כשאנחנו מדברים על לילה, אנחנו נוטים לחשוב על זמן פיזי, על חושך, על היעדר אור. אך השאלה שאני רוצה להציב היא: מה היה הלילה בעולם ללא חשמל? מה היה הלילה הממשי, ומה הפך אותו ללילה של סמל, או ללילה שהוא סמל בפני עצמו?
בתפיסה העתיקה, ובמיוחד ביהדות, הלילה אינו רק “ערב” ו”בוקר” – הלילה הוא זמן סגולי. הוא הזמן שבו השירה מתעוררת. לאורך הדרך שלי ומסע חיי זיהיתי שני נתיבים עתיקים ואנטינומיים שדרכם אנחנו פוגשים את הלילה:
הנתיב הראשון הוא נתיב האהבה, השבח והגעגועים.
זהו הנתיב שבו הלילה הוא זמן של התייחדות עם האל. כבר בתהלים אנו פוגשים את הלילה כזמן של הלל: “עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר” (נז, ט), או “חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ” (קיט, סב). זוהי חוויה שמהדהדת גם אצל ר’ שלמה אבן גבירול, הקושר את זכר השם (“ד’כר”– ذِكْر, dhikr) לשעות הלילה והשחר, ובספר ‘חובות הלבבות’: “נפשי איויתיך בלילה”. זהו לילה של יצירה, של לימוד תורה, לילה של שמחה שבו האדם מתייחד עם קונו.
הנתיב השני, המנוגד לו, הוא נתיב הקינה, האבל והמיתה.
זהו הלילה שבו החרדה והכאב הופכים לקול. אנו פוגשים אותו במנהגי “אבלי ציון”, בריטואלים של הזדהות עם גלות השכינה, ושיאו בתיקון חצות בצפת – ישיבה על עפר, שירת אבל ושברון לב. כאן הלילה הוא לא זמן של זיווג ופריון, אלא של חורבן וגלות.
השינוי הגדול: מהיחיד אל הכלל במאה השש עשרה
נקודת המפנה המרתקת ביותר, שקורה במאה ה-16, היא המעבר מהמיסטיקה המדיטטיבית של היחיד – מוזיקה קולית של מדיום המפיק שירה מתוכו – למיסטיקה קולקטיבית. אם במאה ה-13 מדובר היה בהתבודדות (מה שכיניתי “מוזיקה של היחיד”), המאה ה-16 מביאה עמה שינוי סוחף: ההתכנסות הופכת לקבוצתית, המוסיקה הופכת לסוערת ואקסטטית, והלילה הופך למרחב ציבורי, מעין “בית כנסת של הלילה”.
התהליך הזה, שבו הלילה הופך ממרחב של רשות היחיד למרחב של רשות הרבים, קשור בשינויים חברתיים עמוקים, ואולי אף במגעים תרבותיים עם המיסטיקה הסופית, עם טקסי ה”סמאע” (سَمَاع, samāʿ) של הדרווישים.
אז מה הלילה שלכם? שלנו כיחידים מתייסרים כואבים ואוהבים?
מה הלילה ומה ליקוי המאורות שנפל על הישראליות ומאיפה מגששים אחרי אור חדש. איך מוצאים את התווך בין אור חדש על ציון תאיר ובין יוצר המאורות בין קודש לבין חולין. איך מנהלים את היכולת לחיות בעולם ניטרלי
האם אנחנו יכולים לראות את הלילות שלנו לא רק כזמן של חושך, אלא כצמתים שבהם אנחנו בוחרים האם להשהות את הזמן, האם להתכנס לענווה, או האם לבנות מחדש את הארמון הפנימי שלנו? האם הלילה שלכם הוא לילה של הלל, או לילה של קינה? האם הוא לילה של התבודדות, או לילה של “התכנסות”?
הלילה יכול להופיע באמצע היום כעוורון צבעים ואובדן ההבדל בין ממד לממד. הלילה של משוררות כמו זלדה מלא יפעה וצבע כמו קטלוג של לילות מוארי אינסוף.
העלטה של הלילה המיסטי שונה מהעלטה של הלילה הטראומטי
חשכה לאור השמש העזה שונה מחשכת המנהרות בעזה אז איך זה שיש רגעים שבהם כל הלילות נדבקים ללילה אחד ארוך?
מיסטיקאים אינדווידואליסטים עסוקים בלילה הארוך של הנשמה בלידת העצמי מחדש כהבקעת אור בקר אולם ישנן תקופות פוליטיות בהן הקולקטיבי מתדפק רשות הרבים תובעת מוצא מן החשיכה האנושית מן הרדיפות והאסונות והמלחמות שבעטיין אנשים כעכברים בחוריהם החשוכים חיים בחרדה ללא תכלית.
לא בכדי הועידה המסורת היהודית ללילה תפקיד של זמן קשב ודיבור תפקיד של דיאלוג ותיקון וסדר כמה לילות חשובים כמו ליל הסדר ליל הושענא רבא וליל שבועות קיבלו במסורת המיסטית מעמד של תיקון והפכו בעבריות המתחדשת למעמד של תיקון שפה ועולם.
נדודי השינה נדודי אנשים בישראל נדודי הפליטים הובילו אותנו מלילה ללילה והגענו ללילה העיקרי לו הוקדשה פרקטיקת הבכי והקינה ליל תשעה באב
גליון זה מציע שיטוט ראשוני סביב התימה של הלילה וסביב השאלה מהו תיקון שיכול להציע לילה.
***
את סקירת הגליון הזה המציע את מחשבת הלילה אפתח דווקא ביצירות הגדולות של מוזיקה שירה עולמית ומבט צילומי;
השביעי
אלדד פָּרְדוֹ שהוא הוא חבר בולט באסכולת שפה חדשה ומלווה אותנו מאז הקמת כתב העת הוא ממשיך להזין אותנו בתרגומיו הנפלאים. אלדד הפעם ניגש למיסטיקאי האיטלקי יאקופנה דה טודי, שסיפור חייו הוא מופלא וגם כתיבת הסטאבט מאטר מיוחסת לו. מה נרגיש בשעת הצליבה? את המלים האלה כותב אדם שידע סבל רב. מובאת לפנינו היצירה “גבירת גן העדן” מאת יָאקוֹפּוֹנֶה דָּה טוֹדִי.
תיבת תהודה
הפסנתרנית עפרה יצחקי שחיה ועובדת בתל אביב, היא אוצרת מורה ומנגנת מופלאה. אנו זוכים הפעם לחלוק איתה את מחשבותיה כמנגנת ומבצעת פרקטיקה שבעולם המוסיקה משמעותה היא פרשנות. היא מביאה לפנינו את נגינתה ואת ההרהור הרפלקטיבי שלה “כשהרומנטי והקוסמי מתמזגים: מחשבות של מבצעת על “מוזיקת חצות זעירה” מאת קראמב.
הפתיחה החזקה של הנוקטורנו הלילי נוגעת בסבל במוזיקה ומשוטטת לכיוון המבט של הצילום. גם הצילום נולד בתא חושך.
אומנותו תורתו
דניאל ישועה, המשוטט ומצלם חושב את מושג המבט לאור מושג הפנים והאחור בפעולה הטכנולוגית של הצילום ובהרהור על המטפיזיקה הקבלית ועל הפער בין אדם לאדם
אמנות חזותית
גליון הלילה שלנו זכה להתעטף ביצירותיה של הרשמת והפסלת אתי אברג׳יל. לה וליצירותיה אשר עוברות כחוט השני בין המילים והצלילים בגליון מוקדשת המסה ׳ירושלים של מטה ושל אתי אברג׳ל פרי עטה של חביבה פדיה.
נועה אורליצקי — ׳שיחה עם אבן׳. נעה אורליצקי היא ציירת ואמנית רב-תחומית, התופסת את עבודתה כחקירה של אבן דרך הציור ובהרחבת מדיום הציור באמצעות וידאו, סאונד ומיצבים.
לחשוב אותנו מחדש
האם הבינה המלאכותית זורעת אור או מסכנת אותנו באפלה תודעתית שאלה שניתן לנסח באופן דיכוטומי תומר פרסיקו מציע דיון בשאלת בינה מלאכותית והאדם. ד”ר תומר פרסיקו הוא מחבר הספר ״צלם אלהים״.
תורם לנו ממחשבותיו שלו והגותו של הראשון לציון – הרב דניאל בוסקילה אשר פועל לקידום תפיסת עולמה האינטלקטואלית, המסורתית והסובלנית של היהדות הספרדית הקלאסית במסגרתה הוא חוקר ומלמד את משנתו של הרב עוזיאל מזה שנים ומוביל את המרכז החינוכי הספרדי בעיר העתיקה בירושלים, אותו מרכז בו למד ולימד הראשון לציון בזמנו.
הכנה פנימית לתשעה באב תמצא ביצירתה של חביבה פדיה במדור זה בשם ׳לא תשא את שם אלהיך לשווא׳: על שם האל בשיח של ימינו, בה היא משיבה את ההתייחסות של הדיבר השלישי למקומה ופותחת אפיקי לב ומחשבה חדשים סביב מועד זיכרון החורבן.
עבר ערב
שלום (מתן) שלום אף הוא מחברי בית מדרש פתיחתא ורשימו מציע תרגום מכתב ההקדמה של נינה די־נור לתרגום ספר “צופן א.דמ.ע” לערבית. נינה מביעה את התרגשותה מאחווה יהודית־ערבית, וכותבת על פליטות ואהבת האדם (1988). בימים אלה הוא עמל על כתיבת ביוגרפיה מורחבת על הרבי מפיאסצנה.
שירה
ששה שירים בהם ׳והלילות קרועי שם׳ מאת משורר אהוב בעל ליריקה נפלאה שמעון שלוש, איש ירושלים ואיש של ריפוי.
שירת אהבה וגעגועים מטלטלת באופן שבו הדו לשוניות עצמה מנכיחה את הגעגוע מביאים לנו בנדיבותם יהודה פאווה – ׳לפני ההרף הקל של האהבה׳. יהודה פאווה שהוא יליד ירושלים וחי ביפו הינו גם חוקר במרכז למורשת יהדות קוצ’ין, ומייסד סדנת השירה הרב-לשונית הפועלת בנגב “על קצה הלשון على طرف اللسان”.
מיכאל בן אבו — מִיהוּת. מיכאל בן אבו (יליד 1959, ישראל) אמן רב תחומי ומשורר החי ופועל בתל אביב. הוא איש רנסנס המחבר בין אומנות חקלאות מדיטציה תרגול וריפוי ואף קולנוע מאז השבעה באוקטובר, מיכאל עוסק בהתנדבות באופן אינטנסיבי בטיפול בחיילים בשטחי הכינוס בעוטף עזה בסמוך לגבול, בבסיסים ברמת הגולן ובגבול הצפון, ביהודה ושומרון וגוש עציון, וכן בטיפולים למפונים מכפר עזה, שדרות ועוד בבתי המלון אשר אירחו אותם. גם הוא נדרש להבעה לשונית בשתי לשונות ואף יותר בכדי לבטא את מהותו הים תיכונית או את מיהותו.
עומר ברקמן בפעולת תרגום ועיבוד מחודש הנוגע לתקופתנו ומהווה גשר בין תקופות ליצירה ׳משמיצים הציבוריים׳ של גוטפריד קלר משנת 1878.
המשוררת אסתר וולק בגישוש לילי-פואטי בנסתרי י׳אָמָּנוּת הַתְּהוֹם׳.
מירון ח. איזקסון – ׳מְ ק וֹ מִ יִּ י ם / לוֹמַר דְּבָרִים׳. אחד מן המשוררים הבולטים בישראל מצטרף לראשונה לכתב העת ומציע שניים משיריו העדינים.
נתי קורן ביצירתו ׳מטר פרסאידים׳.
ספרות
יוסף זוהר כותב על הביטוי “מראית העין בלב האמת” מכתבים לעמנואל לוינס. ד”ר יוסף זוהר, חוקר ומרצה למשפט פלילי ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי הוא מחבר הספר ״הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר״. ומשתף אותנו ברשימות חזקות משהותו במעצר עת נאשם על לא עוול בכפו ברצח אביו שניפטר שנה קודם לכן לאחר מאבק של גבורה במחלת ניוון שרירים ALS.
בתחום ביקורת הספרות לילך לחמן מציעה ביקורת על ספרו של חגי כנען “צריך אוזן גדולה כדי להקשיב לשתיקה”: האוזן של ג’קומטי (ביקורת על ספרו של חגי כנען). המשוררת לילך לחמן, היא מאנשי הרוח הבולטים שהצטרפה לאסכולת שפה חדשה מראשיתה היא חוקרת שירה ותרבות ואנו מברכים על צאתו לאור של ספר מסותיה על שירה ״זרה ונושמת״ בהוצאת ביאליק.
עינת קפקא אשת שירה ותאטרון בטקסט עוצר נשימה על המתח בין מלים ובין חשיכת המחשבה קרב יום אשר הוא לא יום אלא לילה.
בן בן-עמי משתף אותנו בפואמה קטנה בפרוזה. בן הוא חוקר ואומן רב תחומי שעסוק באלכימיה של מעשה היצירה. הוא גם חברי לעריכה בכתב העת ושותף בבית המדרש פתיחתא.
מעבדת טראומה
ענת שרייבר אומנית רב תחומית משתפת ביצירה ׳סדר של חרות׳. ענת שרייבר היא אמנית רב-תחומית, יוצרת ופועלת בסטודיו בקרית טבעון. מטפלת גוף-נפש.
לצאת מהארון היהודי
שלום (מתן) שלום משתף אותנו בחומר יקר ערך שדלה מן הארכיון “לרחף מעל חורבות חיי העבר”: שני שירים ביידיש מאת הרב פרופ’ דוד וייס הלבני, תש”ז.
