את הציור “שיחה עם אבן” התחלתי לצייר בסוף ספטמבר 2023. בשלב הראשון הנחתי על הבד את הדימוי המרכזי – אבן שבתוכה נטמעת דמות קטנה. בהמשך נוספו העין המביטה מלמעלה ופסל הניצחון של ניקה בתחתית הציור. כבר בשלב הזה ידעתי שהציור עוסק באחדות הזמנים – עבר, הווה ועתיד. רק בדיעבד הבנתי מדוע דווקא פסל ניקה, אלת הניצחון כרותת הראש, ביקש להופיע בו, ואיזו משמעות יקבל בתוך המציאות שנוצרה זמן קצר לאחר מכן.
כשבוע לאחר מכן פרצה מלחמת השבעה באוקטובר. המשכתי לעבוד על הציור לאורך החודשים הראשונים של המלחמה, בעיקר בלילות. הלילה עבורי הוא מרחב יצירה אחר – שער למקומות שאינם נגישים עבורי במהלך היום. באותה תקופה, בהשפעת המלחמה, גם השפה הציורית שלי השתנתה. במקום שפה ציורית מאווררת, שבה החסר נוכח ושכבת האימפרימטורה נשארת גלויה גם בציור הסופי, הציור נעשה דחוס ואינטנסיבי יותר; כל שכבה שנוספה – כתמים, קווים, מחיקות ומילים – נשאה בתוכה גם את משקל התקופה.
באותם חודשים פתחתי את הסטודיו והזמנתי אמנים ואנשים לבוא לצייר לצידי. בתוך ימים (ולילות) של חוסר ודאות, עצם פעולת היצירה והנוכחות המשותפת העניקו לי תחושת עוגן. דרך להמשיך ליצור מרחב של חיים בתוך סיטואציה בלתי אפשרית.
“שיחה עם אבן” הוא הציור השני בסדרת “האבנים הגדולות”, שבה אני חוקרת את האבן דרך הציור. עבורי האבן היא חומר האוצר בתוכו זמן וזיכרון; היא עדה למאורעות המתרחשים בקנה מידה רחב בהרבה מזה האנושי. דרך ההתבוננות בה אני לומדת על חומר, תנועה וטבע. אני לומדת על דפוסים בטבע ועל אלה שבתוכי. במובן הזה, כל אבן שאני מציירת היא גם סוג של דיוקן עצמי.
