‘לרחף מעל חורבות חיי העבר’: שני שירים ביידיש מאת הרב פרופ’ דוד וייס הלבני, תש”ז

מבוא

הרב פרופ’ דוד וייס הלבני (תרפ”ח־תשפ”ב), ניצול שואה והוגה דעות, היה מן הבולטים שבחוקרי התלמוד בדור האחרון. הוא נודע בעיקר בזכות סדרת פירושיו לתלמוד ‘מקורות ומסורות’, לצד חיבורים נוספים על המקרא ופרשנות, ספרות חז”ל, ועל אמונה לאחר השואה.

שני השירים ביידיש המתפרסמים כאן, לצד תרגומם לעברית, אותרו במסגרת העבודה על ארכיונו המופקד בספרייה הלאומית (ARC. 4* 2154 01 27). הארכיון כולל בעיקר כתבי יד של מאמריו, ספריו ודרשותיו, מאמרים עליו והתכתבויות עם עמיתים. מן העיון בארכיונו ובביבליוגרפיה שב’נטיעות לדוד’ עולה כי אלו הם שני שיריו היחידים הידועים לנו. אין בידינו עדות לכך שעסק בשירה קודם לכן או לאחר מכן. עובדה זו מעניקה להם מעמד חריג בתוך מכלול כתיבתו של הלבני: ניסיון פואטי מוקדם, כמעט חד־פעמי, שנכתב זמן קצר לאחר השואה ובראשית חייו באמריקה.

הלבני נולד בקובולצ’קה פוליאנה בשם דוד וידרמן, ולאחר שעבר בילדותו לבית סבו בסיגט שבמרמורש נשא את שם משפחתו, וייס. רק כשנה לאחר בואו לארצות הברית עִברת את שמו להלבני. הוא גדל בתוך עולם חסידי־הונגרי, אך הרקע של סביבתו היה קרוב יותר למרחב הגליצאי. בגיל חמש־עשרה כבר הוסמך לרבנות. בתקופת השואה גורש לאושוויץ ולמחנות עבודה. שם גם בצל המוות נמשך לימודו. הלבני נותר היחיד ממשפחתו ששרד. בכ”א בשבט תש”ז, 11 בפברואר 1947, הגיע לארצות הברית עם קבוצת ילדים ונערים פליטי שואה, ונקלט תחילה במסגרת יתומים בברונקס. זמן קצר לאחר מכן שהה בבית היתומים היהודי בדרך טאקהו ביונקרס (עלה לא נדף, עמ’ 63, 71), ושם כתב באדר תש”ז את השיר ‘בין ארבעה קירות’ (‘צווישן פֿיר ווענט’), בכ”ח בניסן תש”ז כבר היה במתיבתא רבי חיים ברלין שבברוקלין, שבה נחתם השיר השני, ‘השמש’ (‘די זון!’). חתימות השירים מתעדות אפוא מעבר ביוגרפי דחוס: מן המסגרת השיקומית של פליטי השואה היתומים אל בית המדרש האמריקאי; מן העקירה והבדידות אל ניסיון ראשון של השתלבות מחודשת בעולם של תורה, לימוד וחיים.

הלבני בא מעולם של יידיש בדיאלקט גליצאי. הייתה זו יידיש של דיבור, משפחה ובית מדרש. אולם דווקא משום שהייתה זו שפת אימו, עדותו המאוחרת על גבולותיה אצלו חשובה במיוחד. בזיכרונותיו כתב כי בראשית דרכו לא הספיקה לו היידיש ליותר משיחות עם בני משפחה ומכרים ומדיונים תלמודיים, שבהם כרוכות יחד מילים בעברית ובארמית. רק מאוחר יותר, לאחר שכבר שהה בארצות הברית וקרא בשקדנות ספרות יידיש, התרחבה יכולתו בלשון זו. אולם קודם לכן, כתב, עדיין חסרו לו מילים, אוצר המילים שלו ביידיש היה דל, והוא היה חסר ידיעה מספקת בתחביר הלשון. הוא אף הוסיף וציין את צערו על כך שאינו כותב בלשון אימו, שכן בלא שפת אם חסרה לאדם אותה יכולת ביטוי רעננה וחדה הנרכשת בימי הנעורים (עלה לא נדף, עמ’ 61, 71). בהרצאה מאוחרת על יידיש, (‘מאה שנות יידיש’ באוניברסיטה העברית בשנת 2009), העיר ברוח זו כי לא גדל על יידיש כתובה וספרותית, אלא על יידיש מדוברת. בכתבי היד של השירים אכן ניכר כי הייתה זו שפה שבורה עבורו, חלק מן המילים נכתבו על פי צורת שמיעתן ולא על פי כתיב תקני; בכמה מקומות ניכרות גם צורות דיאלקטליות, ולעיתים אף גרמניזמים.

על רקע זה יש לקרוא את השירים, לא כיצירות פואטיות בשלות במובן הספרותי המלא, אלא כניסיון לשוני וקיומי למאמץ להביע את השבר הפוסט־שואתי בדרך פואטית. כוחם איננו דווקא במלאכת חריזה או במבנה מלוטש, ואף לא בשליטה בטוחה ביידיש ספרותית; מחברם לא היה בגדר משורר או סופר יידי מומחה, ובסופו של דבר יש כאן ניסיון להפוך שפת אם מחוספסת, ואפילו חסרה לעיתים, לשון של בית, משפחה ובית מדרש, ללשון של עדות, אבל, תפילה וקינה. בכך עיקר כוחם של השירים. הם ביטויו של רגע שבו הלבני הצעיר (אז וייס), זמן קצר לאחר השואה ועל פתחם של חייו החדשים באמריקה, מנסה לתת קול ראשוני לשבר. מבחינה זו ערכם של השירים הוא בראש ובראשונה ארכיוני, ביוגרפי וקיומי: הם מאפשרים לראות את הלבני לפני ‘הלבני’ המוכר לנו, לפני מפעל ‘מקורות ומסורות’, לפני ניסוחי ‘שבירת הלוחות’ ו’התגלות משוחזרת’, ולפני העיבוד האוטוביוגרפי המאוחר ב’עלה לא נדף’.

*

במבט לאחור, ובזהירות הנדרשת, אם נרצה אפשר לראות בשירים הללו מעין פרולוג נפשי לאחת מתנועות היסוד של הלבני החוקר והמאמין: פעולת ה’שחזור’ כערגה אל ה’מקור’, שהדרך אליו עוברת דרך מסירה פגומה ועבודת תיקון אנושית.

מבחינה זו, שתי תמונות הלימוד שחווה הלבני במחנה וולפסברג מקבלות משמעות עקרונית: האחת – מסכת שבת שהוא עצמו לימד בעל־פה, מתוך זיכרונו, וכשנשמטה ממנו מילה או שתיים נשלם החסר מכוח זיכרונם של הלומדים שסבבו אותו; האחרת, דף בודד מתוך שולחן ערוך, שאותו הצליח להציל מידי שומר נאצי לאחר ששימש כעטיפה משומנת לכריכו של השומר, והשיבו אל ייעודו הראשון מצע ללימוד. הדף, שהיה שריד מנותק מתוך ספר שלם, קיבל בעיני האסירים גם אלו שלא הבינוהו משמעות סמלית (עלה לא נדף, עמ’ 58-50). שתי התמונות מציבות בזעיר אנפין את מצב התורה לאחר השבר: תורה הנתונה לשכחה, לפגם ולקטיעה מהקשרה, אך נותרת בידי הלומד כשריד חי התובע שחזור זהיר של רצף, הקשר ומשמעות.

הלבני מעולם לא ויתר על המקור, ולא הפך את השבר לעיקרון של ייאוש; להפך, הוא האמין כי על הלומד והחוקר לחתור אל המקור בכל כוחו. אולם מקור זה, בין אם מדובר בשמועה התלמודית ובין אם מדובר בהתגלות המקראית, אינו מונח לפנינו תמיד בשקיפות. הוא מגיע אלינו דרך מסירה, עריכה, שכחה, פירושים מאוחרים ולעיתים גם פגמים, ולכן הוא דורש עמל של בירור, פענוח ותיקון.

על מצבתו של הלבני נחקק: ‘אשר רוב ימיו הקדיש ללימוד התורה ולהפצתה ואיזן וחיקר את מסורות התלמוד ומקורותיו’. ואכן, הלבני הציב את פעולת ה’שחזור’ כבריח התיכון לפתרון קושיות ולהבנת התהוותן של סוגיות התלמוד. בבקעה זו התגדר: בפער שבין ה’מקור’, שאינו גלוי לפנינו – לבין נוסח הטקסט כפי שעומד לפנינו, נוצרו רבים מחידושיו. לדעתו, המשא ומתן האמוראי המקורי לא השתמר תמיד במלואו; פעמים רבות נותרו לפנינו הלכות פסוקות, קטעי דיון ושחזורים מאוחרים של דמויות אותם כינה ה’סתמאים’ (כותבי הסתמא שבתלמוד), אשר ביקשו לשחזר את מהלך הסוגיה ואת המשא ומתן שאבד. כאשר שחזורים אלה נראים דחוקים או בלתי מספקים, תפקידו של החוקר הוא לשוב אל המקורות, להשוות מקבילות, להבחין בין שכבות, ולבקש את הפשט המקורי שנתעמעם. הלבני הרחיב את המהלך גם אל התורה עצמה. שם קיבל השחזור משמעות תיאולוגית חריפה: המקרא נפגם בעקבות מעשה ידי אדם (שכחה, החדרת מקורות חיצוניים לטקסט וכדומה), כך גם תיקון המקרא נתון בידי האדם, אולם קצרה ידו מלהשיבו לידי תיקון שלם. בהיעדר הטקסט המקורי או השמועה המקורית של ההתגלות, אין לאדם אלא להישען על השערות סבירות, לחפש, לשפר ולתקן, גם כאשר אין בידו ודאות גמורה. גם בשחזור התלמוד עדיף, לשיטתו, להישאר ב’צריך עיון’ או בספק שאינו פתור, מאשר להכריח את המילים לומר מה שלא התכוונו לומר.

פעילות למדנית זו מקבלת אצל הלבני גם מעין הנמקה פסיכולוגית־קיומית פוסט־שואתית, העולה מן הריאיון שהעניק ל’מקור ראשון’ לרגל זכייתו בפרס ישראל (שביידל ופאוסט, תשס”ח). שם קשר הלבני במפורש בין רשמי השואה לבין שיטתו בלימוד: לאחר השואה, אמר, אי־אפשר ללמוד תלמוד ‘כאילו לא קרה דבר’; ומנגד הצהיר כי ‘בלי מסורת אני לא יכול לחיות’. בין שתי הקביעות הללו נמתחת דרכו: נאמנות עמוקה למסורת, בצד הכרה בפגמים שנפלו במסירתה וסירוב לקבל פירוש דחוק או סתירה כאילו אינם קיימים. אותו מתח שבין המשכיות לשבר מקבל ביטוי ביוגרפי חריף גם בזיכרונותיו מן השנים שלאחר המלחמה: בשהותו אצל משפחה שהכיר מלפני המלחמה נדמתה תחילה אפשרות של המשכיות באמצעות לימוד התלמוד המשותף, אולם אופן ההינצלות השונה פער ביניהם מרחק תהומי. הם המשיכו במידת מה את חייהם הקודמים, ואילו הוא חי בצל עולם שנחרב (‘עלה לא נדף’, עמ’ 62).

במקום אחר כתב הלבני כי כמעט אינו זוכר דבר משהותו באושוויץ: האירועים, אם נרשמו, נותרו קבורים ונעולים בתת־התודעה, והוא מצידו אינו מבקש להוציאם משם (‘עלה לא נדף’, עמ’ 103־102). בכל זאת יש עבר שאין אליו נגישות, ויש חורבן שאינו נעשה חומר גלם סדור של ידיעה. דווקא על רקע זה מקבלת עדותו המאוחרת על אופני לימודו עומק מיוחד. הוא מספר כי בשעת חרדה היה שב מאליו מן הלימוד הביקורתי אל הלימוד המסורתי של בית סבו בסיגט; רק בדיעבד הבין כי שב אל אופן לימוד זה מפני שנאצרו בו בעבורו תחושת ביטחון (‘עלה לא נדף’, עמ’ 97). בשעה של נחת יכול היה לעמוד בעמדת החוקר: לאתר פגמים, להבחין בין שכבות ולבקש לשחזר את המקור. אולם בשעת חרדה, כאשר הלכידות הפנימית המאפשרת את עבודת הפירוק והשחזור מתערערת, הוא שב אל מקור אחר, עוגן קדום ומייצב פסיכולוגית – הלימוד המסורתי, המשיבו אל הביתיות.

אף שמפעלו של הלבני נשא אופי למדני, פילולוגי ומחקרי, הלבני עצמו ניסח את גישתו כעמדה תיאולוגית. במובן זה, השחזור אינו כלי פילולוגי בלבד, אלא צורה של ‘תיקון’: ניסיון להתחקות אחר ההתגלות כפי שניתנה, או אחר השמועה כפי שנאמרה, ולהתקרב אליה ככל שיד האדם מגעת. הלבני קשר את המהלך הזה לערגה דתית עמוקה, כשכתב כי ‘עורגים אנו לדבר ה’, כמו שנאמר מפי הגבורה’ (‘שבירת הלוחות’, עמ’ 57). עצם המודעות לאפשרות הטעות, והנכונות להוסיף ולתקן בלי לטעון לבעלות על האמת המוחלטת, נעשות חלק מן החובה הדתית. הלבני אף עמד על קרבה מסוימת, אף שאינה זהות, בין פעולת ה’תיקון’ במובן שהציע לבין מושג ‘עולם התיקון’ בקבלת האר”י. בשיחותיי עמו הצעתי להבין קרבה זו גם מתוך רובד אחר: קרבה חווייתית, המתבטאת באינטואיציה של המקובל והחסיד בדבר תחושת קיומה של תורה קדומה ועלומה – מעין ‘תורה דאצילות’, ‘אותיות לבנות’ או ‘נובלות התורה’. אינטואיציה זו מבטאת את ההכרה כי התורה שלפנינו קדושה באור החכמה עד לאין קץ, אך נושאת בתוכה שארית וזכר של מהות גבוהה הימנה; רובד נוסף, רוחני ואידיאי, שמעבר לה. גם המקובל והחסיד, בדרכם, עורגים אל חוויית ה’מקור’ של דבר ה’. כאשר העליתי בפניו את האפשרות שהאינטואיציה הזאת ניזונה ממושגי העולם החסידי של ילדותו, הלבני התרגש, אמר כי אכן הכיר מושגים אלו בניסוחים שונים, הזדהה עם הדברים, ואף שאל מתי אעלה אותם על הכתב.

בשירי הבוסר ניתן לזהות, ברובד נפשי וקיומי, מעין ‘שחזור קיומי’: ניסיון מוקדם לשוב אל החיים ומקורם, מתוך הכרה בכך שלאחר החורבן השיבה אליהם כבר אינה יכולה להיות פשוטה. מבחינה רגשית, שני השירים נעים סביב גרעין אחד: נער ניצול, שנפשו עודנה נתונה בתוך חורבות העולם שאבד, ובה בעת מבקשת להיחלץ אל חיים חדשים. ב’בין ארבעה קירות’ הדובר חש עצמו כבול, חטוף ופצוע; הוא אינו מבקש להחזיר את חיי העבר כפי שהיו, אלא לרחף מעל חורבותיהם, להיוותר עליהן כקול קדיש, ולהפוך את ליבו למיתר שממעמקיו עולים צלילי נעימות. החורבן אינו נמחק, אלא נעשה המקום שממנו נולד קול חדש. ב’השמש’ הכמיהה לאור, לטבע וללידה מחודשת מקבלת תחילה צורה של בקשה להיטבל בחסד האל ולשוב אל העולם כ’אדם חדש’, אך היא נבלמת מבפנים בזיכרון שאינו מרפה: הדובר אינו מצליח ‘להתנער מעצמו’, משום שחלק אורגני בליבו מוסיף לצעוק ‘לא’. בין שני השירים נמתחת אפוא תנועה עדינה בין הסתגרות, בדידות ואבל, לבין תשוקה לחיים, לאור, לקול ולביטוי – תשוקה שאינה יכולה להתנתק עוד מחורבות העולם שאבד.

מבחינה מבנית, שני השירים שונים זה מזה, וכל אחד מהם מארגן את החוויה הפוסט־שואתית באופן אחר. ‘בין ארבעה קירות’ בנוי כשיר מעגלי: הוא נפתח בתמונת הסתגרות, נע דרך שאלות, זיכרונות כפייה וחטיפה, תפילה ותחינה להשתחררות, ושב בסופו אל אותה תמונת כליאה ראשונית – אך הפעם כשהסערה הפנימית כמו דועכת אל משאלה אחרונה: שחרור מכל כוח ושלטון ארצי. לעומתו, ‘השמש’ בנוי בארבעה חלקים מובחנים, ההולכים ומתהפכים מתוכם: תחילה מתוארת השמש כמקור חיים, חמימות ואביב; אחר כך כשליחה המבקשת להוציא את הדובר מן החושך; בהמשך מתברר כי הדובר אינו יכול להיפרד מעצמו ומן הזיכרון הטבוע בו; ולבסוף מופנית אל השמש עצמה האשמה חריפה, על שהיא מוסיפה להאיר עולם של רצח, חטאים, דם ופשע. אם השיר הראשון מכונס, תפילתי ומעגלי, השיר השני דיאלקטי ודרמטי, ונע מן הפיתוי להיגאל על ידי האור אל סירוב מוסרי להתפייס עמו. סופו אינו מציע שיבה מפויסת אל החיים, אלא מעבר אל עדות ותביעה: הדם, הכתמים והשיר המר עצמו נעשים עדים בפני ‘בית הדין העליון’.

בהקשר זה יש מקום מיוחד גם לעולם החי שבשירים. ב’בין ארבעה קירות’ הדובר מבקש להיעשות נשר, ומתבונן ביונה קטנה וגלמודה על ענף שומם; ב’השמש’ האביב נפתח בדוב המתעורר, בציפורים ובזבובים מזמזמים. בעלי החיים אינם תפאורת טבע פסטורלית בלבד, אלא תמונת מראה למצבו של הניצול: הם מגלמים חיוּת, תנועה וקול, שעל רקעם מתחדדת בדידותו. היונה הגלמודה עוד שרה שיר מקונן המסוגל ‘לכשף כל אחד’, ואילו זעקת ליבו של הדובר אינה נענית בהד. ב’השמש’ מתרחבת התמונה לעולם החוזר לחיים במלוא חושיותו, ודווקא משום כך מחריף הפער בינו לבין נפש הדובר, שאינה מצליחה להשתחרר מן החורבן. עדותו המאוחרת של הלבני, כי בהלתן של יונים מצעדיו הסבה לו צער, משום שלא רצה להפחיד שום יצור (עלה לא נדף, עמ’ 106), מאירה בדיעבד את רגישותו לעולם החי ואת ההכרה כי אל לו לאדם להטיל עליו מורא או להפריעו מדרך הילוכו הטבעי.

השירים מבטאים אפוא תשוקה עמוקה אל חיים, אור, דיבור וביטוי; אולם אין זו תשוקה לשיבה אל החיים הישנים או להתחדשות תמימה ופשוטה. זו תשוקה המבקשת להתקרב מחדש אל מקור החיים מתוך ידיעה שמעתה כל חיים כרוכים במודעות לפגם, לחורבן ולזיכרון. בכך הם מעמידים, את המתח היסודי שילווה אותו מעתה: ערגה אל ה’מקור’, לצד הכרה בכך שהדרך אליו אינה פתוחה עוד בתמימות, אלא עוברת דרך עקבות, שרידים וסדקים, ומתוך חובה מתמדת להוסיף לחפש, לתקן ולהתקרב.

***

מבחינה פילולוגית, פענוח השירים מחייב זהירות: הנוסח מבוסס על צילום פגום בחלקו, ובכמה מקומות נדרשו השלמות שסומנו במפורש. חלק מן המילים נכתבו כנראה על פי שמיעתן, וכאן מובאים בכתיב יידיש מתוקנן לפי כללי YIVO, ולצידם תרגום עברי המבקש למסור את משמעותם ותנועתם הרגשית; החריזה נשמרה רק במקומות שבהם הדבר התאפשר, אך היא לא הונהגה כעיקרון מחייב לאורך התרגום כולו. תודתי לרב ד”ר צבי לשם על העבודה המשותפת סביב ארכיונו של מורנו, הרב פרופ’ דוד וייס הלבני, השמור בספרייה הלאומית. תודה מעומק לב גם לרב מיכה קליין, לרב ד”ר עוז בלומן, יהונתן שלום בנחיון, ולרב פרופ’ דניאל רייזר על סיועם בפענוח ובהצעות תרגום. התרגום מיידיש נעשה על ידי, בהדרכת פרופ’ יחיאל שיינטוך, שלו אני חב הוקרה רבה על ליוויו המתמיד. פרופ’ חביבה פדיה סייעה בידי לשפר את נוסח התרגום ואת זרימתו, ואני מודה לה על הערותיה המועילות ועל קריאתה הרגישה.

מלאכת הפענוח והתרגום מוקדשת לזכרו היקר של מורי, הרב פרופ’ דוד הלבני וייס ז”ל, אשר זכיתי ללמוד עמו בשנתו האחרונה, בעת חולשתו ועד לפטירתו. הדברים נכתבים בהודיה על הזכות לספוג ממנו תורה, רגע אחד טרם עת נעילת שער. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

שיר א

שיר ב

כ”ח ניסן תש”ז, פּה ברוקלין