בלילה הגדול, כשכל איש הושיט את ידו “וימש חושך”, החושך היה עבה. החלל התמלא בכאב, בצער, במצוקה, בשבי, ביללות, בחטיפה, ברציחה, באניסה. והמצוקה הגדולה של היות נתון להשמדה פיזית שמטרתה גם חיסול סימבולי נחקקה בעצמות של כל הקהילה ופתחה מעגל מלחמה של קהילה בקהילה עם בעם אוכלוסיה באוכלוסיה ואסון המוני איזורי גדול שאיננו חדל החל להתרחב ולהתרחב. מלים היו כמו טיפות אור דקות או כמו פנסי חירום שהבטריות שלהם אוזלות, מלים היו אך לא היו עוזרות ובאות מלים אחרות כמו פצצות תאורה מוטלות נשרפות לרגע ושוב החושך הגדול.
חלמתי. אני מתעוררת ויודעת שהבקר הגיע, אני יוצאת מן הבית ופותחת את הדלת, אני יודעת שהעולם מואר ויש בקר אור בעולם, אולם דבוק לעיני לילה עבה עטור כוכבים דווקא, והם אפילו זוהרים, אבל זה כואב כמו תחבושת לחץ על העיניים, אני רוצה להסיר את הלילה, ולראות את אור היום, ואינני מצליחה.
באו עלינו שנים בהם כל סיפורי החורבן הפכו להווה מתמיד וחי. שוב חרבים הבתים ושוב לא באים אל הארץ האף שבה אנו לכאורה נמצאים. שוב נכנס האוייב שוב אנו נכנסים אל האוייב. שנים של בכות, וקינים והגה והי. ומחשבה מחרידה על שכרון האור המשיחי העז. אני נזכרת, הייתי פעם האפסנאי ביחידה של אנשי מגדל בבל הם עלו עד רום המגדל ורום שמים. דקרו בכידוני המגדל את השמיים. כיבו את השמש. הטילו עלטה, כשכלי העבודה האלימים שלהם הושלכו זה על זה. אחר כך באו פילוסופים וכתבו על חשיבות הלשונות ועל חשיבותו של עולם לא אחיד ולא אחד. דורשי רשומות האדירו את אנשי מגדל בבל וראו בהם סיפורה של היסטוריה שכנגד. אבל זו אשליה בלבד הבבליים הללו הם היו רדופי אש. רדופי חורבן. לכודי כאב. מותני זוועה. משום כך רצו כל הזמן לבנות ולבנות, עד שהשמש התמוטטה, והתחלנו לחיות בליקוי המאורות התמידי הזה, והפסקנו לשיר את ההמנון בדבר אשרי הגפרור שנדלק. בארצות שונות ברחבי הגלובוס ערמו גוויות למשאיות אבל גם בארצנו. בארצות שונות ברחבי הגלובוס נשאו שלטים מאיימים והתגרו זה בזה בכוח הזרוע אבל גם בארצנו. בארצות שונות השוטרים שהיו הילדים שלי רדפו את הילדים שלי האחרים והשופטים שהיו דודים שלי שפטו את השופטים האחרים או הושלכו לכלא. כל זה היה זיכרון עמום. רמץ. כי בעצם אני יכול לגלות לכם את הסוד הגדול. הסוד הגדול הוא שמגדל בבל היה מקדש שחרב. כמו כל מקדש הוא ביקש להגיע לשער השמים וכמו כל נאמני מקדש הלומי רעם רצתה יחידת העילית של אנשיו לפרוץ את הכספת של ההיכל השביעי ולהזרים במהירות לכוחות הקרקע אנרגיה משיחית חזקה. הרי ברור שאם רק יקריבו את יונת הזהב הגדולה ברגע המדוייק ובשעה הנכונה הכל יסתדר ושלום אדיר יבוא לעולם. אם רק יקריבו את הקרבן במקדש. אם רק יצליחו לסדר במיידי את ההיררכיה המעמדית החדשה הרצויה. או אז הכל יסתדר הם היו בטוחים הם יסנכרנו מקום וזמן ויעשו רי סט מטורף לכל המערכת. חיים חדשים. חיים נצחיים. אני הייתי רק האפסנאי. היה לי פנקס לרישום הציוד ובשולי הדברים רשמתי כמה זכרונות והערות מהימים שבהם היה עוד אור. לפני החורבן. לפני עלטת התמיד.
