מבית שמש עד עזה ומעזה עד בית שמש ובני ברק. מלחמה באוייב ומלחמה מבית. אלימות דביקה והרס תרבותי; כשממזגים ללא הרף את הדתי לתוך הפוליטי – נוצרות ההפרדות שבחשבון אחרון הן גזעניות אלימות ומחריבות את השיתין של קיומנו ואילו ההפרדה המהותית הנחוצה בין ממד לממד בראיית המציאות ובתיפעול המדינה לא קיימת.

“מבית שמש ועד עזה: טליבאן זה כאן” – זו הכותרת של מאמר שכתבה ידידתי ז”ל במבי שלג ובו מתחה ביקורת נוקבת על תהליך ההקצנה וההתחרדות בבית שמש, ועל התופעות של הדרת נשים והפרדה מגדרית במרחב הציבורי. אחר כך הקדישה לכך גליון מרתק של “ארץ אחרת”.

במבי שלג טענה שחלקים מהחברה הליברלית נמנעים מלהתעמת חזיתית עם תופעות של חוסר סובלנות והפרדת נשים בקהילות חרדיות קיצוניות, מתוך תפיסה מוטעית של הכלה ורב-תרבותיות. היא הבינה היטב כבר אז שיש להתנגד לרב-תרבותיות עיוורת. היא קראה לחברה הישראלית לעמוד על הערכים הדמוקרטיים שלה ולא להשלים עם כפייה והדרה במסווה של תרבות מקומית.

כיום הקריסה של כור ההיתוך היא ברורה, הקריסה הזאת – תוך השתוללות כוחנית במסגרת מה שנועד להיות סטטוס קוו – שקולה לאירוע גרעיני רב נפגעים בתחום התרבות. עוד יש לברר איך אנחנו כולנו מונחים בתוך עזה, איך עזה מלאה את הכאן שלנו, ואיך למלחמה ולניתובה המניפולטיבי יש חלק חזק בפריסת הפוליטיקה של זהויות במרחב האלים, פריסה שהוחמרה למלחמת אח באח. זה בסיפור נוסף.

בימים שבהם ללכת על מדרכות הופך להיות ייצוג בוטה וגס לגזענות ולסגרגרציה (הפרדה) כדאי להזכיר את מה שקורה מתחת למדרכות וכבישים. בימים שבהם גברים ונשים מתומרנים ללכת כל אחד ואחת על מדרכה אחרת, בימים שבהם עירית בני ברק מגבה דרישות רבנים קיצונים חרדים ותומכת בה, משעשע לחשוב על שמות הרחובות: שלמה המלך בעל אלף הנשים שמסופר כי נשיו הסיטו את ליבו ועזרא הסופר שדרש מן העם שהתבולל בנישואיו לתקן את דרכיו.

מה שיתרחש בסוף תהליך ההפרדה הזה יתבטא בכך שככל שעקרונות הצניעות הכפויים, אלה המיושמים לכאורה בתוך הבתים והמשפחות, והמושלכים עתה על פני מרחבים וחוצות יעברו הליך הפנמה חוזר מהרחוב והמדרכה לתוך הבית. או אז יקרה שבן יזלזל באמו שלא יכולה לדבר אתו ברחוב ואב יתעמר בבתו השקופה וכלה תקום על חמותה ולא רק על חמיה. ההפרדה הכפויה תחדור לכל פינה אינטימית ותעמיק אלימות ושיסוי הדדי.

בואו נחזיק בראש את העובדה שהחברה הישראלית היא כור היתוך שכשל ושאיש לא הזדרז ליישם תיקון בימים שבהם הפריסה השלילית הייתה ברורה וזועקת לעין השמש.

*

כשתערובת אספלט נכשלת זה כמו קריסתו של כל כור היתוך; זו תופעה שבה החומרים המרכיבים את תערובת האספלט (חלקים גסים כמו חצץ וחלקים עדינים ודקים כמו חול), אינם מתפזרים באופן אחיד, אלא נפרדים זה מזה. תופעה זו יוצרת אזורים לא אחידים בכביש או במדרכה, כך נפגעת משמעותית איכות הסלילה ועמידות האספלט לאורך זמן.

זה יכול להתרחש בצורות שונות ובהתאמה לכך יהיה אופיו של הסימפטום: למשל חלקים מסויימים מתרכזים באזור אחד ואחרים באחר. לעיתים קרובות אזורים בהם התרכזו חומרים גסים יראו בהירים מחוספסים וחסרי מספיק חומר קישור, בעוד שאזורים דקים ייראו חלקים וכהים יותר. גם הבדלי טמפרטורה בתערובת האספלט החמה בעת השינוע והפריסה עלולים לגרום לפערים ביכולת ההידוק מה שמשאיר כיסי אוויר גדולים בתוך המשטח.

כל זה גורם לחולשה מבנית ביכולת ההחזקה ואולי זו אחת המשמעויות המרכזיות של הפסוק בעמוס “הנה אני מעיק תחתיכם”, החזקה שקרסה. כבישים ומדרכות עם סגרגציה של אספלט מאופיינים באחוזי חללי אוויר גבוהים וצפיפות נמוכה יותר, הכביש יהיה חלש יותר תחת עומס תנועה. פגיע לנזקי מזג אויר וגשמים מה שמוביל להיווצרות סדקים, בורות, והתפוררות מהירה. סגרגציה שמתגלה מיד לאחר הפריסה ניתנת לתיקון לפני ההידוק.

אז האם הקדושה הפכה לשפת חצץ והחולין והחול מסוננים ובאמצע לקונות ריקות של טראומות והעדר שפה? האם עכשו אנחנו הולכים ופוסעים על פני המדרכות התרבותיות שהותקנו שוב ושוב מאספלט רותח שכשל ברגעי ההעברה הפריסה וההידוק?

המאבק ההיסטורי בגזענות וסגרגציה מתפרס על פני מאות שנים, וכולל נקודות מפנה משמעותיות שהובילו לשינוי חברתי, חקיקתי ומוסרי ברחבי העולם. בשנות החמישים השישים ולתוך שנות השבעים הוא היה קשור בסגרגציה ולפרקטיקות שונות באמצעותן לבנים רדו בעבדים ובכהי עור בכל מקום בעולם.

שתי חוויות נסיעה בכלי תעבורה היו מכוננות עבור שני אישים רוזה פארקס בארצות הברית (1.12.1955 ) שסירבה להיענות לחוקי ההפרדה באוטובוס שנסע בתוך מונטוגמרי שבאלבמה. הסירוב שלה היה 4 ימים בלבד אחרי שנער אפרו-אמריקאי נרצח במיסיסיפי מכיוון שנצפה משוחח עם אשה לבנה. התנהגותה הובילה (בתמיכת מרטין לותר קינג) לחרם האוטובוסים של מונטוגמרי. כך היה גם עם גנדהי בדרום אפריקה. תקרית הרכבת בתחנת מריטרצבורג (Pietermaritzburg) ב-7 ביוני 1893 היתה הטריגר למסע רוחני ופוליטי שלא חלם עליו מלכתחילה, הוא היה עורך דין צעיר בן 23 ממוצא הודי, הנוסע ברכבת מדורבן לפרטוריה, עם כרטיס למחלקה ראשונה ומושלך ממנה בגלל צבע עורו. הרגע האישי שבו סירבו איש ואשה להכנע לסגרגציה היה אות פתיחה לתיקון הפריסה התרבותית הכפוייה והאכזרית.

בישראל, לפני 13 שנים, ב-31 ביולי 2013, אירעה תקרית משמעותית של הדרת נשים בקו 497 של חברת “אגד” מבית שמש לבני ברק. בני זוג חרדים דרשו מנוסעת שישבה בקדמת האוטובוס, רחל רוזנפלד, לעבור לחלקו האחורי. הנוסעת סירבה לבקשתם. התעוררה מהומה רבתי באוטובוס, ונוסעים מנעו מהנהג להמשיך בנסיעה עד שהוזעקה המשטרה. חרדים קיצוניים החלו ליידות אבנים ושלושה אוטובוסים של אגד הותקפו. באותו יום פסקה התנועה בעיר.

קהלת, שלפי המסורת הוא שלמה המלך, כתב בכאב על העוול שנעשה מתחת לשמש. באו מיסטיקאים ואמרו שעל כל הפחות הסדר המהותי קיים בשלמותו מעל לשמש. היום כששמשות נובלות, שדות סולאריים מוקמים בחופזה וסכנת כורים גרעיניים ופעולתם העתידית מהווים טריגר לאלימות הווה נרחבת, היום היום הזה ממש – הנדסת החומרים של המדרכות שמתחת רגלינו הפכה למבארת את הינדוס הרוח האנושית בשמים שנמתחים מעלינו. שמים וארץ עוטפים איזור סכנה. מקום שבו יהדות מעצבת באמצעות חוקים ואלימות את התנועה שאמורה להיות כה פשוטה מעל פני המדרכה.