היצירה “המשמיצים הציבוריים” היא תרגום־עיבוד לשיר פוליטי־אלגורי של גוטפריד קלר משנת 1878. השיר מתאר את עלייתו של דמגוג ההופך לנביא שקר, בתנאים של ריקנות חברתית, בורות ופירוק ערכים. התרגום מבקש לא רק להעביר את משמעות המקור, אלא גם לשמור על הצורה המקורית – החריזה והמשקל. ניסיתי לייצר שפה עברית פיוטית בעלת משקל, מקצב ודימויים מקראיים, המעמידים את הטקסט בין מסורת נבואית לבין ביקורת פוליטית מודרנית, מדגישים את אופיו האפוקליפטי של הטקסט ואת הרלוונטיות שלו לשיח הציבורי בן זמננו – בעידן של הפצת שקרים, הסתה ורשתות חברתיות. מקווה שהצלחתי להפוך טקסט מן המאה ה־19 ל”שפה חדשה”: לא רק תרגום שפה, אלא גם תרגום בין תקופות, ובין תרבויות שקצת מפחיד לראות שאולי אינן כה שונות.
| Die öffentlichen Verleumder
Gottfried Keller (1878) |
המשמיצים הציבוריים
גוטפריד קלר (1878) |
Ein Ungeziefer ruht In Staub und trocknem Schlamme Verborgen, wie die Flamme In leichter Asche tut. Ein Regen, Windeshauch Erweckt das schlimme Leben, Und aus dem Nichts erheben Sich Seuchen, Glut und Rauch.Aus dunkler Höhle fährt Ein Schächer, um zu schweifen; Nach Beuteln möcht er greifen Und findet bessern Wert: Er findet einen Streit Um Nichts, ein irres Wissen, Ein Banner, das zerrissen, Ein Volk in Blödigkeit.Er findet, wo er geht, Die Leere dürft’ger Zeiten, Da kann er schamlos schreiten, Nun wird er ein Prophet! Auf einen Kehricht stellt Er seine Schelmenfüße Und zischelt seine Grüße In die verblüffte Welt.
Gehüllt in Niedertracht, Sie teilen aus sein Wort, Hoch schießt empor die Saat, Wenn einstmals diese Not |
שֶׁרֶץ אֶחָד מֻנָּח בְּאָבָק וּבֹץ יָבֵשׁ, מִסְתַּתֵּר, כְּרֶשֶׁף אֵשׁ בְּאֵפֶר שֶׁדָּעַךְ. גֶּשֶׁם, וּמַשַּׁב רוּחַ, רֹעַ חַי מְשַׁחְרְרִים, מִלֹּא-כְלוּם מִתְעוֹרְרִים נֶגַע, עָשָׁן סָרוּחַ.
מֵחֲשֵׁכָה יוֹצֵא בְּלִיַּעַל, כְּדֵי לִנְדֹּד; מְבַקֵּשׁ שָׁלָל לִלְכֹּד וְטוֹב מִזֶּה מוֹצֵא: הוּא מוֹצֵא הִתְכַּתְּשׁוּת עַל לֹא-כְלוּם, חָכְמָה פְּרוּעָה, דֶּגֶל, פִּסַּת בַּד קְרוּעָה, עַם תּוֹעֶה בְּטִפְּשׁוּת.
אִי אֶפְשָׁר לְהַחְבִּיא, רֵיקָנוּת זְמַן חֲלוּשָׁה, הוּא צוֹעֵד לְלֹא בּוּשָׁה, עַכְשָׁו הוּא כְּבָר נָבִיא! עַל גַּל אַשְׁפָּה הוּא שָׂם אֶת נַכְלוּלִיּוֹת רַגְלָיו, וּמְלַחְשֵׁשׁ בִּרְכוֹתָיו לָעוֹלָם הַנִּדְהָם.
בְּקָלוֹן נֶעֱטָף, כְּאִלּוּ בְּאַדֶּרֶת, שַׁקְרָן לִפְנֵי עֲצֶרֶת, מִתְחַזֵּק בַּחֲטָף מִזְדָּרְזִים לְשָׁרְתוֹ, מִכָּל מִגְזָר מִתְיַצְּבִים, לְהִזְדַּמְּנוּת הֵם אוֹרְבִים, סָרִים לְמָרוּתוֹ.
מְחַלְּקִים אֶת דְּבָרָיו, כְּמוֹ שֶׁאִישׁ הָאֱלֹהִים עִם לֶחֶם הַבִּכּוּרִים, זֶה עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו! אָז הַכֶּלֶב הִטְעָה, וְכָעֵת כְּבָר רְבָבוֹת; וּכְמוֹ שְׁאוֹן הַסּוּפוֹת, הַשְׁפָּעָתוֹ גּוֹאָה.
צוֹמְחִים הַגִּבְעוֹלִים, הַמְּדִינָה לָהּ מִשְׁתַּנָּה, אֻכְלוּסִיָּה מְגֻנָּה הַמַּעֲשִׂים שְׁפֵלִים! תְּחִלָּה הָיוּ בְּדָיוֹת, וְעַתָּה הֵן הִתְגַּשְּׁמוּ: הַטּוֹבִים כְּבָר נֶעֶלְמוּ, רָעִים צוֹפְפ-שׁוּרוֹת!
הָאָסוֹן, הַבִּלְבּוּל עוֹד יִסָּדֵק כְּקֶרַח, יְדֻבַּר בּוֹ לָבֶטַח כְּמוֹ הָיָה הַמַּבּוּל; וְהַיְּלָדִים דַּחְלִיל יִבְנוּ בְּשָׂדֶה קָרוֹב, לִשְׂרֹף אֹשֶׁר מִמַּכְאוֹב, אוֹר מֵעָבָר מַבְהִיל. |
