התערוכה “מבטים” תוצג עד 1.8 בגלריית כיס (שמרלה), רחוב ההסתדרות 39, באר שבע.
במונחים פיזיקליים וצילומיים כאחד, ככל שהצמצם נשאר פתוח זמן רב יותר, כך חודר יותר אור. אך יחד עם האור חודרת גם הסכנה: כל תנועה מקרית, כל רעד קל, עלולים להציף את התמונה בלובן עיוור ולטשטש את חדותה. במונחים מקצועיים התופעה מכונה חשיפת יתר.
כדי לשמור על שליטה, התודעה האנושית פועלת ברוב שעותיה במהירות תריס גבוהה: היא לוכדת נתונים, מתייגת את הסביבה, חותכת את המציאות לקטגוריות וממשיכה הלאה. זהו המבט המגונן. מבט הישרדותי, דרוך, הלומד במהירות את המרחב, מזהה גבולות ומחפש נקודות אחיזה. הוא רואה הכול, אך אינו משתקע בדבר.
מנגד עומדת האפשרות התובענית יותר: להאט את תריס התודעה, להסתכן בחשיפת יתר ולהחליף את המבט הסורק במבט המשתהה. זה שמסכים להתבונן באחר כאילו אין דבר דחוף ממנו באותו רגע. במרווח שבין שני המבטים הללו נפער המרחב שבו נולדת השפה.
המבט: השפה שלפני המילים
אנו רגילים להגדיר שפה באמצעות מילים, דקדוק ומילון. המילים מעניקות לנו תחושת שליטה מול המציאות; הן ממהרות להלביש על האדם שלפנינו קטגוריה וסיפור מוכן מראש, עוד לפני שפצה את פיו.
אך המבט הישיר, זה המתרחש בשבריר השנייה שלפני המילים, מפרק את המנגנון הזה. ז’אן־פול סארטר עמד על כך שהמבט אינו רק קליטת מידע. ברגע שבו האחר מביט בי, קיומי משתנה: אני חדל להיות רק המרכז החווה את המציאות והופך לנוכחות בעולמו של אדם אחר.
המבט של האחר, לפי עמנואל לוינס, נושא עמו פקודה אילמת: “לא תרצח”. לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הקיומי: אל תהפוך אותי לחפץ, אל תקטלג אותי, אל תכניס אותי למגירות שלך. כאשר עיניים נפגשות ללא תיווך, נפער מרחב שאין בו תחביר. העיניים אינן מספקות נרטיב, אלא נוכחות. ברגע שבו שני אנשים מביטים זה בזה ללא מסכה וללא עילת דיבור, שאלת “מי אתה?” מתחלפת בשאלה עמוקה יותר: האם יש כאן מקום לשנינו להתקיים באותו המרחב והזמן?
המבט לעולם איננו ניטרלי. הוא אינו רק מתאר מערכת יחסים, אלא יוצר אותה.
פנים: המקום שבו הנסתר נעשה נראה
אולי זו הייתה הסיבה שהיהדות התנ”כית העדיפה את המילה פנים: המקום שבו הפנימי והנסתר נעשים נראים.
כאשר התורה מתארת את שיא הקרבה בין משה לאלוהים, היא משתמשת בביטוי יוצא דופן: “וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”. אך פסוקים ספורים לאחר מכן נאמר: “לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.”
אין זו סתירה, אלא שיעור עמוק על טבעו של מפגש. אפשר לעמוד פנים אל פנים בלי למצות לעולם את פניו של האחר. פנים אינן חפץ שמסתכלים עליו, אלא מציאות שפוגשים. אולי משום כך המילה “פנים” קיימת בעברית בלשון רבים בלבד. כאילו אין לאדם הופעה אחת בלבד. כל אדם נושא בתוכו ריבוי של זהויות, זיכרונות ומבטים, ואין מפגש אחד היכול לחשוף את כולם.
במחשבה הקבלית הפכה ההבחנה הזו לתפיסת קיום שלמה, המבחינה בין שני מצבים: “אחור באחור” ו”פנים בפנים”. אפשר לחיות אחור באחור, כאשר כל אדם כלוא במבט המגונן של עצמו ומשתמש באחר כראי או ככלי. לעומת זאת, פנים בפנים הוא רגע של תיקון. זהו הרגע שבו האדם מוריד את מסכת ההגנה, מאט את קצב התודעה ומסכים לפגוש את האחר בנוכחות מלאה.נ
זהו רגע שאינו נמדד במרחק הפיזי, אלא באיכות ההתמסרות של המבט.
התמונה: בין הנראה לנסתר
יחד עם זאת, היהדות אינה דוחה את המבט ואף לא את כוחו של הדימוי. כאשר אלוהים מבקש להסביר את ייחודיותו של משה, הוא אומר: “פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט.” אין התנ”ך אומר “ותמונת ה’ יראה”, אלא “יביט”. הראייה עשויה להיות רגעית ולא מכוונת; המבט הוא בחירה של נוכחות. הוא דורש שהות, קשב והתמסרות. כך גם התמונה במסורת היהודית אינה תחליף לנוכחות ואינה מבקשת לכלוא את האינסופי בתוך דימוי אחד. ערכה אינו במה שהיא מסיימת, אלא במה שהיא פותחת. כשם שפנים אינן נחשפות במבט אחד, כך גם התמונה אינה מספקת תשובה סופית. היא נעשית נקודת מפגש בין הנראה לנסתר.
הדיוקן: המשולש החי
אחת הטעויות הנפוצות לגבי צילום דיוקן היא המחשבה שהמצלמה לוכדת את אופיו או את “נשמתו” של המצולם. המצלמה אינה עושה זאת. היא בסך הכול קופסה הלוכדת אור. מה שנלכד בתצלום אינו האדם כשלעצמו, אלא איכות המרחק וההסכמה שהתקיימו בינו לבין הצלם באותו חלקיק שנייה: ההסכמה של המצולם להיראות, וההסכמה של הצלם להשתקע. כאשר הדיוקן מוצג לצופה שלישי, הוא מתעלה מעל האירוע החולף והופך למשולש חי: המצולם, הצלם והצופה שנעצר מול הפריים. הצופה אינו רק מביט בתמונה, אלא מביט במבט שהתרחש בין שני אנשים בזמן ובמרחב אחרים.
“מבטים“
המעבר מן הראייה הסורקת, שנועדה למגן ולסווג בתקופה רוויית מלחמות ומתוך פרקי זמן ממושכים של שירות מילואים, אל המבט החשוף המבקש פנים במסע חוצה ארצות שנפרש על פני ארבעה עשר חודשים, הוא שהוליד את התערוכה “מבטים”.
27 התצלומים המרכיבים את התערוכה אינם מציעים סיכום אנתרופולוגי או מסע גיאוגרפי. הם מניחים על הקירות רגעים שנלכדו בתוך התנועה הזו: רגעים שבהם המבט הוסט מן ההישרדותי אל הפתוח, מן ה”אחור באחור” אל ה”פנים בפנים”. מול העיניים המביטות מן הפריימים, השפה חוזרת למקומה הטבעי: לא ככלי שליטה או קיטלוג, אלא כתרגום מאוחר של קשר שכבר נוצר. השאלה שהתערוכה מציבה מול הצופה אינה רק מה יש בתמונה, אלא האם נסכים להאט את מהירות התריס של התודעה ולעמוד מול האחר: פנים אל פנים.
התערוכה תוצג עד 1.8 בגלריית כיס (שמרלה), רחוב ההסתדרות 39, באר שבע.
