קריאות מצוקה שהחרשנו. אמיתות שמִסַכְנו. deep fake שמִחזרנו. צורות כוח מכלות (“כולם כנגד אחד”) ואלימות דורסנית (“אחד כנגד כולם”) מכרסמות באיבר השמיעה וחונקות את מיתריי הקול. במצטבר, באיזו מידה צורות הפגיעה האלה מהלכות אטימות על האוזן החיונית לדיאלוג חי בינינו לבין העולם ?
על הרקע הזה, התלבטתי איך למַשמע את ריבוי המבטים בספרו של חגי כנען, “האוזן של ג’אקומטי”. מאיזה מקום נכתב הספר הזה, הרווי בקולות מושתקים. איך להבין את הזיקות בין אלימות לאילמות שאורג כנען בתנועה מפאריז, דרך בזל לתל-אביב, בעלילה העוסקת בדרמה של ירושה, בכרוניקה של עזיבות ושל מאבקי כוח בעולם האמנות. כנען מתמקד בפסל האוזן שיצרה האמנית הסוריאליסטית מרט אופנהיים ובהתחקות אחריו על-ידי מרתה, חוקרת אמנות צעירה, בת לאב ישראלי הלום-קרב שלחם על הארץ אך גם נואש ממנה. החיפוש העצמי של מרתה המתגעגעת לאביה אך נרתעת מן המקום, על פצעי עברו, מניע את העלילה. חקר החפץ האבוד נפתח איפוא להיסטוריה מרובדת שעלינו לשחזר. קריאה זו מתבצעת בקפיצות ובמעתקים: מתקריב על המבנה הפיזיולוגי של האוזן להרחבת המבט על אירופה כשדה קטל, שבו החליפו ידיים רבבות יצירות עקורות, דרך השבר הטראומטי של מלחמת יום-כיפור ועד להתנגשות בין אהבת הארץ של בן המקום, אלול (ששמו מצפין את השם “כנען”) לקוסמופוליטיות המעורערת של מרתה: “את אדם קוסמופוליטי מרתה. יש מקום שאת קוראת לו בית?”, מתעמת איתה ידיד נעוריה.
שאלתי את עצמי, מיהי הדמות שנושאת את כל זה? על פניו, ודאי מרתה עצמה, חוקרת צעירה (כפי שהיתה נורית כנען, אמו של חגי, כשנסעה לבזל להתמחות בתולדות האמנות), שמסעה לחיפוש אחר הפסל האבוד הוא סיפור חניכה שבו, באמצעות היעדר שמניע אותה, היא מתוודעת לצללים של עברה, לנשיותה ולישראליות מלאת הסתירות. ושמא מֶרֶט אופנהיים (1913-1985), אמנית רב-תחומית, סוריאליסטית, ממוצא יהודי־שוויצרי, שהפילוסוף חגי כנען שואף לחלץ מהשכחה ולהציגה באור חדש, בכתיבה המערבת בידיון, תיעוד (מכתבים ופתקים), הרצאה המשלבת הצעת מחקר, וכל זה על גבי פיגום אוטוביוגראפי. ואולי מדובר במותחן פסיכולוגי שמככב בו דווקא הקורא, במסע מפותל שבו הוא נקלע לסכסוכי ירושה ובעלות, לשאלת היחס בין זיוף לאמת, וכך מתעמת עם החֶסֶר הנגרע ממנו עצמו.
אִזכור שירה הנודע של יונה וולך: “לא יכולתי לעשות עם זה כלום” הוא מעין מפתח שמעניק לנו כנען רגע לפני מה שנדמה כמימוש המסע לגילוי מושא התשוקה. מרתה, גיבורת הספר, מגיעה להכרה: ש”אף אחד לא ייתן לה את הפסלון שבתערוכה”, “זה אצלה בידיים” אבל “היא לא יכולה לעשות עם זה כלום”. לאחר ש”חסרת מעצורים, היא תופסת-לוקחת, גונבת, שודדת, בזה לחוקים ולתכתיבים, ועושה הכל, כל מה שנדרש, כדי שהאוזן תהיה בידה”, מתברר לה כי “היא לא יכולה לעשות עם זה כלום”. בקריאה לאחור, נדמה לי שהשורה הזו תלויה מעל הספר כולו.
האם מדובר ב”אוזן” שהופקעה מתפקודיה והפכה לפֵטיש? עלילת החיפוש ארוגה רסיסי שירים ומקצבים שלא פעם מפגישים אותנו הקוראים, ולעיתים אף את הדמות עצמה, עם קול זר שעולה מן הנפש ומביא משהו מישראל של פעם או מהדופק הארוטי של העולם. על רקע היאטמותה של האוזן, כל זה תובע מאיתנו להפעיל אותה מחדש, להקשיב ולהחיות זיקות רדומות. כשנזכרים ביונה וולך של 1965 לאחר אשפוזה הראשון, מהדהד כאן תדר אחר. מחד, התנסות מחוררת, לא ניתנת למיצוי. קוצר יכולת כפייתי שמושאו “זה”, נטול רקע והקשר; לכאורה, ה”זה” הזה מתקיים על פני השטח של הדיבור וחושף הכל, כמו במכה. מאידך, הוואריאציות התחביריות והריתמיות שכנען מיטיב לתזמר (“עם זה”, “מזה”, “כלום”, “משהו”, “כל זה” ) כמו גם הפנייה הנואשת לזולת (“אתה שומע”) מחלצות את החור השחור מתוך האל־זמן אל פנייה ממשית המציפה את הסיפור על ריבוי הקשריו ומשוועת למַעֲנֶה. כך גם הדימוי “זה היה אצלי בידיים”, המהדהד כמה פעמים בפרק 8, מתייחד ביכולת הסוואה מוזרה ופנטסטית. התנועה בין החבוי לחשיפתו, בין הקיבעון הטראומטי למרחב המאפשר של הדיבור מלווה את חוויית הקריאה ב”אוזן של ג’אקומטי”.
אם כי הספר מתקיים בכל אחד מהערוצים שהזכרתי ובקומפוזיציה הפתוחה שיוצרת הדינמיקה ביניהם, דומה כי האוזן עצמה היא האנטי-גיבור של הספר. כל זה מספק רק תשובות חלקיות לשאלה מדוע, אם כן, דווקא הפיסלון האבוד של מרט אופנהייים,”האוזן של גאקומטי״, ממפה את הזהות השסועה שהיא לב לבו של הספר. מדוע בחר חגי כנען באיבר השמיעה או האי-שמיעה – אך גם איבר שיווי המשקל — כפיגום לעלילת השיבה של מקור שאבד או נגנב ואילו פעולות מרפאות עושה בה כתיבתו?
האוזן – מושא תשוקה, אובייקט אסתטי ופרט מתוך הווית הפָּנים מטריד בממשותו אך גם באופן קיומו החמקמק, הנע בין פְנים לחוץ, בין שתיקה ואטימות לשֶמַע וקול — ניגודים שמקבלים את ביטוים בהפעלת האוזן הן כדימוי היסטורי והן כצומת עלילתי ואֶתי של הספר. על פניו, נדמה שהקריאה מונעת על-ידי ניסיונה של מרתה להגיע לממשותו של הפסל האבוד. אבל ככל שנתקדם, תיחשף “האוזן של ג’אקומטי” כצללית עצומה עקורה מפני השטח של הריאליה, מה שמעצים את ההזרה שחגי כנען מבצע בה. זאת ועוד, הספר מלא ברגעי חוסר הקשבה המעידים על תפקודו המאכזב של איבר השמע בתוך מערכות היחסים. הידידה, לילה, איננה קשובה; היא שקועה בנייד כשחברתה מרתה מחפשת אוזן קשבת. אלול חש החמצה שלא הציע למרתה אוזן כרויה. קרנר, אספן האמנות, שואל “את מאמינה שיש כזה דבר אוזן מקשיבה”? האם ניתן להקשיב למישהו בלי להשליך על הדיבור שלו את מניענו, אנו?
שילוב העדויות המצולמות בספר (מתוך עולמה של מרט אופנהיים וההיסטוריה של הסוריאליזם), על המניפולציות והצנזור שנעשו בהן, מעורר את ציפייתנו לדימוי ויזואלי אחד שייצג את פיסלון האוזן, אך בו בעת מבליט את היעדרו של דימוי כזה. העבודה של דגנית ברסט על עטיפת הספר אף היא מעצימה את התחושה כי ככל שנתקרב ל”מקור” נגיע רק לתחליפיו. הדמיון שלנו המגיב לדימוי העטיפה קולט אותו כ”זה” – מושא שקפא תוך כדי תנועה ובכל זאת מתמיד לרצד מולנו, ספק כאוזן ספק כשפתיים חתומות או ערווה שסועה ואולי יותר מכל כגלקסיה מהבהבת הממפה את החשיכה. על אף כל זאת, ייחודיותה של האוזן כמיסתורין בלתי-אמצעי נדחקת לרקע ואנחנו מתפתים לקרוא אותה כחלק מרצף סיפורי הבנוי על תחליפים: העתקים של פסל האוזן המקורי; אנטומיה של איבר השמע, ניסיונות שווא להבין את המנגנון הפועל בין התנוך לאפרכסת; רגעי אי-הקשבה ומעל לכל, פרשנויות הנעות בין איקונוגרפיה סמלית של קפלי האוזן לבין נסיונות לריאליזציה ולהחייאה המבקשות להתחקות אחר היווצרותו של הדימוי על-מנת “לעשות בו משהו”. כל זה, עד לגלגולה של האוזן כאיבר אהבה או כ”תינוק מיניאטורי שט בתיבה”. דומה שהמהלך כולו חיוני כדי לייצר אותה תנועה שתחלץ את ה”זה” מהקיפאון הטראומטי ותמקם אותו בזמן ההיות. במלים אחרות, האוזן אינה מוצגת בספר כאובייקט-פסל בבחינת אתר זיכרון מת: חשיפתה ההדרגתית כצומת של היסטוריות שנדחקו או נשכחו בלתי-נפרדת מההווה העתידי: מה הניע את התקופה האפלה של היעדרה של מרט מסצינת האמנות, קורות משפחתה של מרתה, של סוחר האמנות קרנר ושל חגי כנען עצמו. ואולי אף רגעים ברוטליים בהיסטוריה של הצילום.
“צריך אוזן גדולה כדי להקשיב לשתיקה”, ציטטה מרתה מפי מרט. וחגי כנען אכן העצים את ממדי האוזן, עד כדי כך שלרגעים מפתה לקרוא את “האוזן של ג’קומטי” כמין עדשת צילום מגדילה, או כמערת צללים, כמו זו שהוא מתאר, בעקבות ניטשה, בספרו שלו על מקור הצילום. מערה, על-פי אגדה בודהיסטית שמחייה ניטשה, שבה מופע הצלליות מאפשר לשלוט בנראות שלהן ובפרוייקציה העתידית שלהן.
ואולי הגדלת האוזן באה לאפשר לנו לקבל אחריות על השתקות אלימות המתנות את ההיסטוריות שלנו. כאן, עולה על הדעת האוזן כצללית של מה שנתפש בעיני חגי כנען כמקור או כנקודת מוצא להיסטוריה של הדימוי המודרניסטי. לא האוזן החבושה של ואן גוך, לא יצירה של ג’קומטי, של מאן ריי או ברטון, אלא יצירה אבודה של מרט אופנהיים, המכונה בספר MO, אחות או אם נשכחת, ששמה מצטלצל גם בכינוייהם של “אוֹמָה” ו”אוֹפָּה”, סבתהּ וסבהּ של מרתה, שלא השאירו קצה חוט. אין לי ספק שבין אם האמנית הסוריאליסטית, מרט אופנהיים, יצרה פסל כזה ובין אם חגי כנען בדה אותו, “האוזן של ג’קומטי” ייחקק מעתה והלאה בהיסטוריה של הדימוי ובאחריות שתובעת חיותה של האוזן בכל מה שנוגע לאנושי, לייצוגיו ולפנייה אל זולת.
אלה בגדר מחשבות ראשונות על הפנומנולוגיה של האוזן, על קשר העין שהספר מקיים איתה, על חיבוריה הלא-צפויים לידיים ולמגע (כולם חושים פעילים המהדהדים בספר) ובד בבד לשדה של הבלתי-נראה. מכל אלה נגזרת האמת כאירוע חי ולא כיחס בין המחשבה או השפה לבין העולם. קצרה היריעה לפתוח כאן קשרים מרתקים שמקיים הספר עם הגותו של חגי כנען הנטועה עמוק בתוך הפנומנולוגיה של היידגר ומרלו-פונטי ובאתיקה של לוינס. הקריאה הטלגרפית שהצעתי בספר כמסה על האוזן, התבררה לי תוך דיאלוג עם חיבוריו של חגי כנען. ואני חושבת כרגע על הקירבה של הטקסט למסה של באטאיי על ה”דמעות” ובעיקר על ספרו של כנען עצמו, “פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס”, על הקדמתו ל”עין ולרוח” ו- על ספרו Photography and its Shadow.
החשיבה מחדש על הדימוי הוויזואלי בתנועה הפתוחה שלו כלפי העתיד, שעולה מתוך החיבורים האלה, באה לביטוי לפחות פעמיים בחתימת הספר. קודם, בהכרה האופטימית של מרתה שעל מנת להציל את “התינוק השבוי, הקטן, הספון בתיבת ידיה”, עליה לשחרר את ה”מתנה” הלאה ל”יד הבאה”, שכן “המתנה חייבת להיות בתנועה”. ופעם שניה באפילוג של הספר החושף איזה עיוורון אינהרנטי בהישרדותו של האנושי. מרתה מצביעה על כתובת גרפיטי בחלק העליון של קיר התעלה המפרידה בין נתיבי התנועה המנוגדים באיילון
IRememberMyHumamForm
האם כדי למשמע את הצופן כקריאת הצלה עלינו לקרוא את הפסוק, לפסק אותו ואולי לתרגמו? כך או כך, הצד הבלתי-נראה של כתובת הגרפיטי היא ההטבעה המפוייחת שתמשיך לרדוף אותנו:
“ממסלול נסיעתם לא ניתן לראות שבתעלת ההפרדה עלה מפלס המים וכיסה שליש משלד אדם מפויח, שכוב בתחתית התעלה ואורכו שנים־עשר, אולי חמישה־עשר או עשרים מטר”. דומה כי היחס בין צלליתה של האוזן המרחפת מעל הספר כולו לבין ממדיו המשוערים של השלד הם מן הדברים שאין להם שיעור.
