הזמן מתקתק. חולף מבעד לחרכים של עצמו, קליק קלאק. להיות טמונים בתוך הרכות של החיים, בתוך עצבותם. האמת היא, שברגע ששוהים בזה מספיק, משהו מתחיל לדבר.
משהו שהוא פשוט ישנו. מעין משהוהו כזה. יש לו את המשהויות המאד ייחודית לו בזה שהיא אינה ייחודית כלל. אוספת אליה את כל השמות כמו אמא שמחזירה את הילדים הביתה כשיורד החושך. מכינה להם ארוחת ערב. אולי מרק. אולי זה קורה ביער ויש כפר ויש בקתה, ויש עץ, ויש שביל, והשביל מחשיך והיער נהיה מפחיד. ככה. וכשהשביל מחשיך חוזרים אל הנרות. אל השמיים שמסתתרים מבעד לחלון. אל הכוכבים שמספרים ביניהם סודות. אל הילדים שנשארים ערים מתחת לשמיכה, ומדמיינים את עצמם. חושבים את מי שהם. חושבים שהם אנשים- שם, מתחת לשמיכה.
המחר שלהם טמון בתוך כספת.
מתחת לאותיות אל”ף מ”ם ות”יו. מעבר לקווים, ולשיפועים. אין הבדל בין קוץ לקוץ. זה קוץ וזה קוץ.
אי-הלימה איטית
נרות שדולקים מבעד לזמן, חלוקי נחל שמסרבים לנסוע ישר. המדממים והמדממות בוכים על הדם שנשפך. הדם נקרש שכבות של שכבות. לאדמה חולית רכה נסחפת חזרה אל האוקיינוס הלבן.
יש גלגולים שהם כמו עקיצות, כמו לב שהושתל. עדיין נוסע. כמה רעב יש בשמיים. הציפורים מטיילות הלוך ושוב. יום שיש בו לילה, הווה שיש בו אותך.
