מי שעקב אחרי גל המאמרים שפורסמו בעקבות פרסום האגרת המיוחדת – האנציקליקה – של האפיפיור לאו הארבעה-עשר קיבל את הרושם שהאיגרת עוסקת בבינה מלאכותית. למעשה האיגרת, כפי ששמה, Magnifica Humanitas, מבהיר, משתמשת בבינה מלאכותית כדי לחזור ולהתמקד באדם. האפיפיור בוחן בה שאלה עתיקה שהפכה לפתע לדחופה: האם בני אדם הם יותר ממכונות חכמות מאוד?
זוהי האנציקליקה הראשונה של האפיפיור לאו, אך היא מגיעה בעקבות האנציקליקה המפורסמת של האפיפיור לאו ה-13 Rerum Novarum (מאי 1891), בדיוק כפי ששמו של האפיפיור נבחר כהמשך להוראת קודמו. Rerum Novarum הייתה תגובת הכנסייה למהפכה התעשייתית, לשינוי אופי העבודה על ידי מכונות והון וליצירת מעמד עצום של עובדים עניים; Magnifica Humanitas היא תגובה ראשונית לאתגרים הגוברים של סוכנים שנוצרו, שבמובנים מסוימים, הרבה יותר מוכשרים מבני אדם, דבר המצביע על חסרונה של האנושות, אולי אפילו על היותה מיותרת.
מן המטריאליסטים של העת העתיקה, דרך הפילוסופים הרדיקליים של הנאורות במאה השמונה-עשרה, ועד רבים מן האתאיסטים בימינו, דמותו של האדם כחומר מונפש שבתה את דמיונם של מי שביקשו להשתחרר מעולה של הדת הממוסדת, ולעיתים גם מעול המוסר ההומניסטי. הבינה המלאכותית אינה מספקת לנו הכרעה במחלוקת העתיקה הזאת, אבל היא מדגישה עד כמה אי אפשר להתעלם ממנה.
שכן אם בני האדם אינם אלא פלטפורמות של אינטליגנציה, תפקוד וביצוע, אין כל סיבה שלא להתייחס לבינה מלאכותית כאל אדם משופר, ואין כל בעיה ברצון “לשדרג” בני אדם באמצעות חיבורם למכונות, או “העלאתם” אל הענן הדיגיטלי. הסובייקט האנושי, בהתאם, הופך לאובייקט הנתון לעיצוב ולשינוי, בעוד אובייקטים זוכים לערך ולמשמעות אנושיים.
דברי האפיפיור נוגעים בכך ישירות. הוא מצביע על שתי תפיסות של האנושיות: האחת, שירשנו מספר בראשית ופותחה במסורות היהודית והנוצרית, רואה באדם יצור שנברא בצלם אלוהים, ולכן נושא משמעות וכבוד שאינם ניתנים לביטול או רדוקציה. הכבוד והמשמעות הללו אינם מותנים, אינם ניתנים להפקעה ואינם ניתנים לנו מתוקף הישגים כלשהם. הם אינם פונקציה של אינטליגנציה, תועלת, יצרנות או רהיטות. הם נובעים במישרין מהיות האדם נברא בצלם האל, בעל עומק סובייקטיבי ומודעות עצמית, והם באים לידי ביטוי, כפי שמציין האפיפיור, ב”תנועה לקראת הכרה והכרזה על זכויות אדם”.
מנגד עומדת תפיסה מתחרה, שהתפתחות הבינה המלאכותית והחשיבה הטרנס-הומניסטית מעצימות אותה, הרואה בבני אדם ישויות שיש לערוך להן אופטימיזציה. כאן האדם הוא דבר שיש למדוד, לשדרג, להעצים, ולבסוף גם להתעלות עליו. על פי הבנה זו, האנושות אינה אלא שלב נוסף בסולם האבולוציוני, חומר גלם לעיצוב מחדש, עד שתוחלף בהכרח בשלב הבא. משום כך, באחת ממסיבות יום ההולדת של אילון מאסק, האשים לכאורה לארי פייג’ את מאסק ב“ספישיסיזם”, מפני שהאחרון העדיף עתיד שבו בני האדם שורדים, והבינה המלאכותית, המצוידת טוב יותר למאבק האבולוציוני, אינה משמידה אותם בדרכה להשתלט על כדור הארץ.
מה שהאפיפיור מזהיר מפניו אפוא איננו הבינה המלאכותית, אלא האנתרופולוגיה שלעיתים מסתתרת מאחוריה. הוא מפציר בנו לא לשאול רק אם השימוש בבינה מלאכותית הוא טוב או רע, אלא לבחון איזו תפיסה של אדם גלומה בהנחותינו על ה-AI ועל השימוש בה. “הפרדיגמה הטכנוקרטית הנפוצה שאנו שקועים בה, ואשר מועצמת על ידי המהפכה הדיגיטלית והבינה המלאכותית”, הוא כותב, “מאיימת לנרמל חזון אנטי-אנושי… בני אדם מתפתים לראות את עצמם כפרויקט שיש לבצע אופטימיזציה ולא כאנשים הנקראים למערכת יחסים וזיקה לאל”.
תפיסה זו – ולא בני זוג וירטואליים או עבודות סמינריוניות שנכתבו על ידי המחשב – היא שמגדירה את המשבר הנוכחי. מה שעלינו לחשוש מפניו אינו “רובוטים מרושעים” או “מכונות שיחליפו בני אדם”, אלא בני אדם שילמדו לאמץ את דימוי האדם של המכונה: מדיד, ניתן לשדרוג, צפוי ובר-החלפה.
אם ההומניזם החילוני מבסס את כבוד האדם על יכולת אנושית מסוימת – אינטליגנציה, רציונליות, תבונה – הרי שהבינה המלאכותית הופכת את גרעין הומניזם הזה להרסני כלפי עצמו. אם אנו מאמינים שהכבוד סגולי (dignity) נטוע באינטליגנציה, הרי שמערכת אינטליגנטית יותר מחזיקה בתביעה חזקה יותר להינות ממנו. במובן זה, הטרנס-הומניסט אינו נוטש את ההומניזם החילוני; הוא רק מותח את ההיגיון שלו הלאה ומסיק את המסקנה מהנחות המוצא שלו. לכן “ספישיסיסט” אינה עלבון אלא טיעון, טיעון שפועל רק אם כבר הודינו שהערך או התכונה הנושאת משמעות מוסרית, יכול להימדד כסולם שעליו אפשר לדרג גם בני אדם וגם מכונות.
האפיפיור מתאר את הטרנס-הומניזם והפוסט-הומניזם כזרמים המפרשים את הקִדמה כהתגברות על המצב האנושי, ומדמיינים “אדם משופר” או “היברידי”, ובכך מקימים מגדל בבל חדש. האפיפיור משתמש בדימוי של מגדל בבל כדי לנתח את האיום שהוא רואה מתפיסות טרנס ופוסט-הומניסטיות. בעוד צלם אלוהים מעניק כבוד לאדם הסופי, אלו דוחות את הסופיות, ולמעשה גם את האנושיות עצמה, בניסיונו לבנות סייבורג אלוהי.
סופיותה של האנושות היא חלק ממהותה, שכן דווקא מגבלותינו הן שפותחות אותנו בהכרח אל הזולת, אל הקיום בתוך יחסים, אל שותפות במחויבויות, ברגשות ובתודעה עם בני אדם אחרים, וכמובן עם אלוהים. להכחיש זאת פירושו להכחיש את אנושיותנו, לסגור אותנו בפני אחרים, ולעוות את החיים למרוץ מכני אחר דיוק קר. מעבר לכך, אם יעילות הופכת למדד העליון של הערך, בני אדם עלולים להתחיל לראות את עצמם לא כסובייקטים אלא כאובייקטים במרוץ תמידי לשיפור והתייעלות. בחברה המודדת בני אדם על פי יעילות, לא יחלוף זמן רב עד שמישהו ישאל מה יש לעשות בבני אדם שאינם יעילים.
מאז הופעתו בספר בראשית, רעיון בריאת האדם בצלם אלוהים הטעין כל אדם, ללא קשר לגזע, מגדר, מעמד או כישרון, בכבוד, בשוויון, בייחודיות ובמשמעות. כאחד המנועים הגדולים של ההיסטוריה המוסרית המערבית, הוא סייע לעצב את הדקדוק של ההומניזם האוניברסלי, הביא לביטול העבדות, לפיתוח שיח הזכויות וכינון הסדר הליברלי.
מקורותיהם של האידיאלים והמוסדות הללו נשכחים לעיתים קרובות, אם אינם מוכחשים במפורש, אולם הדיון בבינה מלאכותית דומה כמי שמאלץ אותנו לגלות מחדש את הגנאלוגיה התיאולוגית של כבוד האדם. צלם אלוהים נקרא שוב אל הזירה, לא מול אימפריות, אריסטוקרטיות או היררכיות גזעיות, אלא מול צמצום האדם לכישורים וביצועים. מה שמפתיע אינו שהאפיפיור מצטט את ספר בראשית, אלא שספר בראשית עדיין יודע להגדיר עבורנו את הבעיה טוב יותר מאוצר המילים הטכנולוגי שלנו.
אי אפשר גם שלא להעמיד את עשייתו של האפיפיור מול זו של נציגי המסורת שלנו. האפיפיור השתמש בעיקרון הבריאה בצלם אלוהים ובסיפור מגדל בבל כדי לבנות טיעון תיאולוגי-אנתרופולוגי מעמיק ורלוונטי. דמותו של ישו ומעשיו בברית החדשה ממלאים בדבריו תפקיד משני. במציאות מקבילה בה היהדות היא מסורת שלוקחת את עצמה ברצינות היה אפשר לדמיין את הרבנות הראשית שלנו, או רב בכיר אחר, מתייחסים לשאלת הבינה המלאכותית ומפרסמים חיבור מלומד על הסכנות שבתפיסת האדם כמכונה חושבת. במציאות שלנו הרבנות עסוקה במימוש קומבינה שש”ס תפרה לג’ובים של רבני ערים ומיטב רבנינו עסוקים בהתמוגגות על זירבוב עזה ואזהרות מהסכנות שבשירות משותף עם נשים.
היהדות, שהביאה לעולם את הרעיונות הללו, הפכה במדינת ישראל לשפחת הלאומיות, ואף גרוע מזה, לסל של צידוקים לתוקפנות ופשעי מלחמה. המסורת שלנו, לפחות בגרסתה הישראלית, נסוגה אל שבטיות, כוחנות וטכנאות הלכתית. מהרעיון הענק של צלם אלוהים, קידוש האדם באשר הוא אדם, עברנו לקידוש הלאום, משם לקידוש הכוח, ומשם להצדקת כמעט כל סוג של אלימות. במקום ללמוד מהמסורת שלנו על קדושת חיי האדם אנחנו משתמשים בה כדי להצדיק “מוסר יהודי” שמזוקק בלוגו של חבל תליה. עוד לפני שנחשוב על בינה מלאכותית עלינו לחשוב על עצמנו: איך קרה שהמסרים המהפכנים, משני האנושות, של ספר בראשית נשמעים היום בבהירות ובחדות מרומא ולא מירושלים.
