גוף מגופים רבים היינו וחושך שחשבנו אותו בראשיתי שרר. הוא לא היה בראשיתי, אלא התחלות רבות של לילה רב. אנחנו הולכים עבור לילה, לקראת לילה, וביכולתו להיות אינסופי והוא גם השנייה בה משהו זז, לוח טקטוני מסמן למאורות שהגיע הזמן להפנות לנו את עורפם. היינו גוף מגופים רבים וחושינו לא התחדדו. נענו כגוש על אספלט לוהט במקומות שונים על הארץ. לא הבחנו בתזוזת הלוח, ידענו שהלילה לפנינו והוא מילא אותנו תקווה. נאחזנו בבוקר שיבוא, ולא קראנו את הסימנים שאמרו כי היום הקרב עלינו לא יהיה יום אלא לילה, ונחזור בקול גדול אחר חנה רובינא בהקלטה, אבל הכל יימתח ונמשיך ללעוס את המסטיק.
הדרכים החדשות לתיאור, המילים היפות שאני נוברת למענן במעמקי מוחי, לא ישנו את מה שקורה מחוץ להן, את לעיסת המסטיק הבלתי נגמרת. בתור נערה הייתי פרקטית מאוד, הכנתי תכניות לשיפור דברים כאלה ואחרים, כתבתי מכתבים, הכנתי טבלאות, נצמדתי ללוחות זמנים. הערפל גדול כל כך שאיני יכולה לו, ואני מותשת. באמצע מסע אחד פגשתי בני גילי הזרים לעברית, והם לא היו מותשים. ליל העברית הצברית לא התיש אותם. הם לא נאלצו לחשוב פעמיים על השימוש במילה “צברית”. המחשבה הזו לא עייפה אותם.
מתי התחיל ליל ההתשה הזה עם העברית, או שמוטב לומר, עם העבריות. אני רק יודעת שאני בעיצומו. וכך מסתמן, שהתחלתי לכתוב על מצב הארץ, ואני עוברת למצב הכתב הפרטי שלי. כל הספרות שאני קוראת אותה היא מה שהייתי רוצה לכתוב והפה יבש והיד לא רושמת היד קופאת והשפה ממני והלאה כי בקפאון אני, קפואה נהייתי וללא שמן אין בעירה וללא בעירה אין כתב. כל הספרות שאני קוראת אותה היא כל הספרות שאני צמאה לה. אני צמאה לא למשלח ידי אלא למשלח ידם של אחרים. משלח ידם של אחרים, איני יכולה להשתוות לו, ולילות רבי גודש אמלא בהעתקת משלח ידי מהכתב אל הדפוס, כדי לגלות שלמעשה איני צמאה אליו כלל. ואני משתמשת בעברית שימוש מתריס, כדי לתאר דברים שלא יתוארו בה, בארץ שהם זרים לה כך, למשל כמו
בשנה האחרונה לקציר היה החורף יבש מאוד, אבל רוחות-כל סערו. כל מה שיכל הקציר לאסוף, נאסף, והמעשר נאסר להפצה, גם המילה הייתה סגורה תחת מנעול ובריח. רק בקצה בית נטוש אחד עמד גליל בטון כבד, גדול ונורא, סביבו היה אפשר לעמוד ולהציץ. בתוך גליל הבטון היו חריצים, כתב יתדות של אלה שהשתכנו בו. ושם נחרט: גוף מגופים רבים היינו וחושך שחשבנו אותו בראשיתי שרר. הוא לא היה בראשיתי, אלא התחלות רבות של לילה רב.
או למשל
יובש החורף איים להפוך את העמק למדבר. רוחות צהובות שאגו על אלה המהלכים שהשפילו מבט מכיוון שרצו לשמור את ראייתם בהירה. ידענו שאם הגוף יישאר יגיע המדבר, והיינו עש למדבר, וקדחנו מכתב היתדות.
בסדר, אז כתבתי. והעזתי לומר שדברים כאלה לא יתוארו בעברית. הנה, רציתי לכתוב על השבר במולדת. ומה יועילו מילים דלות, מחושבות, לכל אלה היושבים בחדריהם, ספונים, או עומדים על האספלט, צועקים? מילותיי הדלות אינן גלגל הצלה, והלילה מתארך. אני חושבת על כך, שאם יש אובייקט ששברתי בזמן האחרון אני יכולה עכשיו לכתוב עליו ולתאר את השבר, ואז לעבור לשיטה היפנית הזו של האיחוי, איך הם מחברים את השברים עם זהב, ואז אני יכולה, אולי, לתת איזה נופך גשמי לכל העניין הזה. אבל שום אובייקט לא עולה בראשי. אני חושבת על טקסט אחר שכתבתי, ושם, כמו פה, כשכתבתי על אספלט התכוונתי תמיד להפגנות או להלוויות, וכתבתי פרפרים כשם קוד להמשכיות, לתקווה. אני חושבת שאם אני מסבירה את זה עכשיו, בטקסט על שבר, כנראה שהשבר גדול מששיערתי.
אני שולחת לחברה תמונה של אישה מקומטת שותה תה, עם כיתוב “אנשים בגילי: יוצאים למסיבות, אני: – “. היא כותבת לי: חחחחח מדויק. אני כותבת לה: את באה להפגנה? היא כותבת לי: לא חשבתי על זה, לא נראה לי. ומכיוון שהיום הוא כבר מזמן לילה, גם אני לא הולכת.
אני לא הולכת ונהיית חלודה. אני נהיית חלודה, מחכה למילה עברית שכבר לא שם. היא שוהה בבזות במקום. גם הארץ שוהה בבזות. נתיבי ביוב עולים על גדותיהם ואנחנו רואים-לא נראים. זוהמה מהשמיים, ממסכי הטלוויזיה, זוהמה מהפה שלנו, מהחלונות התת-קרקעיים, מהמקלעים, זוהמה מירושלים. מה עדיף – הזרות של ירושלים או הזרות של ברלין. איזה איבוד שפה אפשר לספוג? איפה אני זרה יותר, היכן אני מנוכרת, איזו עיר מתנכלת לי יותר? ומובן שברלין היא רק שם קוד לנכר. כן, כציפור המנקרת פירורים, רק שהפירורים אבדו ונכלאו במסטיק, וממסטיק יכולה הציפור להיחנק.
אני מזכירה: היינו בחושך שחשבנו אותו בראשיתי, ורק בעברית אני יכולה לכתוב בראשיתי, והחושך היה התחלה של לילה רב, לא לילות רבים אלא לילה רב, עמוק, גדול, עצום, לילה שמשתכפל, לילה שאנחנו משתכפלים בו, לופ מכוער של הלילה הזה. ליהגתי שאמנות יכולה לפרוח. העצים נראו אבסטרקטים והאפור היה אפור מאוד.
אני מצקצקת. עוד פעם ניסיתי לכתוב בצורה פרקטית, מועילה, להסיק מסקנות. שוב אני כותבת במעגלים לא נגמרים, גם הצורה לא משתנה, תמיד באותה הצורה, האם יש בי היכולת להמציא צורות חדשות? המטאפורות מתייחסות תמיד לאותו הדבר, באמת, זו אובססיה. אני אובססיבית לביצה הזו, אני ממשיכה לרצות להסביר אותה לאלה שחיים בה, והרי אינם צריכים הסבר, ולאלה שלא חיים בה אין לי כל רצון לנסות ולהסביר, לתאר הפך כבר מזמן לכוח על, אני מתארת את מה שאני רוצה לתאר ואת מה שעלי לתאר, אני לא יכולה לו, אין בכוחי. בכל פעם שאני נובלת, זה כי השקו אותי יותר מדי מים.
נכנסתי למקלט מוצף במים ונשארתי בו. נאחזתי בנווה מדבר שקרי. אני לא הנביאה שמכריזה על הלילה, הרי הוא בעיצומו, עצומת עיניים הלכתי אליו. בפקיחת העיניים עדיין איני נביאה. אני הרי מדברת את מה שהיה: אספלט, לילה רב שנהר אליו גופנו, ליקוי המאורות בו איש לא חזה, תמ”א 38 וקפה חזק על שקדים. טעם של אבק בפה ומחשבה על מקומות מאובקים אחרים, אשמה.
אשמה היא המקום בטקסט הזה שצריך לדלג עליו. מורה זקן וחכם עומד מולך, הוא צועק אשמה, הוא צועק חמלה, הוא זועק לעיניים, הוא מעמיד מחט אל מול עיניו ולא מעוור אותן. הוא חורט באבן ומכריח אותך לצפות.
כמה קשה כתב היתדות שלי; קשה לקריאה, קשה לכתיבה. אולי אני מרחמת על מי שיקרא בו. לגבי אני הכותבת בו, כבר הפסקתי מזמן לרחם על עצמי, מקיאה את העברית כדי שתשרוד בי. כאן אני צריכה להעלות מתהום הנשייה איזה זכרון, משהו על חדוות ההתנגדות. במקום זה אני מדמיינת דברים טובעים. כבר עלתה בי השאלה, מה ישקע מהר יותר, קילו בן אדם או קילו נוצות. אני מדמיינת שורשים טובעים. אני מדמיינת את עצמי מטביעה את הטקסט הזה בגיגית מהבילה. אני מדמיינת את אטלנטיס טובעת. אני מדמיינת את אלכסנדריה נשרפת.
הלילה הזה שקָרַב, ואנחנו גופים רבים קרבים אליו, רק אל הלילה, אבל למעשה כמהים
