מה נרגיש בשעת הצליבה? “גבירת גן העדן” מאת יָאקוֹפּוֹנֶה דָּה טוֹדִי

(תודה מיוחדת לאבי מולידי, יהודה ג’ורג’ו-לֵאוֹנֶה פָּרְדוֹ, על ההיכרות עם היצירה, ולדליה לֵשְׁמַן על ההערות והניקוד).

 

סיפור צליבתו של ישוע המשיח אינו מרפה מאיתנו. הפלישה של ה-7 באוקטובר החלה בטבח גדול אך משימתה הייתה לשחרר את ארץ ישראל מֵעוּלָם של הכופרים, היהודים והנוצרים, בשם השיבה לראשית האסלאם והשלטתה של “דת האמת” על פני האדמה. אלא שמחקרים חדשים מלמדים דווקא כי ככל הנראה כמעט לכל אורכה של המאה הראשונה לקיומו, האסלאם טרם נולד ולא היה אלא תנועה של מאמינים מֵרֶקַע שונה שהמשותף להם אמונה באחדות האל, הכחשת השילוש הקדוש, והכחשת מות המשיח על הצלב. כיום ממשיכים קנאי האסלאם לפגוע במאמיני הצליבה, השילוש, ואלוהותו של המשיח, ומנסים לטהר את המרחב מנוכחותם ומנוכחות בעלי אמונות אחרות, כשם שהם מנסים לעקור משורש את היהודים. אלה האחרונים, כלומר אנחנו, אינם מכחישים את הצליבה, ופה ושם מפגינים סימני חרטה, אך אף הם דוחים את יסודותיו התיאולוגיים של המיתוס בכללותו, ואת מעמד הצלוב כמשיח וכבן האלוהים.

פרשת הצליבה, אף אם מוכחש מותו של הצלוב, נותרה מקור לשנאת ישראל הן בנצרות והן באסלאם. אין צריך לומר כי אירוע זה, כשם שהיה טראומטי עבור תלמידיו של ישוע, כך הפך לטראומה מתמשכת עבור עם ישראל לדורותיו וּמְחוֹלְלָן של מלחמות בין המערב לעולם המוסלמי. ענייננו כאן, כפי שקראה לנו העורכת, הוא להביט בָּרֵאַלְיָה במבט מפוקח, אבל לנצור בליבנו את הליריקה ולפתוח את ליבנו אל מרחבי הרגש, היופי והאמונה.

הַלָּאוּדָה “גבירת גן העדן”, הנה שיר-מחזה קצר, סוגה ספרותית שקדמה למחזות הייסורים, הַפַּסְיוֹן, של ימי הביניים. מחברה, יָאקוֹפּוֹנֶה דָּה טוֹדִי (Jacopone da Todi, 1230‒1306 ), כתב שורה של לָאוּדוֹת (שירי שבח לאל) והיה מחלוצי המחזאות הדתית במרחב האיטלקי. יצירתו נכתבה בלשון המדוברת של אוּמְבְּרִיָּה, ונחשבת לאבן דרך בהתפתחות השפה האיטלקית. מקובל לתארך את הפצעת האיטלקית שאנו מכירים כמה עשורים מאוחר יותר ליצירתו של דַּנְטֶה (1265‒1321), מחבר “על רהיטות הלשון העממית” (De vulgari eloquentia) ואת “הקומדיה האלוהית”, שכתב בלשון טוֹסְקָנָה הסמוכה, אותה שִׁכְלֵל וממנה יצר את האיטלקית. יָאקוֹפּוֹנֶה משקף את ההבנה כי הגיע תור שפת העם. הוא עצמו היה משפטן מצליח ואיש החיים הטובים, אך בחר בחיים דתיים אדוקים והצטרף למסדר הפרנציסקנים (הוקם באסיזי שבאומבריה ב-1209), לאחר מותה בתאונה של אשתו. הן כאדם חופשי והן כנזיר, חייו היו צבעוניים וסוערים וְשִׁירָתוֹ זכתה להצלחה עצומה.

“גבירת גן העדן” נחשבת ליצירה קלאסית ונודעת לה חשיבות רבה במקום המרכזי שהחלו לתפוס נשים בכלל, ודמותה של מריה אם ישוע בפרט בעולם הנוצרי, ולא רק בו אלא בהתפתחות היסטוריית הבכי (“היסטוריה לַקְרִימוֹסָה”), בנצרות וביהדות, נושא שחביבה פדייה פרצה אליו נתיבים חשובים. דמות האשה, בתרבויות שונות, משקפת את האני המשותף של הציבור הרחב, ואפשר שיש הַקְבָּלָה בין הוֹפָעָתָהּ לעליית משקלה של הלשון המדוברת.

הַלָּאוּדָה שלפנינו מורכבת מ-33 בתים בני ארבע שורות (מרובעים), עם בית פותח קצר בן שלוש שורות, כאשר כל אחד מן המרובעים מורכב משלוש שורות ראשונות חורזות, ושורה סיומת, שחורזת לאורך היצירה, ובכלל זה שלוש שורות הבית הפותח (beato, flagellato, pigliato, mercato…). מבנה זה רומז לשילוש הקדוש ולשלושים ושלוש שנות חייו של ישוע. המשקל אינו קפדני והלשון פשוטה, חֲזַרְתִּית ורבים מן החרוזים אינם מאוד מתוחכמים, אלא פונים לרגש, מעצימים את הדרמה, ופה ושם אף מתגנבת לה פנימה נימת הומור. יש הרואים כאן בָּלָדָה. בגרסה העברית, שמרתי על חריזה של שלוש שורות ראשונות בכל בית, אך אין הקפדה על המשקלים, שגם אינם אחידים במקור, וגם לא על השורה החורזת לאורך היצירה. כל בית בגרסה העברית התעצב באופן עצמאי על פי תוכנו ורוחו.

הדמויות המשתתפות בשיר המומחז הן ארבע במספר: מריה גיבורת המחזה, מַעְיָן של צער וְעֶצֶב, ולצידה השליח, המדווח בזמן אמת על המתרחש, מתפקד כמקהלה או קול מצפון, ומעמיד תפאורה בדמיון. הודעותיו הנוטות לפניקה מזכירות שידור חי בעידן המודרני. לצד שני אלה, בנוכחות מופחתת, מופיעים המשיח על הצלב וההמון הזועם. מעבר לדמויות המשתתפות בפועל, אנו פוגשים דמויות אליהן פונה הגיבורה לשווא. אלה הן מָרִיָה מַגְדָלֵנֵה, השליח יוחנן, שיהפוך לבן המאומץ של מריה, הצלב עצמו שנשאל מדוע הוא טופל האשמות שווא על בנה, והמושל הרומי פּוֹנְטְיוּס פִּילָטוּס, שהחליט על הצליבה. הטקסט מזכיר את שני הגנבים שנצלבו באותו היום, וגם יהודה שבגד תמורת בצע כסף.

השיח בין הדמויות וחוסר האונים שלהן מגבירים את הכאב וההזדהות עם הסבל. השליח מאיץ במריה לפעול, כְּשֶׁבָּרוּר שאיננה יכולה לעשות דבר. היא עצמה, על פי ההתפתחויות, פונה בתחינה וביקורת אל דמויות כמו מָרִיָה מַגְדָלֵנֵה (מרים המגדלית), הֶהָמוֹן, ממנו היא מבקשת לחשוב מחדש,  פִּילָטוּס והמשיח עצמו, אף שאין תּוֹחֶלֶת בפניות אלה, המבליטות את המהלך הטרגי שנקבע מראש, ואין כל דרך לעצור אותו.

שיר המחזה פותח עבורנו צוהר אל הכאב שחווים נוצרים מַאֲמִינִים על צליבתו של בן האלוהים, דרך ההזדהות הטבעית יותר עם אמו האנושית. זו גם היתה כנראה מטרתו של יָאקוֹפּוֹנֶה ביצירה. עוד ייתרון עבורנו הוא כי “גבירת גן העדן” נקייה יחסית משנאת ישראל למרות הביקורת המוטחת בהמון הזועם והזכרתו של יהודה הבוגד. אין ביצירה משום חיפוש אשמים. לפנינו מהלך אלוהי, קבוע מראש  – אם תרצו, צו הגורל – המעניק לצער ולכאב נחמה ופשר. במקביל, וזה עיקר, הסבל האנושי החשוף של מריה שואב אותנו למחוזות הרגש. להלן “גבירת גן העדן” בשפה העברית, ומיד לאחריה הטקסט המקורי בלהג של אוּמְבְּרִיָּה מן המאה ה-י”ג, וגרסה איטלקית מודרנית שלו.

 

 

גבירת גן העדן

יָאקוֹפּוֹנֶה דָּה טוֹדִי, לאודה 70

מלשון אוּמְבְּרִיָּה: אלדד פָּרְדוֹ

 

[שליח]

גְּבִירַת גַּן עֵדֶן,

הַבֵּן שֶׁלָּךְ נִלְקַח,

הַמָּשִׁיחַ הַמְּבֹרָךְ.

 

חוּשִׁי, רוּצִי הַגְּבִירָה,

מַכִּים אוֹתוֹ עַד שְׁבִירָה.

הֵם יַהַרְגוּהוּ, זֹאת אִירָא.

הִלְקוּ אוֹתוֹ כָּל כָּךְ.

 

[מריה]

הָאָמְנָם כָּל זֶה קָרָה?

הֲרֵי הוּא לֹא עָשָׂה כָּל רַע.

לָקְחוּ אוֹתוֹ, מָה נוֹרָא!

בְּנִי מְשִׁיחַ הַתִּקְוָה.

 

[שליח]

מָדוֹנָה, חֲבֵרוֹ בָּגַד,

יְהוּדָה אֲשֶׁר חָמַד.

כַּסְפּוֹ שֶׁלּוֹ כְּבָר בַּיָּד,

עִסְקָה טוֹבָה מַמָּשׁ.

 

[מריה]

הוֹשִׁיעִי, מַגְדָלֵנה

מַגִּיעַ לִי עַד הֵנָּה!

מוּבָל יַלְדִּי אֵי אָנָה

כְּמוֹ שֶׁכְּבָר הֻכְרַז.

 

[שליח]

עֶזְרָה, גְּבִירָה, עֶזְרָה!

יוֹרְקִים עָלָיו, נוֹרָא,

בְּפִיהֶם סָרָה,

וּלְפִּילָטוּס נִמְסַר.

 

[מריה]

לֹא פִּילָטוּס, אַל תַּסְכִּים!

בַּל יִסְבֹּל בְּנֵי עִנּוּיִים!

הוֹכָחוֹת לִי וּמַרְאִים

כִּי לַשָּׁוְא מַאֲשִׁימִים.

 

[המון]

לִצְלֹב, לִצְלֹב! אֶל הַבָּכָא

הֲזֶהוּ מֶלֶךְ? מַמְלָכָה?!

בְּלִי הוֹכָחָה אוֹ הֲלָכָה,

פּוֹרֵק עֻלָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין!

 

[מריה]

שִׁמְעוּ נָא לִי, בְּבַקָּשָׁה.

אֵם עַל־בְּנָהּ רֻטָּשָׁה.

בַּקְּשׁוּ בְּשׂוֹרָה חֲדָשָׁה,

שַׁנּוּ אֶת דַּעְתְּכֶם.

 

[המון]

הוֹצִיאוּ אֶת הַגַּנָּבִים!

שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שֻׁתָּפִים,

נַכְתִּירוֹ בְּזֵר קוֹצִים,

כִּי מִנָּה עַצְמוֹ לְמֶלֶךְ!

 

[מריה]

אוֹי יַלְדִּי, יַלְדִּי, יַלְדִּי,

בֶּן, שׁוֹשָׁן לִי, אֲהוּבִי.

מִי יְרַפֵּא אֶת לְבָבִי,

נֶחָמָה לְקוֹל בֹּכִים.

 

בֵּן, עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת

בֵּן, אֵינְךָ עוֹנֶה לִי עוֹד

לָמָּה תִּסְתַּתֵּר, תִּדֹּד,

מִשָּׁדַי אֲשֶׁר יָנַקְתָּ?

 

[שליח]

מָדוֹנָה, רְאִי הִנֵּה הַצְּלָב.

בִּזְרוֹעוֹת הָמוֹן נִסְחָב,

עַד שֶׁיַּעֲלֶה עָלָיו

 

 

אוֹר הָאֱמֶת.

 

[מריה]

הוֹי הַצְּלָב מָה תְּעוֹלֵל?

אֶת יַלְדִּי אַתָּה נוֹטֵל.

מָה אַשְׁמָה אַתָּה טוֹפֵל,

עָלָיו שֶׁלֹּא חָטָא?

 

[השליח]

הוֹשִׁיעִי נָא, הַמְּיֻסָּרָה,

כִּי בְּנֵךְ הֻפְשַׁט, צָרָה מָרָה.

רָצָה הָאֲסַפְסוּף, נִרְאָה

שֶׁיָּמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים

 

[מריה]

אִם הֵסַרְתֶּם אֶת בְּגָדָיו,

אֶרְאֶה יָדָיו וְצַוָּארָיו,

פִּצְעֵי הָרֶשַׁע, אֵיבָרָיו.

שָׁטוּף כֻּלּוֹ בְּדָם.

 

[השליח]

גְּבִירָה, יָדוֹ נִלְקַחַת.

עַל הַצְּלָב מוּטַחַת.

יָתֵד בַּרְזֶל מוֹתַחַת.

עָמֹק הִיא נִנְעֲצָה.

 

יָד שְׁנִיָּה נִלְקַחַת.

עַל הַצְּלָב נִמְתַּחַת.

כָּאֵשׁ מִּתְלַקַּחַת,

חוֹרֵךְ הַכְּאֵב.

 

אֶת רַגְלָיו מְקַבְּעִים.

מַסְמְרִים בָּעֵץ תּוֹקְעִים.

מִפְרָקָיו מְבֻקָּעִים.

הִתְפָּרְדוּ עַצְמוֹתָיו.

 

[מריה]

וַאֲנִי מַתְחִילָה הַמִּסְפֵּד:

בֵּן, מָתוֹק לְעוֹלָם וָעֶד.

בֵּן, מִי הֲרָגְךָ לַמּוֹעֵד?

בְּנִי שֶׁלִּי, מָה אַצִּיל! מָה יָפֶה!

 

מוּטָב הָיָה לוּ,

אֶת לִבִּי נָטְלוּ,

עַל הַצְּלָב תָּלוּ,

מְרֻטָּשׁ וְקָרוּעַ.

 

[המשיח]

אִמָּא אִמָּא, לָמָּה בָּאת?

פִּצְעֵי מָוֶת בִּי נָתַתְּ.

רְאִיתִיךְ בְּמַבָּט,

וּבִכְיֵךְ מְצִיפֵנִי.

 

[מריה]

בֵּן, אוֹתְךָ כָּל-כָּךְ אֹהַב.

בֵּן, אַתָּה לִי אִישׁ וָאָב.

בֵּן, מִי פָּצַע אוֹתְךָ עַכְשָׁו?

בֵּן, מִי אוֹתְךָ הִפְשִׁיט?

 

[המשיח]

אִמָּא, מָה לָךְ אֲבֵלָה?

הַחַיִּים לָךְ נַחֲלָה

אֲנִי הֵבֵאתִי גְּאֻלָּה

וְאַתְּ, הֲיִי סַעַד לַחֲבֵרִים.

 

[מריה]

בֶּן, זֹאת אַל תֹּאמַר!

רוֹצָה לָמוּת אִתְּךָ, נִגְמַר.

לֹא אֵלֵךְ! בְּךָ אֶבְחַר,

כָּל עוֹד אֲנִי נוֹשֶׁמֶת.

 

אֶחָד יִהְיֶה אָז בּוֹר הַקֶּבֶר,

אֵם בַּמַּחְשָׁךְ וּבְנָהּ הַגֶּבֶר,

עָמֹק עָמֹק בִּתְהוֹם הַשֶּׁבֶר,

אִמָּא, וְיֶלֶד לָהּ חָנוּק.

 

[המשיח]

אִמָּא, בְּלֵב עָצֵב בְּלֵב מַרְעִיד,

בִּידֵי יוֹחָנָן, אוֹתָךְ אַפְקִיד.

תַּלְמִידִי הַנִּבְחָר, הֶחָסִיד

וְהוּא יִהְיֶה לָךְ לְבֵן.

 

יוֹחָנָן – הִנֵּה אִמִּי הַשַּׁכּוּלָה.

הֱיֵה עָדִין, גַּלֵּה חֶמְלָה,

בְּאַהֲבָה תְּקַבְּלָהּ.

לִבָּהּ פָּצוּעַ עַד בְּלִי דַּי.

 

[מריה]

בֶּן, יָצְאָה הַנְּשָׁמָה,

בֶּן הַנּוֹאָשָׁה,

בֶּן הַנְּטוּשָׁה,

בֵּן שֶׁהֻרְעַל!

 

בֵּן אָדֹם וְצַח.

בֵּן מַקְסִים, בֵּן מֻצְלָח.

בֵּן, בְּמִי אֶבְטַח?

בֵּן, כִּי עֲזַבְתָּנִי!

 

ֵּןלָבָן בּוֹהֵק

בֶּן מְחַיֵּךְ צוֹחֵק

בֵּן, הָעוֹלָם לְךָ לוֹעֵג

כְּנִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים

 

מָה מָתוֹק, יָפֶה הוּא בְּנִי.

בֶּן הָאֻמְלָלָה, אֲנִי.

אֲנָשִׁים אֵלֶיךָ בְּנִי,

רַע הִתְנַהֲגוּ.

 

בְּנִי הֶחָדָשׁ יוֹחָנָן,

אָחִיךָ עָלָה בֶּעָשָׁן.

מַכַּת חֶרֶב וְאָבְדָן,

כִּדְבַר הַנְּבוּאָה.

 

בֵּן לְאִמּוֹ אָבַד,

אֶחָד מוֹתָם, אֶחָד.

מְחֻבָּקִים לָעַד,

האֵם וְהצָלוּב.

 

 

*   *   *

 

להלן המקור של לאודה 70 מאת יָאקוֹפּוֹנֶה דָּה טוֹדִי בשפת הדיבור הטרום-איטלקית של אוּמְבְּרִיָּה מן המאה ה-י”ג, ומיד לאחריו, “פרפרזה”, ובעצם תרגום מילולי חופשי, אחד מרבים, לאיטלקית מודרנית, מאת אנג’לה פיקאנו (Picano). הגרסה העברית, כאמור, היא מן המקור הָאוּמְבְּרִי, אשר, מדרך הטבע, מתעצב קצת אחרת בכל תרגום ובכל “פרפרזה”.

 

Jacopone da Todi/ Donna de Paradiso/ Lauda 70

https://letteritaliana.weebly.com/donna-de-paradiso.html

 

«Donna de Paradiso,
lo tuo figliolo è preso
Iesù Cristo beato.

Accurre, donna e vide
che la gente l’allide;
credo che lo s’occide,
tanto l’ò flagellato».

«Come essere porria,
che non fece follia,
Cristo, la spene mia,
om l’avesse pigliato?».

«Madonna, ello è traduto,
Iuda sì ll’à venduto;
trenta denar’ n’à auto,
fatto n’à gran mercato».

«Soccurri, Madalena,
ionta m’è adosso piena!
Cristo figlio se mena,
como è annunzïato».

«Soccurre, donna, adiuta,
cà ’l tuo figlio se sputa
e la gente lo muta;
òlo dato a Pilato».

«O Pilato, non fare
el figlio meo tormentare,
ch’eo te pòzzo mustrare
como a ttorto è accusato».

«Crucifige, crucifige!
Omo che se fa rege,
secondo la nostra lege
contradice al senato».

«Prego che mm’entennate,
nel meo dolor pensate!
Forsa mo vo mutate
de que avete pensato».

«Traiàn for li latruni,
che sian soi compagnuni;
de spine s’encoroni,
ché rege ss’è clamato!».

«O figlio, figlio, figlio,
figlio, amoroso giglio!
Figlio, chi dà consiglio
al cor me’ angustïato?

Figlio occhi iocundi,
figlio, co’ non respundi?
Figlio, perché t’ascundi
al petto o’ si lattato?».

«Madonna, ecco la croce,
che la gente l’aduce,
ove la vera luce
déi essere levato».

«O croce, e que farai?
El figlio meo torrai?
E que ci aponerai,
che no n’à en sé peccato?».

«Soccurri, plena de doglia,
cà ’l tuo figliol se spoglia;
la gente par che voglia
che sia martirizzato».

«Se i tollit’el vestire,
lassatelme vedere,
com’en crudel firire
tutto l’ò ensanguenato».

«Donna, la man li è presa,
ennella croc’è stesa;
con un bollon l’ò fesa,
tanto lo ’n cci ò ficcato.

L’altra mano se prende,
ennella croce se stende
e lo dolor s’accende,
ch’è plu multiplicato.

Donna, li pè se prènno
e clavellanse al lenno;
onne iontur’aprenno,
tutto l’ò sdenodato».

«Et eo comenzo el corrotto;
figlio, lo meo deporto,
figlio, chi me tt’à morto,
figlio meo dilicato?

Meglio aviriano fatto
ch’el cor m’avesser tratto,
ch’ennella croce è tratto,
stace descilïato!».

«O mamma, o’ n’èi venuta?
Mortal me dà’ feruta,
cà ’l tuo plagner me stuta,
ch’el veio sì afferato».

«Figlio, ch’eo m’aio anvito,
figlio, pat’e mmarito!
Figlio, chi tt’à firito?
Figlio, chi tt’à spogliato?».

«Mamma, perché te lagni?
Voglio che tu remagni,
che serve mei compagni,
ch’êl mondo aio aquistato».

«Figlio, questo non dire!
Voglio teco morire,
non me voglio partire
fin che mo ’n m’esc’ el fiato.

C’una aiàn sepultura,
figlio de mamma scura,
trovarse en afrantura
mat’e figlio affocato!».

«Mamma col core afflitto,
entro ’n le man’ te metto
de Ioanni, meo eletto;
sia to figlio appellato.

Ioanni, èsto mea mate:
tollila en caritate,
àginne pietate,
cà ’l core si à furato».

«Figlio, l’alma t’è ’scita,
figlio de la smarrita,
figlio de la sparita,
figlio attossecato!

Figlio bianco e vermiglio,
figlio senza simiglio,
figlio, e a ccui m’apiglio?
Figlio, pur m’ài lassato!

Figlio bianco e biondo,
figlio volto iocondo,
figlio, perché t’à el mondo,
figlio, cusì sprezzato?

Figlio dolc’e placente,
figlio de la dolente,
figlio àte la gente
mala mente trattato.

Ioanni, figlio novello,
morto s’è ’l tuo fratello.
Ora sento ’l coltello
che fo profitizzato.

Che moga figlio e mate
d’una morte afferrate,
trovarse abraccecate
mat’e figlio impiccato!».

 

*    *    *

 

Angela Picano, Donna de Paradiso di Jacopone da Todi: la parafrasi, 11/04/2017.

https://www.studiarapido.it/donna-de-paradiso-di-jacopone-da-todi/

 

vv.1-3 (il nunzio): Signora (donna) del Paradiso, tuo figlio, il beato Gesù Cristo, è stato arrestato (preso).

1. 4-7(il nunzio): Corri, donna, e guarda come (che) lo maltrattano (l’allide): credo che l’uccideranno, tanto l’hanno (l’ò) flagellato.
2. 8-11(Maria): Come può essere (essere porria) che qualcuno abbia arrestato (om l’avesse pigliato) Cristo, la mia speranza (spene), dal momento che non ha mai fatto niente di male?
3. 12-15(il nunzio): Madonna è stato tradito (traduto): Giuda l’ha venduto e ne ha fatto mercato e ne ha ricevuto (n’à auto) trenta denari.
4. 16-19(Maria): Aiutami, Maddalena, sono schiacciata da una terribile sofferenza (ionta): conducono a morire (se mena) mio figlio Cristo, come mi era stato profetizzato.
5. 20-23(il nunzio): Corri, donna, a portare aiuto, perché (cà) sputano a tuo figlio e l’hanno portato via (la gente lo muta): l’hanno (òlo) consegnato a Pilato.
6. 24-27(Maria): O Pilato, non fare tormentare a mio figlio perché io (ch’eo) ti posso dimostrare che è accusato a torto.
7. 28-31(il popolo): Crocifiggilo! Crocifiggilo! Un uomo che si proclama re (se fa rege), secondo la nostra legge, si mette contro il potere di Roma (contradice al Senato).
8. 32-35(Maria): Vi prego, ascoltatemi (mm’entennate) e pensate al mio dolore: forse allora cambierete (mo vo mutate) il vostro pensiero.
9. 36-39(il popolo): Trasciniamo (traiàn) fuori i ladroni, che gli siano compagni (compagnuni), sia incoronato di spine, perché si è chiamato re!
10. 40-43(Maria): O figlio, figlio, figlio, figlio, giglio d’amore, figlio chi può consolare (dà consiglio) il mio cuore angosciato?
11. 44-47(Maria): Figlio dagli occhi ridenti (iocundi), figlio, perché (co’) non rispondi? Figlio, perché ti nascondi al petto da cui sei stato allattato?
12. 48-51(il nunzio): Madonna, ecco la gente che lo porta (aduce) alla croce, su cui la vera luce [del mondo] deve essere innalzato.
13. 52-55(Maria): O croce, che cosa farai? Prenderai (torrai) mio figlio? E di che cosa lo incolperai? (que ci aponerai), [lui] che non ha in sé (n’à en sé) alcun peccato?
14. 56-59(il nunzio): Accorri, o piena di dolore (doglia), perché spogliano tuo figlio: pare che la gente voglia che sia mandato al supplizio (martirizzato).
15. 60-63(Maria): Se gli togliete i vestiti, lasciatemi vedere come nel ferirlo crudelmente (crudel firire) l’hanno (l’ò) tutto insaguinato.
16. 64-67(il nunzio): Donna, gli hanno preso la mano e l’hanno stesa sulla (ennella) croce: gliel’hanno ferita (l’ò fesa) con un chiodo (bollon), tanto ce l’hanno conficcato (lo ‘n cci ò ficcato).
17. 68-71(il nunzio): Ora prendono l’altra mano e la stendono sulla croce: il dolore si accende, che è ancor più (chè plu) accresciuto.
18. 72-75(il nunzio): Donna, gli prendono i piedi (li pè se prenno) e li inchiodano (clavellanse) al legno (lenno): aprendogli (aprenno) ogni giuntura, l’hanno tutto slogato (l’ò sdenodato).
19. 76-79(Maria): E io comincio il lamento funebre (corrotto): figlio, gioia (deporto) mia, figlio, chi mi ti ha ucciso (me tt’à morto), figlio mio gentile?
20. 80-83(Maria): Avrebbero (aviriano) fatto meglio a strapparmi il cuore perché è stato messo in croce e vi sta sopra (stace) lacerato (desciliato).
21. 84-87(Cristo): Mamma, perché sei (o’ n’èi) venuta? Mi dai una ferita mortale: perché il tuo pianto mi strazia (stuta), perché lo vedo così angoscioso (afferato).
22. 88-91(Maria): Figlio, ne ho buon motivo (anvito), figlio, padre (pat’e) e marito (mmarito)! Figlio chi ti ha ferito? Figlio chi ti ha spogliato?
23. 92-95(Cristo): Mamma, perché ti lamenti (lagni)? Voglio che tu resti viva (remagni) e che aiuti i miei compagni che ho acquistato nel mondo.
24. 96-99(Maria): Figlio, non dire questo: voglio morire con te (teco); non voglio allontanarmi (me partire) [dalla croce] finché mi esce ancora il respiro.
25. 100-103(Maria): [Voglio] che abbiamo un’unica sepoltura, figlio di mamma sventurata (scura); trovarsi nello stesso tormento (afrantura) madre e figlio assassinato (affocato)!
26. 104-107(Cristo): Mamma dal cuore afflitto, ti metto nelle mani del mio diletto (eletto) Giovanni (Ioanni): che sia chiamato (appellato) tuo figlio.
27. 108-111(Cristo): Giovanni, ecco (èsto) mia madre: prendila (tollila) in carità, abbine pietà (àginne pietate), perché ha il cuore così trafitto (furato).
28. 112-115(Maria): Figlio, l’anima ti è uscita, figlio di me smarrita, figlio di me disfatta (sparita), figlio ammazzato (attossecato)!
29. 116-119(Maria): Figlio che eri bianco e roseo (vermiglio), figlio senza uguali (senza simiglio), figlio a chi (a ccui) mi posso sostenere (apiglio)? Figlio ora (pur) mi hai lasciato [definitivamente]!
30. 120-123(Maria): Figlio che eri bianco e biondo, col volto sorridente (iocondo), figlio, perché il mondo, figlio, ti ha così disprezzato? (sprezzato)?
31. 124-127(Maria): Figlio, che eri dolce e bello (placente), figlio di me addolorata (dolente), figlio, la gente ti ha (àte) trattato con crudeltà!

vv.128-131 (Maria): Giovanni, mio nuovo (novello) figlio, è morto (morto s’è) tuo fratello. Ora sento trafiggermi il cuore con la lama (coltello) che mi fu profetizzata.

1. 132-135(Maria): [Vorrei] che morissero (Che moga) figlio e madre afferrati da un’unica (una) morte, [vorrei] che si trovassero (trovarse) abbracciati (abraccecate) la madre e il figlio crocifisso (impiccato).