שום דבר באירוע הזה לא היה מובן מאליו ומה שאנסה לגולל כאן יכול היה להישמע כמו אלפי סיפורים אחרים שאולי שמעתם על ערב פסח;
אבל הוא לא.
עתה, ממרחק של כמה שנים אחרי, אני מתיישבת לנסות לכתוב את מה שהיה, וחייב להיות מסופר והוא קצה קצהו של סיפורי חיים שלמים ומה שהוביל למה שהיה שם באמת ולמה שאני עדיין מאמינה שיכול להיות אפשרי על אף הכל.
באותו ערב פסח לפני שלוש שנים החלטנו אישי ואני להישאר בבית, רק המשפחה הגרעינית, כלומר אנחנו ושני ילדינו, להירגע בביתנו עם אוכל טעים ויין טוב שיוציא אותנו מעבדות לחרות בנועם ושמחה ומבלי להיתקע בפקקים ולהתעייף בדרכים. הילדים שלנו כבר בוגרים, ואת שניהם ראינו באותה תקופה כפעם בשבועיים או אפילו פחות מזה, כך שחשבנו שזה יכול להיות מושלם לנו.
בצהריים הרמתי טלפון לחברה יקרה שלי, לברך אותה לחג שאותו חגגנו ביחד בשנה הקודמת אצלנו. ערכתי אז שולחן פסח טיבין ותקילין ומתוך ההגדה בחרתי כמיטב יכולתי את מה שנראה לי חשוב ופחות חרון אפו… חברתי, ערביה מוסלמית וזה היה הפסח הראשון שלה עם משפחה יהודית. היא הייתה כמוני, חילונית, ליברלית ולארבעתנו תפישת עולם משותפת; כנות בלתי מתפשרת, ועשיית טוב בעולם. ידענו שמה שחשוב לנו זה החופש להיות ולחיות ביחד בכנות, בכבוד ובאהבה. הפעם היא חשבה שעדיף שנשתה את היין שאותו תכננו לאותו ערב, עם משפחתה ועם חברה משותפת שהם גם הזמינו אליהם לערב. סיכמנו להתכנס אצלם בשמחה, נסיעה של עשר דקות מהבית, כשהבן הגדול שלנו אמור היה להגיע ממרכז הארץ והבת להגיע מהנגב, שם היא מדריכה בפנימייה. כמה רגעים לפני שיצאנו מהבית, שני אנשים אהובים שהפכו לבני בית אצלינו, הודיעו שרוצים להצטרף אלינו, וכמובן כולנו שמחנו מאד.
הראשון שהצטרף היה חסן, פליט סודאני בן עשרים ותשע, שמאז מפגש מקרי בתל אביב בהפגנה נגד הגירוש ( ההפגנה ב2017 של מבקשי המקלט) אימצנו אותו כבן ואח. הוא ברח מסודן קצת לפניי גיל 20 , עבר את כל סיוטי סיני כדי לבקש לעצמו חיים ועתיד כאן.
השני שהצטרף אלינו היה תאמר, פלסטיני ממחנה פליטים ליד רמאללה. כן. כן,פלסטיני, שתקצר היריעה כאן מלספר איך התחברנו.
אינני זוכרת בדיוק מתי זה היה. מתוך התבשילים הנהדרים שכולנו הכנו וכל אחד הביא, חברתי רים שאלה: “אז מהי בשבילכם חירות”? הסתכלנו אחד על השני וכל אחד מאיתנו לקח נשימה עמוקה.
היה זה עלא, בן השבע-עשרה, של רים ואחמד שעבר מבית ספר ערבי אחד לשני בגלל אלימות של הילדים כנגדו ובכלל, ובסופו של דבר המשפחה החליטה לעבור לגור ביישוב יהודי והילדים התקבלו לבית ספר בישוב. הוא אמר שהוא מבקש שיראו בו את מי שהוא באמת ללא מסיכות, שנמאס לו להיות מישהו שהוא לא. שהגיע זמנו להראות את פרצופו האמיתי בלי ניסיון לרצות אחרים. הייתה שתיקה מסביב לשולחן , זה היה כל כך ישיר וכנה.
מתוך ההקשבה השקטה שעטפה אותנו הצטרף הבן שלנו ואמר “כן , גם אני מרגיש ככה” . בנינו יצא מהארון לפני כעשור, היה מפקד בצבא ועבר מסע משלו.
הבן הצעיר של רים ואחמד, בן השלוש-עשרה שיתף אותנו בקול שקט אך יציב שלבו כמהה לאהבה.
מה כבר יכולנו לומר? כל אחד מהם המשיך והרחיב את האמת שלו ותחושת חום התפשטה בלב כנוכחות חיה.
רים הצטרפה, ” גם כאשה, כאם, הייתי רוצה להסיר את המסיכות שלי ולדבר בכנות על רצוני להיות חופשיה”. ידענו שהילדים פתחו את הדרך לדיבור ושיתוף מעומק הלב.
בתנו אחזה ברכות בידו של תאמר ואמרה בקול רך: “עבורי חרות זה להיות חופשייה מהמוסכמות החברתיות בחברה שלנו” נשמנו עמוקות. כמה לא פשוט ובאיזה אומץ היא צועדת אל עתיד לא ידוע, חשבנו כולנו בשקט.
אחמד בעלה של רים שהתבונן בה כל הערב, לא הפסיק להקניט אותה ולומר שלהיות נשוי זה סוג של עבדות. כמובן שזכה להדי צחוק מתגלגלים מצד כולם. אבל בסוף אמר שהחירות האמיתית שלו תהיה כשהוא יהיה פחות טרוד בפרנסה וגם לו נמאס לרצות קליינטים שהעדיפו לחשוב שהוא יהודי ולא ערבי.
“ואת , מהי החירות שלך”? שאל אחמד את החברה המשותפת והיא התבוננה בו. “אתה יודע”, ענתה, “כל אחד והמדבר שלו.
לי לקח הרבה מאוד שנים לצאת מתוך הארון שהיה המדבר שלי. כל השנים רציתי להיות מי שאני, ורק לפני כמה שנים הצלחתי להסיר את הבושה ואת הפחד ולחיות כפי שאני”. היא הייתה גבר עד לפני שלוש שנים, ובאומץ לא יתואר יצאה מהארון והחליטה שהיא רוצה לממש את רצונה מגיל שלוש לחיות כאשה.
.
“החירות שלי היא ישראל”. אמר לפתע חסן. עברתי את המדבר כדי להגיע אל החופש. הוא סיפר כיצד הלך ברגל חודשים כדי להגיע למצרים, רק כדי לגלות עד כמה החיים עבורו שם הם בלתי אפשריים. ואז, הוא חצה את מדבר סיני חשוף לסכנות איומות . מסיני עבר דרך הגבול לתוך ישראל, תוך טלטלות רבות החל ממרדפי משטרת ההגירה, מתקן חולות, התעמרות בירוקרטית ועוד כל מה שאדם ללא מעמד בישראל יכול לחוות.
“החירות שלי היא ישראל” הוא אמר לנו שוב בחיוך רחב, בשיניים צחורות עור הדבש הכהה שלו בוהק אלינו ביופיו. הנסיך הסודאני שלנו, אנחנו קוראים לו.
ואז, כולנו הפנינו את המבט אל תאמר והוא רק אמר:
“בשבילי לנוע בחופשיות ממקום למקום בלי שיגבילו אותי, זה מספיק חירות”. כמה מעט הוא ביקש מחייו. לנוע מבלי לחשוש . לנוע מבלי להיעצר במחסום. לנוע כמו אדם זקוף ולא כמו נמלט מתחת לגדר.
כמה קשה היה לדבר על חירות כשכולנו ידענו שבמרחק של פחות משעה מאיתנו מתרחש דיכוי .
ישבנו מולו וחשבנו על מלחמת החירות שלו. יום יום. כיצד קם בחצות הלילה, הולך בחשכה לעבר המחסום שבו יעמוד, לחוץ עם עוד מאות אנשים כחיות במכלאה. לא עדיף, הוא אומר לעצמו, שאמצא שביל עיזים הררי ואתגנב מעבר לחור בגדר כמו מבריח גבול ולא כחיה לשחיטה? וכך הוא היה מגיע לכאן מדי כמה זמן. מוקדם בבוקר בדרך לא דרך. ואנחנו לא יודעים מה יותר גרוע. עכשיו הוא פה עם אישור עבודה ששילם עבורו כמעט את כל המשכורת החודשית שלו ועוד ימשיך לשלם לסוכנים נכלוליים.
הבטתי בבן זוגי, הוא , אחותו והוריו נאלצו לעזוב, מהיום למחר, את מולדתו בד. אמריקה, בהיותו ילד בן תשע, בזמן ההפיכה הצבאית. חברים של המשפחה הועלמו. הם הבינו שאין ברירה אלא לארוז ולעזוב. הוא סיפר על אהבת החיים הפשוטים, הטבע והבחירה לחיות בפשטות וקבלה.
ישבנו כך סביב השולחן כל אחד מאיתנו שוקל את משקל תרמילו.
כולם הסתכלו עלי, חשבתי על האהבה והאמון שחיברו בינינו כאן, על ההחלטה לפתוח את הלבבות ללא פחד, על ההבדל והקשר בין חרות וחופש ואיך חירות עבורי היא החופש הפנימי לבחור, לא לוותר ולבחור באהבה ותקווה גם כשקשה ונראה בלתי אפשרי.
אור רך ירד על השולחן באותו הלילה. שולחן צנוע וערוך לתפארת, במיקום והסתברות בלתי סבירה בעליל, קשת של דמויות וסיפורים שהתקבצו לחג חירות אחד יחיד ומיוחד שלא היה כמותו.
