אני מכירה מסה קריטית מיצירתה של אתי זה שנים; ואולם רק בשלב הנוכחי, כאשר מכלול העבודות התכנס ונאסף אל תוך הספר, התגלה לי לפתע מקומה של ירושלים ביצירתה. כשאני מביטה כעת במכלול העבודות, מתגלה ירושלים לא רק כזירת התרחשות או כמקום מגורים, אלא כציר המפענח של היצירה כולה. ירושלים עבור אתי – ועבורי כירושלמית – היא המרחב הלימינאלי שבו הזמן מתעבה, שבו הממשי והסמלי נלחמים ומשלימים זה עם זה, ושבו השברים אינם נמחקים, אלא נאספים אל תוך צורת קיום חדשה.
כאשר הכרתי את אתי לראשונה, היא התנגדה בתוקף לכל דיון בזהותה המזרחית. היא ביקשה להישאר בתוך המרחב האקזיסטנציאלי הטהור. ואולם, בסטודיו שלה בתלפיות, ראיתי את מה שהיא ניסתה להדחיק: מזרחיות שנאבקת להישמע, טראומה שמחפשת שפה. את הדיאלוג הזה ניתן לקרוא כיום ומתוך הסתמכות על עבודתי שלי דרך המושגים של דלז וגואטרי כפי שפיתחתי אותם הלאה במטרה לחשוב את הישראליות כקהילות הגירה מחדש: היצירה נעה בין טריטוריאליות (הילדות), דה-טריטוריאליזציה (העקירה מהשורש בתוך האקדמיה בבצלאל שהיא הדהוד הפוך לעקירת הוריה ממרוקו וההגמוניה), ועד לרה-טריטוריאליזציה – השיבה הביתה, אל ירושלים, כמרחב של תיקון ואל מוקד העצמי כעוגן במקור.
החיצוי: בין הלובן לטראומה
בשלב הראשון, שלב ה”חיצוי”, אנו רואים עבודות טקסטואליות עם אמירות כגון “אתי, אמנות זה לא בשבילך”. אלו אקטינג-אאוט של משפטים שנערה בבצלאל שומעת; היא מטביעה אותם בדיו, בשיטתיות כמעט ילדית. ילדית או ילידית? השאלה מהדהדת באוזן המתבונן. הלובן – בסיד ובגבס – הוא פעולת ההגנה והחשיפה. במקום להיכנע לדרישה המערבית “להלבין” את הזהות, אתי הופכת את ההלבנה לפעולה אמנותית גלויה. כשם שירושלים של מעלה מנסה לכסות על ירושלים של מטה ביופי מופשט, כך אתי מלבינה את החפצים – הנעליים המרוקאיות, סלי הפלסטיק – עד שהם נהיים זרים לעצמם.
החפץ המזרחי: ריבוי מקושר
מדוע לצבוע נעל מרוקאית, שבדרך כלל היא כה צבעונית, דווקא בלבן קרטוני? משום שהצביעה הזו מוציאה אותה משקיפותה החברתית. כאן נולד תהליך של “ריבוי מקושר”: החפץ, שהיה זול ומעמדי, הופך לפרח לבן, לחומר של התבוננות מחודשת. בעבודה “מינימליזם”, למשל, מוצגת עגלת שוק – סמל של מעמד מזרחי או מהגר – כשהיא עמוסה לעייפה. זו עגלה שצועקת כאב. היא מזכירה לי את המתח הישראלי בין “העגלה המלאה” ל”עגלה הריקה”. אתי משיבה את העגלה המזרחית אל שדה הראייה ומאלצת אותנו לשאת את משקלה. אין כאן מינימליזם, יש כאן “מרחב מתעבה” – מקום שבו דחוסים יחד זיכרון המהגר, המעמד החברתי, והכאב האישי; אלא שהוא מאוגד באמצעות תחביר של דה קונסטרוקציה שלכאורה קפאה ברגע הפירוק וההתארגנות האסתטית בכיוון לא צפוי ולא “שימושי”.
ירושלים כממד החמישי
בשלבים המאוחרים, אתי שבה אל הנרטיב. זכורה לי השיחה בסדנאות האמנים, אז החלה להיפתח ולספר על קריית טבעון, על המקרן והקולנוע בחצר. לפתע ניתן אישור לזיכרון הילדות להופיע: אור הירח, הקולנוע, הדברים שהודחקו. הממשי והסמלי התחילו לשאוף להתמזג.
כאן נכנסת ירושלים. בירושלים, כפי שתיאר בכטין במושג ה”כרונוטופ”, הזמן מתעבה ונעשה למקום. בסטודיו של אתי, הזמן הזה הופך לזמן של ריפוי. אנו רואים יותר ויותר עבודות של איסוף וקונסטרוקציה. הן מזכירות נחיל דבורים, רשת דייגים, או צורות אורגניות מהטבע. השברים אינם נעלמים, אלא נאספים אל תוך מבנה חדש, מבנה שממשיך לשאת את עקבותיהם.
ירושלים מבחינה זאת היא הממד החמישי: הממד של השאיפה אל המעבר. ירושלים אינה רק עוד תחנה במהלך; היא המרחב שבו הזמן, הפצע, הריפוי והאיסוף נעשים יחד לצורת קיום חדשה. הרה-טריטוריאליזציה הזו – השיבה אל היכולת לספר נרטיב מתוך הטראומה אריגתה של רשת משמעות חדשה דרך השברים של ירושלים, מייצגת כמיהה לאפשרות לתיקון.
