, אך פתוחים וצריכים לעולם. בטנך משביעה כמו “ערימת חטים”, מעשה האהבה מקבל ביטוי של אוכל, גם הדרשן ניגש לטקסט ו”אוכל” אותו ונהנה ממנו.

בו זמנית הרמז הארוטי נמשך גם לסיפא, “סוגה בשושנים”, זו גדר הפרחים שאין בה פרצות, גדר המצוות היא שעוצרת את היהודי מהחטא, ולא החוק והחומה, ואף שריח החטא של העבירה כריח גן עדן, לא מתגלות בגדר המצוות פרצות. מדובר פה בסוג מסוים של אנשים בסנהדרין, בעילוי שבעילוי האנושי. “לא יחסר המזג”, נכנסים ויוצאים מן הסנהדרין, אך לעולם לא יחסרו בה אנשים. וזה שנכנס אחרון, אחרון הוא גם אם היה ראשון בכפרו, שכן, שלא כמנהג העולם, פה בסנהדרין, “היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים”. ובכן, נזקק העולם ליהודי, כי הוא מביא בשורה חדשה של רוחניות, בשורה חדשה של יכולת התעלות אנושית.

כששכבתי לישון, הבחנתי על רצפת התא, סמוך למיטה, בספר של גליה אלבין. על הכריכה האפורה ציור של כלוב ציפור שחור ובתוכו לב אדום. שם הספר “האהבה מנצחת” נתן לי הרגשה טובה. האם זה הספר ש”המוח” קרא והשאיר לי בכוונה?

שבת 

נערה לבושה ביקיני, שערה זהוב, עורה בצבע ברונזה, כמו יצאה מכתב עת, מתיישבת בגבה אליי, ומסירה את החלק העליון של בגד הים. היא מתרוממת ועושה רושם שהיא עומדת להסתובב כלפיי. אני נרגש. הפיתוי, הפיתוי. בכל כוחי אני בוחר לעצום את עיניי כשהיא מסתובבת לעברי. הדבר האחרון שאני רואה הוא טבורה, ובו ניצוצות צבעוניים בוהקים יפהפיים, ואני מתרכז בהם ושוכח את הנערה. ולפתע, הניצוצות הצבעוניים יוצאים מהטבור לעברי, נעים כמתעופפים. כן, זהו פרפר צבעוני, מואר באור כמו היה בוקע מבעד לזכוכית צבעונית. הוא מתעופף ומתקרב לעברי וכשהוא חולף מול פניי, אני רואה אותו בבירור ומתעורר.

אני מתפלל שחרית לבד. לוּבי לא מעוניין להצטרף הפעם. לדבריו, זו פעם ראשונה מזה זמן רב, שהוא מקבל את השבת, ולכבודי, הוא גם ממעט לעשן בשבת זו. להפסיק לגמרי אינו יכול. ביקורת השוטרים בשבת שגרתית, פרט לכך שהם מביאים את עיתוני סופשבוע. אני לא מעוניין בהם ולוּבי לוקח את החבילה. הוא טורח לספר לי על הכתבות הצבעוניות, אך אני מעדיף לשקוע בך לוינס. הוא מתפלא שאני לא מעוניין בעיתונים ואומר לי, “אתה בבעיה, חביבי”.

לוּבי מנופף מולי בחלק מעיתון, ובו כתבה מפורטת עליי, מלווה בתצלומים של אבא, של המטפל של אבא ושלי, אזוק בצאתי מבית המשפט. שוב ושוב הוא מציק לי, “אתה בבעיה, חביבי”. סידור התפילה מציל אותי מהפיתוי לעיין בכתבה. כשהוא מגיש לי את הכתבה בכוח, וצועק, “תסתכל מה קורה אתך”, אני כבר חייב למצוא דרך להיחלץ מהאימה שמתפשטת בי. לקחתי ממנו את העיתון, תלשתי את הדף הכפול, קרעתי אותו לשניים, קיפלתי את החלקים והכנסתי חתיכה אחת לנעל ימין ואת השנייה לנעל שמאל. תחושת הדריכה משחררת. לוּבי צועק לי, “מה אתה עושה? אתה מחלל את כבוד אביך”. עניתי לו, “סבתא חיה אמרה, עיתון זה בשביל לעטוף דגים”.

לוּבי שוב לא נעים כלפיי, למרות האווירה ששררה אמש. לפנינו עוד שעות לא מעטות יחד, והוא מבצע את מלאכתו. אני חש רצון להתאדות ולהיעלם דרך החרכים. התפילה עוזרת לי לצאת מן השיתוק. אני מחפש משהו להיאחז בו, אחרי שהתרוממות הרוח של אתמול התפוגגה. אני נזכר בחלום ושואל את לוּבי, מה לדעתו המשמעות של פרפר בחלום. הוא לא עונה לי. את אותה השאלה אני מפנה אל “המוח” בצעקה מסורג לסורג, והוא עונה לי שהוא לא יודע מה משמעות החלום, אבל פרפר זה נשמה. המושג “נשמה” מכה בי בחזה ומתחבר לתוכן החלום. אני חש שעברתי בחלום מבחן, שמכשיר אותי לצאת מכאן. הביטחון שב אליי ועמו הרגשה קלה יותר.

לוּבי ממשיך להציק לי. אני חושש לדבר. כמו שנאמר, חיים ומוות ביד הלשון, חשתי שעליי להתעמת עם פחדיי, ומכיוון שאני חושש מלוּבי, עליי דווקא להתייצב מולו. כשהאמרה השגורה בפיו של אבי “לא לפחד מהפחד” נוסכת בי אומץ, קמתי וניגשתי ללוּבי. התיישבתי במיטה הסמוכה אליו, והתחלתי לספר לו על אבי החולה והסכסוך המשפחתי.

ואז לוּבי נפתח וסיפר על עצמו, על כך ששרפו לו את הרכב החדש על רקע סכסוך, וכרגע הוא עצמו חסר פרוטה. לדבריו לא נתנו לו הזדמנות בחיים, אבל דווקא עבריין צמרת רוסי שנראה בתקשורת, הפתיע אותו. “התיידדנו כשישבנו יחד, החלפנו פרטים ונשבענו להיות בקשר. אחרי שהשתחררתי התקשרתי לרוסי והזמנתי אותו אלי. ארגנתי לו ערב משוגע, הבאתי ויסקי, וודקה, בחורות. שמתי בשר על האש והדלקתי ג’וינטים. בלילה לפני שהלך, אמר לי שהיה אחלה, ושאל אותי אם אני צריך משהו. עניתי לו שהמצב קשה ושאני יבש, אבל לא הסכמתי לקחת ממנו שום דבר. בבוקר מצאתי 10,000 דולר מונחים בסלון!”

בצהריים שוב מכניסים לנו מגש עם חמין. לוּבי מתפרץ וצועק לשוטרים, “תביאו שניצל, אני יודע שיש שניצל!” כשהם מתעלמים ממנו הוא שב וצועק להם, “חארות, הבטחתם לי שניצל! אני לא יכול לאכול את זה”. צעקותיו לא הועילו, ונאלצנו לאכול שוב את אותה יציקה.

מוצאי שבת 

לוּבי מסרב להצטרף אליי לערבית, אך מספר לי שבשבת נהוג לקרוא פרקי תהילים. כשאני מסיים להתפלל, ומציע לו להצטרף אליי לאמירת פרקי תהילים, הוא מתיישב וטוען שפעם ידע את כל ספר תהילים בעל פה. אני מתחיל לקרוא; “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ;  וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה”.

לוּבי ממשיך בעל-פה; “וְהָיָה  כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים..”. למעט מספר פרקים, שבהם הייתי צריך להשחיל לו מילת כיוון, אכן ידע להשלים את כל פרקי תהילים שהתחלתי לקרוא. הדבר הרשים אותי.

לאחר שעה קלה התעייף ונשכב על גבו, כשזרועותיו שלובות מאחורי ראשו ועיניו נעוצות בנקודה דמיונית בתקרה. לקחתי אוויר וניגשתי לעברו. ידעתי שיש משהו שאני חייב לעשות, אחרת אשאר מוג לב בעיני עצמי. התיישבתי לצדו וסיפרתי לו שאני מבין קצת בענייני רפואה אלטרנטיביים. ללוּבי היו עפעפיים שחורים כמו כתם לידה, ובאותו הערב העצבות שנסכו עיניו המצועפות לא הרפתה ממני. רכנתי לעברו, אך הוא לא הסיט את מבטו מן התקרה. “אני חש שיש בך עצבות עמוקה בפנים”, אמרתי, “כאילו משהו שחור רובץ על נשמתך”. הוא לא הכחיש, רק מלמל מבין שפתיו, כמאשר את דבריי, ושקע בשינה.

יום ראשון

התעוררתי לפנות בוקר עם תחושת הקלה על שצלחתי את האימה במפגש עם מי שהיה ברור לי שהוא מבקש את חיי. משהו עמוק בתוכי הורה לי להתקלף מכל המסכות. האמת מנצחת, חשתי בעוצמה. קמתי והתלבשתי בשקט. את הנעליים נטולות השרוכים החלטתי לנעול ללא גרביים, ישר על גזרי העיתון מאתמול. את ההתרסה הזו על דברי הבלע אף אחד לא היה יכול לראות, אבל היא נטעה בי שקט פנימי נטול פחד וכאב. התפללתי שחרית ללא טלית ותפילין, והתנחמתי בכך שאני עושה את המרב האפשרי. משסיימתי ניגשתי אל לוּבי, שעדיין ישן, והנחתי את ז’קט הצמר הכחול על המיטה האמצעית ליד חפציו. “הז’קט יכול לשמש אותו בעולם השקר בו הוא חי”, חשבתי, “ואני מרגיש טבעי ומשוחרר יותר בלעדיו”.

אחד החוקרים הגיע ואזק את רגליי. בימים הראשונים התלוננתי תדיר על כל מגע של הברזל בגופי, וכעת יכולתי להתעלם מחוסר הנוחות חרף צינת הבוקר. חיכינו במסדרון התחנה. ביקשתי שתייה חמה, אבל נעניתי שאין זמן. החוקר משך אותי לעבר השוטר במבואה, ושם החזירו לי את התפילין, את השרשרת ואת מאתיים השקלים שדרור נתן לי בשבוע הקודם.

ביקשתי להעביר ללוּבי פתק שעליו רשמתי: “הכול צפוי והרשות נתונה, העולם בטוב נידון והכול לפי רוב המעשה”. הוספתי את שמי עם כתובת ומספר טלפון. ביקשתי לצרף את הכסף ללוּבי, והושטתי את הסכום לשוטר התורן. רציתי שיראה בכך מסר שישנם אנשים שמוכנים לתת בו אימון חרף הכול. לפתע נזכרתי בדבר מה נוסף, וביקשתי להוסיף כמה מילים. החוקר ענה לי בבוז, “מה אתה רוצה, לצייר לו לב?” לא הגבתי ורק הוספתי על הפתק, “זה לא נועד לסיגריות, הבחירה בידך, אחי”.

אנחנו מגיעים לבית המשפט בשעה מוקדמת, ומחכים במסדרון לפתיחת האולם. הייתי שרוי במעין אקסטזה דתית. האינטנסיביות של התפילה על סף התהום ותחושת ההיחלצות ממוות פעלו יחד כסם. הרעב, הצריבה העזה בריאות ובפה היבש וכאב חיכוך האזיקים הקרים בבשר, כל אלה כמעט שלא הורגשו. תחושת קלילות אפפה אותי, וחשתי שאני רואה את הזמן זורם בהילוך איטי. ממש כמו בסרט יכולתי לראות את הסצנה שאני במרכזה, וכל המצוקות הפיזיות והנפשיות נעלמו.

לאט לאט מתקבצים סביבנו צלמים. החוקר יושב לידי על הספסל, ראש צוות החקירה עומד, וחוקר נוסף מסתודד עם הצלמים. זקנים עומדים ומתבוננים בי, בצעיר האזוק, בעיניים סקרניות, שנדמה לי כי אני רואה בהן גם רחמים וגם תוכחה. בזווית העין אני רואה את אחד החוקרים מתעסק במצלמה של הצלם. אני רואה מה הולך לקרות, מסב את פניי לאט ימינה, החוקר מחייך, לוחץ, פלש, ואני מצולם. ראש צוות החקירה פותח את הפלאפון ומשוחח עם חבר, “אחי, ראית אותי בחדשות?  גבר, מה אתה אומר על סחבאק?”

מכניסים אותי למסדרון הפנימי, שם החוקר שוב צמוד אליי. הוא מגיש לי מסטיק ירוק ואני מסרב. “למה?” הוא שואל, ואני עונה שמסטיק על בטן ריקה הוא מתכון טוב לאולקוס. אבל אחרי כמה שניות אני בכל זאת מבקש את המסטיק. הוא נותן לי אותו. אני מרחרח את המסטיק. החוקר המזועזע שואל אותי, “מה אתה עושה?” “אחרי סוף שבוע בצינוק אפוף עשן”, אני עונה, “ריח המסטיק כריח גן עדן. תודה”.

דרור ושרון, עורכי הדין, נכנסים לפרוזדור הפנימי שאליו הוכנסתי אזוק, ומבקשים מהחוקר לאפשר להם לשוחח איתי ביחידות. “איפה היית?” הם שואלים. “איפה אתם הייתם?” אני זועם, “למה לא הגעתם ביום שישי, כפי שהבטחתם?” דרור עונה, “באבו-כביר אמרו שנלקחת לחקירות, ובגלילות אמרו שלא יודעים איפה אתה נמצא”. אני מנסה להסביר מה עבר עלי בתמציתיות ומחפש את המילה המתאימה, “הייתי בצינוק בתחנת דן עם ציפור שיר”. דרור צוחק, “מדובב. עכשיו אני מבין, הם העלימו אותך בכוונה”.

אני נקרא לאולם. המחשבות רצות בראשי, “איך לעזאזל אזכה לייצוג הולם, אם מונעים ממני להיפגש עם עורכי הדין?” ביציע הנאשמים שלוש שורות של ספסלים, ומחיצת זכוכית עבה המפרידה בינו לבין הקהל והשופט באולם. הנאשמים נקראים לפי התור לעמוד סמוך למחיצה בצד הצר הפונה לעבר השופט.

באולם התאספו אט אט האנשים. נגה, חברה שלא ראיתי הרבה זמן הגיעה ראשונה. לאחר מבט חטוף באולם התיישבה, וכשראתה אותי חייכה והפריחה לעברי נשיקה. נפניתי למתרחש סמוך אליי, וחילקתי לעצירים שישבו לידי את סוכריות המנטה שקיבלתי מדרור.

נפניתי חזרה לאולם, ולהפתעתי זיהיתי כמה חברים טובים שישבו ממש מולי. הזדקפתי והבטתי בקהל. רחל ישבה בין דודו חמי ואמי. בספסלים האחוריים ישבו גם חנה ויובל, זוג החברים הטובים של אבא, בפנים רציניות, ולידם יכולתי לראות את ראשו של ברט, חבר טוב שלמד איתי באוניברסיטה, מכוסה בכיפה גדולה.

נקראתי להתקדם לעבר הספסל הקדמי, שם עמד ראשון עציר ערבי ואחריו עולה מחבר העמים, בחולצת רשת בהירה. גם לו, כמו לעציר הערבי, לא היה סניגור. התחלתי לשוחח איתו. בעברית עילגת סיפר לי, כי הוא חייל בגדוד גולני שנמצא בעזה. במאמץ רב הסביר זאת אחר כך לשופטת. לא הצלחתי לקלוט את כל פרטי הדיון, אבל הבנתי שעליו להפקיד 500 שקל ערבות. מחיר חירותו של אדם. “קיבינימט המדינה הזו שלא מאפשרת ייצוג הולם אף לחייליה. הוא חייב לחזור לגדוד”, אמרתי לעצמי.

הרמתי את ראשי, פניתי לברט שהיה הקרוב מכולם, הצבעתי על הצעיר וצעקתי לעברו, “תשחרר אותו בערבות! 500 שקל, אני אחזיר לך אחר כך”, אך הוא לא שמע או לא הבין מה אני רוצה ממנו. פניתי לרחל ולדודו, “הוא חייל בגולני, בסך הכול 500 שקל, תשחררו אותו!” מהבעת פניהם הבנתי שלדִידם אין הוא אלא אחד מהעצירים המסוכנים השייכים למקום הזה, בניגוד אליי. ואילו אני, מנקודת המבט החדשה שלי, ראיתי את עצמי שווה לשאר העצירים, יהודים כערבים. “אין זמן להסברים!” דרשתי, “תשחררו אותו!”

הגיע תורי. השופטת הקריאה את הבקשה להארכת המעצר, ונפנתה לעבר דרור ושרון. “אתם מייצגים את הנאשם?” דרור החל להשיב, ובלי לדעת מה אני עומד לעשות, נעמדתי וביקשתי את רשות הדיבור. “כבוד השופטת, לא ניתנה לי ההזדמנות להיפגש עם עורך דין, כיוון שהעלימו אותי במהלך סוף השבוע, ולפיכך אין טעם בייצוג משפטי”. ואז הוספתי, “זכיתי בהשכלה רחבה, ואני מעוניין לייצג את עצמי”.

הייתי משוכנע שהעיתונאים הרבים שנכחו באולם יקפצו כנשוכי נחש לשמע העוול הנורא המתרחש לעיניהם. במקום זאת ראיתי את דרור תופס את ראשו בידיו, וחשתי את הבהלה בקרב בני משפחתי. איבדתי את כל הביטחון העצמי שלי. השופטת פנתה לדרור, וזה אישר שהמשטרה התחמקה מלהשיב לו היכן הייתי עצור במהלך סוף השבוע. הקלדנית הודיעה כי הגיע מועד ההפסקה, והשופטת הציעה שנדבר בעת ההפסקה. הבעתי את מחאתי, אך מילותיי נבלעו בהמולה בלי להותיר כל רושם.

אחרי ההפסקה דרור חזר לייצג אותי. התענגתי לראות כיצד הוא גורם לחבורת החוקרים להזיע, כשהם משקרים במצח נחושה לגבי שעת מעצרי, ומכחישים שבניגוד לחוק הביאו אותי לדיון, יותר מ 24 שעות לאחר המעצר. בחיים לא הייתי מצליח לגרום להם ליותר מאשר גיחוך. התבוננתי בראש צוות החקירה המותקף, וחשתי תיעוב כלפיו.

שוב ביקשתי את רשות הדיבור. השופטת, אישה מבוגרת וקטנת הקומה, נעצה בי את מבטה. “מה יש לך להוסיף?” הצגתי את שקית התפילין בפניה ואמרתי, “אני בשנת אבל על מות אבי, ואני מתפלא שבבית מעצר במדינת ישראל לא מאפשרים ליהודי להתפלל ולומר קדיש”. “תכתוב לשר המשפטים החדש, אולי הוא יעשה משהו בנידון”, השיבה בלעג. בקלות יכלה לפנות לשוטרים ולבדוק אם ניתן לעשות מחווה אנושית פשוטה זו. הדיון הסתיים בהארכת המעצר בשבוע נוסף, ואני נשארתי לעמוד זקוף במקומי, מתבונן בעיני אשתי היפות והעצובות. נשארתי כך עד שנדחפתי על ידי השוטרים החוצה.

עיתונאים רבים צבאו על פתח האולם וניסו להיכנס פנימה. החוקרים החליטו לאפשר להם לצלם לרגע את המחזה, והם התפרצו פנימה. הבזקי מצלמות ליוו את המהומה שהתרחשה, כשהם ניסו להתקרב לעברי. כבר תכננתי מה לומר להם במסדרון, אבל אז החליטו להוציא אותי בדרך אחרת. נדחפתי ונמשכתי לכאן ולשם, והובלתי במבוכים תת-קרקעיים, מקורים בבטון ומרושתים בתשתית של צינורות מים וחשמל, לעבר מגרש החנייה האחורי.

בחוץ, בשמש ישירה של סוף חורף, עמדתי אזוק ברגליי ומשתאה על עצמי. משתאה על תחושות המציאות והדמיון הנמהלות זו בזו, ומשתאה על היותי ניצב במרכזה של דרמת ריאליטי, שנדמית לי כאילו בכל רגע אני יכול לומר די ולהפסיק אותה. בניגוד לכל מה שהם בטח ציפו, לא רק שלא נשברנו, אלא גם זכינו לתמיכה. תחושת הכרת תודה עצומה החלה להציף אותי.

*

יום שני, 7 באפריל. שעת צהריים, אולם בית המשפט המחוזי. 

קר… המזגן פועל בעוצמה ישר מולי, והסווטשרט נשאר בחדר. בנחישות רבה משרטטת התובעת את קונספירציית הרצח של יוסף זהר. אני חש במבטיהם של מי שאינם מכירים אותי. הם רואים מולם רוצח פסיכופת. תוך כדי התיאור הדרמטי אני מעביר פתקים, כדי להעמיד את דרור על חוסר הדיוק בפרטים. אני מתאפק לא להתפרץ למשמע הזוועה המתוארת. “בתאריך… השתלט הנאשם על הדירה, החליף את מנעולי הדירה, שכר את שירותיהם של שני מאבטחים אשר לא אפשרו לאשת אביו להיכנס לדירה ודרש מהמטפל כי לא יאפשר לה להיכנס לדירה. …, הנאשם פנה למטפל וברר עמו כמה זמן יוכל אביו לחיות בלא שיהיה מחובר למכונת ההנשמה ונענה כי “מקסימום חמש דקות”. הנאשם הבטיח למטפל כי “אם הכל יהיה בסדר עד הסוף, אני גם אתן לך מתנה”. בתאריך 12.4.02, בשעה אחת עשרה לערך, הגיע הנאשם לדירה, בה שהו באותה עת האב והמטפל. הנאשם פנה למטפל ואמר לו כי היום זה היום האחרון של אביו וביקש ממנו לנתק את מכונת ההנשמה”, ועוד ועוד תיאורי זוועה. אני חש על פני הקהל באולם את המתח, גרסת התובעת נשמעת קוהרנטית.

כשהתובעת אומרת  לשופט; “אני מורידה בפני הנאשם את הכובע, הוא עמד בכל תרגילי החקירה שערכנו לו”, אמא שלי מתפרצת, “בטח שהוא עמד בתרגילים, כי הוא דובר אמת!” כמה הגיוני ונכון אך במקום להפנות את הטענה לתביעה, השופט מאיים להוציא אותה מהאולם.

דרור פותח במשפט נהדר, “אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתורה”, וממשיך, “המשטרה יצרה הודאה… אין לה יסוד להאשמה”. אני מהופנט כמו הקהל, ומצפה במתח לבאות.

*

יום ראשון, 11 במאי, 2003

ימי ההמתנה להכרעת השופט היו מורטי עצבים. אף שהשתדלתי ככל יכולתי לשמור על מצב רוחי, מצאתי את עצמי מהרהר יתר על המידה. החידושים שנגלו לי בתקופה הראשונה וההפתעה מהגילוי העצמי שאני, כמות שאני, יכול להתקבל כאן בחברת עצירים, חברה אנושית מגוונת ושונה מכל אשר הכרתי. יתר על כן, חריגותי נמצאה מכובדת והתנהגותי כלפי העצירים האחרים לא נתפסה כסימן של חולשה.

חוסאם דיבר בגילוי לב, ואמר שאין עשן בלי אש. זה פגע בי. הוא העיד על עצמו שהוא מדבר דוגרי ולא מאחורי הגב. אולי התכוון לומר שלא סתם עוצרים אדם, גם אם יתגלה שהוא באמת חף מפשע. על כל פנים אני נזקקתי לתגובה אחרת, ובאותו הרגע הרגשתי שעם כל כנותו הוא לא חברי.

לעומת זאת, בבוקר במרתף בית המשפט, ארבעת האחים היו מאוד חמים ותומכים, וניסו להשמיע עצות טובות ודברי עידוד ברוחב לב. האח הבכור פרס בפני את מסכת חייו, המעצרים, הרצון להשתקם, גזרי הדין הקשים, מלחמת הכבוד העצמי והמחיר היקר שהתלווה לה וההכרה שאלו החיים ויש לקבלם. נפעמתי מעוצמת נפשו ומעוז רוחו. משעה שנפגשנו במרתף לפני כחודשיים נקשרה נפשנו למרות המרחק החברתי הגדול, לכאורה.

מהמרתף חזרתי לתא, נחרץ. הצטרפתי לגברי להתעמלות, כשלפתע נקראתי לעורך דין. הספקתי לחטוף שטיפה במקלחת וירדתי למצוא אותו במסדרון.

האכזבה, שניסיתי להתכונן לקראתה, מכה בלב ובסרעפת. ניתוח ראשוני של ההחלטה מעלה, שלא הייתה כלל התייחסות לטענותינו. הפכתי אבק אדם, חסר ערך בעיני השופט. לאחר יותר מחודש המתנה ניתנה הכרעה כאילו לא התקיים דיון, קופי פייסט מכתב האישום. איך ניתן לעכל זאת? המסקנה שלי היא, שהאסטרטגיה התקשורתית שלנו נחלה כישלון. עם זאת, הכול נפתח לקראת הערר בעליון, ואולי זו טעות עקרונית שלא תפעל לטובתנו, אך הפעם זעקתי חייבת להישמע.

הקראתי בטלפון מסר אותו בקשתי שיעבירו לתומכים ויעלו לאתר התמיכה באינטרנט:

יהיה אשר יהיה, אני עוד אנצח!

תודה לכל אלה שמאמינים בי, שמגיעים ותומכים כדי לחזק את ידינו.

לתמיכה שלכם יש ערך עצום עבורנו וכל טיפות התמיכה הופכות לגל גדול. לא הַפְּסִיקָה כשלעצמה פגעה בי, כשם שכאב לי חוסר ההתייחסות והזלזול המוחלט של השופט משורה של טיעונים משפטיים ענייניים שהעלינו. דומה, שעבור שופט המעצרים בבית המשפט המחוזי, משעה שהפרקליטות חרצה דין כנגדי, הפכתי בעיניו אבק אדם חסר ערך. אבל מהמקום הכואב הזה תצמח הזעקה של אדם שהתמסר לאביו עד כלות. האתגר הנוכחי שלי הוא לראות בכל מכה, ברכה. ושוב… כשאתם חושבים עליי, עשו זאת בשמחה, אני פה מתאמץ להיות ראוי לכך.

*

יום שני, 19 במאי, 2003

לכבוד פרקליטות המדינה, ירושלים, ישראל, באמצעות בא כוחי, עו”ד דרור ארד-אילון.

הנדון: עדותו של המטפל של אבי.

נכבדי, אתמול בבוקר ה-18 במאי, כפר המטפל של אבי באשמה המיוחסת לו, רצח אבי משה זהר, אשר הוא שימש כ-13 חודש מטפלו הצמוד, והצהיר כי את ההודאה הכוזבת נתן במהלך החקירות בעקבות הבטחות שניתנו לו, להקל עליו בתיקי הרצח שבהם הודה.

אי לכך, אתם מתבקשים בזאת לבצע את הדברים הנ”ל: א. שחרורי לאלתר מבית המעצר וללא תנאים מגבילים.  ב. פתיחה בחקירה נגד השוטרים שהיו מעורבים בחקירה.  ג. לשקול מחדש את מועמדותה של התובעת לשופטת.

בפנייתי זו אני קורא תיגר על כל אלו הטוענים כי הממסד “מכסה על עצמו”, ובאופן טבעי פועל כמערכת המתגוננת מהתקפה, ולפיכך תיענה בקשתי בשלילה מוחלטת, ועל מנת לצאת מ”הברוך” תוצע עסקה כדאית למטפל, כדי שיחזור בו מכפירתו.

כאזרח נאמן למדינה אני חושב, שלטובת העניין עצמו ולחיזוק מעמדה של הפרקליטות והאמון כלפיה מצד אזרחי המדינה, עליכם לפעול בעניין כפי שהמלצתי לעיל ובתכיפות רבה.

מאז מעצרי ב-2 במרס, 2003, הוטחו בי האשמות כבדות. ללא היסוס נפרשו כזבים נגדי בתקשורת, בעוד שבגלוי, קבל עם ועדה, המעלילים נגדי פולשים לבית אבי הוא בית ילדותי, וכל נכסי אבי הנזילים מוזרמים לחשבונות הבנק שלהם.

גם אם לחוקרים לא היה מניע של בצע כסף ישיר, ברי לי כי שחיתות המידות, תאוות הפרסום (שהרי שמעתי אותם לידי מתגאים ב”הישג” בפני חבריהם) והישגיות יתר העבירו אותם על דעתם.

ביצירת רצח שלא היה, לא רק שהחריבו את כל מה שבניתי ב-38 שנות חיי – משפחה, קריירה, חסכונות – אלא גם הפכו את אבי משה זהר ז”ל, גיבור מלחמות ישראל, ל”צמח”, יצור חסר רצונות וערך אנושי, כפי שהטיחו בפני במהלך החקירות.

את רצון אבי מילאתי בהוציאי את אשתו מביתו, והדבר תועד בפני עורך דין, חברים ומשפחה. בנקמתה העבירה האישה את הסכסוך מהמישור האזרחי למישור הפלילי, וכך “גרפה את כל הקופה”.

יותר מכול נדהמתי, כי שוטרים במדינת ישראל מסוגלים להדיח עד ולשקר בבית המשפט (לשקר לנחקר זו כנראה נורמה מקובלת) ופרקליטה מסוגלת לצטט את הנאשם בצורה כוזבת, קרי החלפת מילים והוצאת דברים מהקשרם, עד כדי היפוך משמעותם. לצערי, שופט המעצרים קיבל את כתב התביעה כפשוטו, ולא טרח לחפש במראי מקום (שלא היו) ולראות כי כתב התביעה הוא מלאכת פלסתר, בדוי מבסיסו ועיקרו.

ייקח הדבר חודש, שנה או עשור – חפותי תצא לאור. יש לכם הזדמנות לתקן עוולה גדולה לפני שהדברים יצאו משליטתכם. אני מצהיר בזאת שוב, כי כל מילה שאמרתי במהלך החקירות הרצופות והארוכות מילת אמת היא, ואני מוכן להיחקר בפניכם בכל עת ועל כל נושא שבעולם.

אני מוכרח להתוודות, כי אין רע בלי טוב. למדתי המון בחודשיים וחצי הללו. למדתי עד כמה בר מזל הנני, שיש לי משפחה תומכת וחברים אוהבים, החסכונות שצברתי המוקדשים כולם להגנתי ולקיום משפחתי, ולא פחות חשובה ההשכלה והאמונה שרכשתי, המאפשרות לי להתמודד בצלילות הדעת עם טירוף המערכות.

כשאתם קוראים פנייתי זו, עשו זאת בחיל ורעדה, שאין זעם כמו זעמי, זעם בן מסור שפגעו במשפחתו בגלל בצע כסף ותאוות נקם, ועד כה הממסד, שאותו פרנס בזיעת אפיו, פנה לו עורף ונהג בו חוסר יושר.

אינני תאב נקם, יעידו על כך כל מכריי והתנהלותי גם בשעות הקשות ביותר. כיהודי מאמין אני דורש תיקון, וברי לי כי אם לא ייעשה על ידי בני תמותה, יעשה אותו במוקדם או במאוחר האחד והיחיד שאותו אני ירא.

בברכת שלום,

יוסף בן משה זהר

*

יום ראשון 25 במאי

אני חייב להודות שהבוקר נחלשתי. פחד חדר ללבי כשעלו אסירים בטחוניים במדים חומים ומילאו את הפוסטה בכלא רמלה, בדרך לבתי המשפט בירושלים. חרדה מהם ומבית המשפט.

בבית המשפט העליון, בעזרת מעלית חרישית נסתרת, העלו אותי מהמרתף והכניסו אותי דרך דלת צדדית למעין מרפסת גבוהה המשקיפה על המתרחש באולם המעצרים, משמאלו של השופט התורן. השופט, אליהו מצא, כבר יושב והקהל מתחתיו מקשיב לסידורי הדיון שמתחיל. האולם גדול ותקרתו גבוה והנוכחות היפה של שוחרי שלומי נבלעת. אני מזהה את שרון עם ההורים של גיל. יש הד באולם, והקהל דומם מיראת כבוד ומחשש להפריע.

הדיון מתחיל ושוב כמו בדיונים קודמים, השופט לא מסתכל לעברי. זה מטריד אותי, אני רק תיק ולקיום הפיזי שלי אין משמעות בעיניהם? התובעת פורסת את האישומים בפני השופט. אני מקשיב בדריכות וכשהיא אומרת, “הנאשם הודה בחקירתו שהיה אדם שלישי בביתו של אביו בעת מותו”, אני לא יכול להבליג יותר ומתפרץ “לא נכון”. השופט שאג “מי אמר זאת?” והביט לעברי בזעם. החזרתי מבט זועם, אבל הרכנתי ראש וביקשתי, “סליחה”. “אם תפריע שוב אוציא אותך”, הזהיר אותי בטון חמור סבר. לפחות הוא הביט לעברי.

דרור מגיב בקצרה על טענות התובעת, מתייחס לדבריי בחקירה כ”משחק זחוח”, אך מבטא מעט מזעמי על שלילת אנושיותו של אבי, כפי שהוא קורא לזה. שרון יושבת מאחורי ספסל עורכי הדין ודואגת להעביר פתקים לדרור. לפתע ליבי, התינוקת שלה, שיושבת על רגלי אמא של גיל, פורצת בבכי. שרון מחייכת במבוכה וניגשת להרגיע אותה. אני גם מחייך, היא נתנה הופעה טובה. מי ייתן והבכי שלה יפרוץ את לב השופט. זחיחות עכשיו היא ממני והלאה. חש כניעה מוחלטת לצו האל, הרכנת ראש לנוכח המציאות, אבל עם ניצוץ בעיניים.

*

רביעי, שעת בוקר מוקדמת, 4 ביוני, 2003

מאוחר בערב נכנס לתא אבו-רביע, הסוהר המלאך, מנער אותי, אומר לי, “אתה צריך להתקשר לעורך דין שלך”, ומלווה אותי לחצר הריקה והחשוכה. קמתי מטושטש, אבל מספיק בהכרה כדי להבין שלקריאה הדחופה יש משמעות גדולה, ואחת מן השתיים, או שיש בשורה טובה או שקרה משהו.

שרון עונה במשרד, “יוסי ניצחת, אתה יוצא למעצר בית”, וממשיך בהתלהבות, “נשארתי אחרון במשרד ואיך שבאתי לצאת שמעתי את הפקס. לא יודע מה גרם לי לחזור פנימה, אבל קפצתי לתקרה כשראיתי את ההחלטה של אליהו מצא”.

“אתם עשיתם זאת!”, אמרתי בקול כשהבנתי שהשופט קיבל את הטענות של דרור ושרון שהגרסה של המטפל בחקירה מוטלת בספק ואין לתביעה ראיות המצדיקות את המשך מעצרי. שרון ממשיך, “אין לך מושג כמה היה קשה להשיג את אבו-כביר. עזוב, מה שחשוב הוא שלהחלטה של מצא יש משמעות עצומה על המשך המשפט. החלטה כזו של בית המשפט העליון מערערת את תיזת התביעה, ומקרינה על השופטים במשפט. מעבר לכך וחשוב לא פחות לך ולמשפחתך, את המשך תקופת המשפט תוכל לעשות מהבית ואולי בהמשך תוכל לחזור לעבוד”.

חיבקתי את הסוהר המלאך שהמתין בצד, “אני יוצא הביתה, תודה שהאמנת בי לכל אורך הדרך”. “יוסי אתה בלב שלי, כמו אח. יאללה תתקשר הביתה, תשמח את אשתך”.

“אני לא מאמינה, הייתי בטוחה שעוד פעם ננחל אכזבה”, אומרת רחל, מנסה לעכל את הבשורה, “אתה לא יודע כמה הבנות מתגעגעות אליך”, מוסיפה. “נאלץ להמתין עוד כמה ימים עד לשחרור, מכיוון ששופט בית המשפט העליון קבע, כי המחוזי יגדיר את תנאי חלופת המעצר”, אני מסביר ותופס שככל הנראה אבלה את השבת ואת חג השבועות כאן. “אבל מחר הביקור שלנו יהיה מתוק-מתוק”, אומר וחושב על כך שנפתח בפנינו צוהר להסתכל דרכו על חיינו ולראות עד כמה שפר גורלנו. העובדה שאני מפוטר ושחסכונותינו ירדו לטמיון נראית שולית מול האושר לקראת חזרתי הביתה. זמננו קצר ואנו עוברים לפסים מעשיים, מסכמים על המשך דממת אלחוט מול התקשורת. ההחלטה של רחל לחכות עוד קצת ולא להביא את הילדות למפגש נראית נבונה, למרות הצורך העז שלהן ושלי במגע אב אוהב.

כעת, אחרי מקלחת שאחרי משחק קלפים “גנבים”, שאחרי ערב על שיחות ופתגמי חוכמה, שאחרי תקווה שמתעוררת בתא בכלל ואצל חוסאם בפרט, בעקבות ההודעה שבית המשפט העליון פסק לשחרר אותי למעצר בית. מן הסתם, הימים הקרובים יהיו משונים. עכשיו אני רק אנתרופולוג, אורח בממלכת הכבוד. יותר מבכל מקום אחר, כאן יש לו משמעות, שהרי הכבוד נמצא במקום שבו אנשים במצוקתם נפתחים זה לזה. אני מניח שתוך זמן קצר כל החצר תדע על שחרורי, וזה דורש ממני ענווה ורגישות יתר. שיהא בעזרי.

רביעי בצהריים

רחל, דרור ושרון במחוזי דנים בתנאי מעצרי. לא מן הנמנע שנאלץ לערער לעליון על התנאים. יש להניח, שהתביעה תדרוש סכומים מופלגים שאין בידינו, ותשתדל למנוע את שחרורי, רק בכדי להקשות, מלחמת מאסף. השלמתי עם כך שאבלה את החג במעצר, וניסיתי להרגיע את אמא בטלפון. מעולם לא שמעתי אותה כל כך נחושה, “אני לא אתן לבן שלי לשבת במעצר יום אחד נוסף!”

הידיעה על שחרורי הצפוי למעצר בית, עושה לה כנפיים כאן ובחוץ. הספקתי לשלוח מסר ונאמר לי שאתר התמיכה כמעט קורס. נחמד. אני מתרגש מהתגובות של החברים כאן. יש פרגון מהלב, אבל יותר מעניין מכך היא התגובה החוזרת ונשנית, “המקרה שלך נותן לנו תקווה”.

עד כמה חשובה האמונה במערכת המשפטית, עד כמה חשובה התקווה לאדם שנגרם לו עוול. לאחר שלושה חודשי מעצר באבו-כביר, ממרום שבתו בירושלים בית המשפט העליון נראה שוב כסנהדרין, כנסת גדולה, ואני חש שאני חלק ממשהו גדול הרבה יותר ממני. אני מנסה לעכל את המשמעות ונדרש שוב לפרשנותך לוינס על הפסוק משיר השירים, “שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים”. על פי מה שהבנתי ממך, חשיבותה של סנהדרין כה גדולה, עד שהיא נחשבת כטבורו של העולם, מחוברת כטבור לאם, לכוח עליון, ומוזנת ממנו. התקווה והאמונה הן שמונעות את האנרכיה, שהרי אם אין מוסד צדק שאליו ניתן לפנות, אזי כל דאלים גבר.

*

“תגיד אני חף מפשע, נעשה לי עוול נוראי”, הורה לי דרור במפגשי ההכנה לקראת העדות שלי, כשלוש שנים לאחר פתיחת המשפט. זה היה לי קשה. כל התקופה אני מנסה להקרין לסביבה שלי שאני בסדר, שאני מחזיק את עצמי, שאני שמח. שהכל לטובה. איכשהו זה נשמע לי כסתירה להודות שאני במקום נמוך מאוד. שלא הכל בסדר. בכלל לא. מה עושים?
שאלתי את אמא שלי אם זה בסדר. בטח! ענתה בלי היסוס. עוול איום ונורא.

הייתי נתון במתח קשה שלא אצליח. שלא אשמע אמיתי. הגיע הרגע. נעמדתי סמוך לדוכן העדים. דרור פונה אלי. “יוסף זהר, אתה נאשם בכך שרצחת את אבא שלך על מנת לרשת את רכושו. מה יש לך להגיד על כך?”

המילים כמו התפוצצו ממני: אני חף מפשע, נעשה לי ולמשפחתי עוול נוראי…
שקט מוחלט וכאילו הכל באולם קפא לרגע. רק הלמות ליבי נשמעות בחזה וברקות. אני חש את האפקט על השופטים ונרגע מעט.

דרור פונה אלי, מבקש להחזיר אותי אחורה בזמן וחוקר אותי ביסודיות על המשפחה והקשר עם אבי, מתקופת הילדות, העבודה המשותפת איתו, המחלה שלו ומותו.

*

ביום הראשון של החקירה הנגדית אבדה לי הסבלנות. התובעת דיברה אליי כאילו אני חפץ. “אתה ידעת שאשתו לא מסוכנת, אבל הצגת אותה כמסוכנת. נכון או לא? ביקשתי תשובה אחת, לא סיפור שלם”.

אמרתי לה: הטחת בי דבר קשה, תראי לי היכן אמרתי.

אב בית הדין הביט בי מעל המשקפיים: “אדוני, תענה. אמרו לך אחד בפה ואחד בלב. בלב חשבת שהיא לא מסוכנת, אבל לאחרים הצגת אחרת”.

ואני, מחזיק את עצמי לא להתפוצץ, עמדתי מולם ואמרתי: צריך להסתכל על כל נקודת זמן בפני עצמה. ידעתי בדיוק מה אמרתי למשטרה. אפילו כשהיא אמרה לאבא לידי: “לא תחיה חודש בלעדי” לא האמנתי שהיא תפגע בו. יכולתי לנצל את זה לטובתי, אבל אמרתי את האמת, גם כשלא נוח. זה לא נוח, אבל זו האמת.

השופט השיב: “לא יעזור ניסיון הדמוניזציה. לא בגללה אתה פה היום”.

נכון, לא רק בגללה אני פה היום. אבל היא רמזה: “המטפל והבן החליפו מבטים. שתו בירה ביחד. הבן החליף את הצוואה”. לא דברים מפורשים, אבל עובדה שלמחרת הפניה שלה למשטרה החקירה נגדי נפתחה.

הדאיג אותי והכאיב לי מאוד שהשופטים לא ראו את זה כך, אבל הבנתי שלא יעזור לי להתווכח.

למחרת בבוקר שיננתי את עצת הסניגור: דבר בנחת. תהיה עניו. וכששאלו אם היה לחץ מהבית אמרתי אמת פשוטה: זמן קצר לפני שאבא הטיל עליי את המשימה הקשה לגרש את אשתו מביתו, זוגתי הפילה וחזרה מבית החולים חולה וחלשה. עם שתי תינוקות בבית היו לי כל הסיבות שבעולם להתחמק. אבל יש לי אישה תומכת. אמרה לי: לך. תעשה מה שצריך. אני אסתדר. ויש לי חם וחמות, אנשים זהב. מילאו את מקומי בבית ימים ולילות.

שאלו אותי השופטים: והירושה? זה לא שיקול?

עניתי, כבודכם, אם תבדקו את הצוואות תראו שיצאתי נפסד. אבל יש רווח אחד שאינו נמדד בכסף; מילאתי את רצונו של אבי בשארית ימיו. ואני משלם על כך מחיר יקר, אבל לפחות אני יכול להסתכל במראה ולא לראות כלב פחדן.

התובעת התעקשה לנקר בגרסאות, בקווים, בפרטים שנשחקו מחקירות.

אמרה: אתה אמרת בחקירה שקו הטלפון בבית נותק?

דפקתי על הדוכן: לא! אמרתי שהיו בבית שלושה קוים, למה לא הקשבתם לי בזמן אמת? למה לא בדקתם כל דבר? אם הייתם בודקים אז, לא היינו נמצאים כאן היום. למה חיכיתם לשעה האחרונה? זו הגינות?

התובעת גיחכה, והשופט כופף גבות והתריס: יוצא פה שהאופי האמיתי שלך יוצא ברגע הזה או שזה אתה שמנסה להסתיר אותו כל הזמן?

חשבתי שאני עומד להתעלף. הברכיים רעדו לי והגב כאב לי רצח. האם אב בית הדין לא מאמין לי? חשתי אימה. הגעתי לסוף הדרך. אם גם כאן מראית העין שולטת, הלך עלי. אבל אם הוא מקשה עלי, אולי הוא מנסה להעביר אותי מבחן אמת. החלטתי להאמין שהוא דווקא רוצה לעזור לי בכך שהוא מפחיד אותי.

גמגמתי: כבודכם אני…, נעשה לי עוול גדול, לי ולמשפחתי.

*

לפני הדיון הבא מצאתי עצמי מתפלל, “בשם אלהים הרחמן והאהוב. אדון יום הדין. אותך נעבוד וממך נבקש עזר” (פתיחת סורת אל-פאתחה מהקוראן)

“ספסל זה לנאנסות” השיב בבוקר היום השלישי אב בית הדין לדרור, כאשר הוא ביקש שיאפשרו לי לשבת,” שימשיך לעמוד!”

חשתי בקרבי תהום, וחשבתי שאם רגע אמעד ולא אחזיק את עצמי בכוח, אני אפול ולא אקום. אם לא הייתי רואה את אבא שלי בכל הלחץ, את דמותו במצב אנוש, מרים את הראש חי וערני, ואם לא הייתי משנן לעצמי שאין לי זכות ליפול, שמה שהוא עבר קשה עשרות מונים מכל מה שאעבור בחיים, לא הייתי יוצא חי מהדבר הזה.

זו האירוניה, שבעוד מותו של אבי איפשר את עלילת השווא הזו, דמותו בחייו עזרה לי לצאת חי מהדבר הזה. דווקא בזכות אבי, בזכות ששיננתי את הדברים שנהג לומר לי בחייו: “אל תפחד מהפחד”, “תחזיק את עצמך בשמחה”, החזקתי מעמד.

*

לוינס יקר, בלילה לפני יום עדותי האחרון מצאתי בספרך קטע שמאוד דיבר אלי ובסופו המשפט: “אין מוצא; אי־אפשר לברוח מן העולם שבו מראית העין משנה את מראה הדברים. המעשה החיצון נדרש כדי שטוהר פנימי ייחשף מעבר למילים”. הבנתי שאני חייב למצוא את הדרך לבטא את עצמי באופן שיכריח אותם להקשיב לי, ולקרוע את מראית העין.

בתום עדותי פניתי לעבר השופטים: כבודכם, אני מבקש לומר כמה מילים.

דרור העורך דין נדרך. השופטת שאלה אותו: אתה מסכים שיאמרו דברים?

אב בית הדין פסק: אם הסניגור לא התנגד כנראה שכן.

אמרתי להם:  כבודכם, אני מברך על התהליך הזה. אני אדם מאמין, יהודי מאמין, ואני מאמין שרק האמת תציל אותי, גם אם היא נשמעת מוזרה או לא נוחה. אשתמש במילים של אבא זיכרו לברכה: “זה הצ׳אנס האחרון שלי”. הוא כתב כך על התרופה. גם עבורי זה כך, תרופה להירפא מהצרעת הזאת של לשון הרע ועלילת השווא. גם אם התרופה מכאיבה ומרה, אני מקבל אותה באהבה.

אני אדם עשיר, כבודכם. לא בכסף – באנשים. אימי – צוק איתן; חמי וחמותי זהב טהור. יש לי אהבת אמת בבית וככל שהקשיים גדלו, כך אהבתנו התחזקה. בנותיי קיבלו תעודות הצטיינות על הישגים ועל עזרה לזולת – במצב הזה זו תעודת הצטיינות לאמא שלהן. אני מוקף חברים – אחים שלא מהבטן של אמא שלי.

אבא היה אדם עממי. הוא נהג לומר: חשוב ללכת לשמחות של העובדים יותר משל הסוחרים. אני מרכיב משקפיים ואוהב ספרים, אך אדם עממי נשארתי – וזה הציל אותי באבו־כביר. החוקרים אמרו לי: “אבו־כביר זה ג׳ונגל, אתה לא מתאים לשם”. פחדתי שחבל על הזמן, אבל קרה לי משהו מיוחד במקום הזה. בלילה הראשון היו איתי ארבעה נרקומנים.. בבוקר רציתי להניח תפילין ופחדתי. אבל עשיתי מה שאני תמיד אני עושה. התפללתי. דווקא אז זכיתי להערכה. וקרה לי משהו מיוחד במקום הזה. ..

דרור קטע אותי: “יש לי בקשה אליך, מר זהר, שאם זה לא עניין עובדתי מיידי, אני מקווה שלא תצטרך להמשיך בדברים עוד הרבה, אבל אני הייתי רוצה שתמקד את עצמך לעניינים שאתה רוצה לדבר עליהם”.

מה שבאמת רציתי זה לצעוק לעבר השופטים:

פחדניםםם…,  איך אתם ממשיכים לנהל נגדי משפט רצח כשאין שום ראיה לכך שאבא שלי לא מת מוות טבעי?  למה אתם לא שולחים את החוקרים הפושעים לכלא? אחרי שהוכח שהם שיקרו בעדותם, שהם כן חקרו עדים מחוץ לחדר החקירות ללא תיעוד. עבריינים שהעלימו ראיות ואיימו על אשתי שיעצרו אותה וייקחו את בנותינו למשפחות אומנה?  ממה אתם מפחדיםםם?

אבל לא היה לי האומץ. החיים של היו על הכף וחשוב מכך החיים של המשפחה שלי.

במקום זאת פניתי לעבר השופטים ואמרתי להם:

אז אני אסיים בזה. אני הרגשתי, אחרי מה שעברתי שם, הפכתי להיות יותר יהודי ופחות ישראלי, ומצאתי שדווקא במקום שאני יהודי פשוט, אדם מאמין, אני יכול להתפלל עם מוסלמים, עם נוצרים, ובמקום הפשוט הזה של בני אדם דווקא התחזקה האמונה שלי בבני אדם.

אצלנו במשפחה אוהבים לשיר: “שחקי, שחקי על החלומות זו אני החולם שח. שחקי, כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז…” וכל מה שעברתי במעצר דווקא חיזק את האמונה שלי בבני אדם. ראיתי אנשים פשוטים עוזרים זה לזה. חבריי לתא, כששמעו איך טיפלתי באבא וכמה היה מרוצה ממני וגאה בי בימים שהייתי צמוד אליו, אמרו לי בערבית: “רדא אל ולאדן מאן רדא אללה”.

בעברית המשמעות של זה: ברכה מההורים כברכת האלוהים. זה מה שאני מרגיש. בסופו של דבר, למרות הכול קיבלתי ברכה מאבא שלי.