שיחה עם פרופ׳ חביבה פדיה, בהנחיית טל לוי
בית עגנון, ירושלים, ו׳ באב תשפ״ו, 20 ביולי 2026
מן הדיבר הקדום אל השימוש בשם האל בהווה
הדיבר ״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא״ מקבל משמעות חריפה לנוכח המציאות הישראלית של השנים האחרונות, ואף של העשורים האחרונים. הקריאה בו צריכה לנוע בין העבר להווה: להתחיל במשמעותו הקדומה של הדיבר, אך לבחון אותה גם מתוך התופעות המתרחשות כיום. נקודת המוצא בהווה היא שמניעה גם את החיפוש בעבר. כאשר מזהים במציאות תופעה מרכזית ורבת־עוצמה, מתעורר הצורך לחקור היכן היא מתחילה, כיצד היא מתהווה ובאילו תנאים היא מופיעה.
בעשרת הדיברות יש, כידוע, דיברות המנוסחים באופן חיובי ודיברות המנוסחות באופן שלילי. אפשר לחלקן לציוויים המורים מה לעשות ולציוויים המורים מה לא לעשות. דרך אחרת לחלק את הדיברות היא בין מצוות שבין אדם לאלוהיו ובין מצוות שבין אדם לחברו, או בין האדם לבין החברה.
שלוש המצוות הראשונות, הנוגעות לתפיסת האל, לדימויו ולאופן ההתייחסות אליו, משכו מאוד את תשומת לבם של המקובלים והפילוסופים בימי הביניים. רבים העניקו להן מעמד עקרוני, מפני שהן קובעות את המסגרת הקטגוריאלית של האמונה באלוהים, שממנה נגזרים בהמשך גם חוקי המוסר: ״אנכי ה׳ אלהיך״; ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״; ״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא״. היו השלכות רבות להפרדה בין שלוש הדיברות הראשונות ושבע האחרונות. מכאן מתחילה להתפתח קבוצה של דרישות מוסריות. השבת יוצאת דופן בתוכן, משום שיש לה גם היבט חיובי וגם היבט שלילי: זכירה ושמירה, עשייה ושביתה.
מתוך הצבא הגדול של המפרשים שניסו לפרש את ״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא״, אזכיר את אברבנאל. הוא שואל מדוע הציווי מנוסח בלשון שלילה ולא בלשון חיובית, ומציע שהוא נוגע במובן עמוק אל ההיעדר. אני לוקחת את הרעיון הזה הלאה: המצווה נוגעת למקום שבו אלוהים נעדר. אל תנסה למלא בשם האל את החלל הריק; אל תמלא באמצעותו מקומות שאינם קשורים באלוהים ואינם נובעים מן הסדר הדתי. אל תשתמש בשם האל כמו בטיט הסוגר את החור בסכר או כדינמו המכוון את המים. אופן נוסף הוא להבין אל תשתמש באלהים כקניין ואוביקט (אם תעשה פסל או מסיכה), ואל תעדיר את אלהים מן המציאות ותאיין אותו (אם תשתמש בשמו לשווא).
כאן אני כבר משתמשת באברבנאל מעבר למה שהוא עצמו אומר ולוקחת את הדברים אל ימינו. הכיוון שאני מבקשת להציע הוא שהשימוש בשם האל עלול להיות שימוש מניפולטיבי, הבא להשיג מטרות שאינן קשורות לעולם הדתי, הרוחני או המיסטי בטהרתו, אלא לאינטרסים פוליטיים, לצבירת כוח ולהשגת רווח. שימוש כזה הוא חילול השם. במושגיו של אברבנאל, הוא הופך את שם האל לקניין: אדם מנכס לעצמו את “השם”, את שם השם, כדי להעניק תוקף לפעולה או לעשייה כלשהי. מובן שכך שם השם יכול להיעשות לכלי פוליטי.
אולם לפני שאגיע לכך, אני רוצה להסביר מנין צמח ביהדות הביטוי ״בעזרת השם״. מדוע אומרים ״בעזרת השם״ ולא ״בעזרת אלוהים״? זה נובע מהכינוי ומהרמיזה לשם המפורש באמצעות המלה שם בה”א הידיעה. מדוע אין מבטאים את השם המפורש?
ההבנה המצומצמת נוגעת לכך שכבר בתקופת חז״ל התפתחה האזהרה שלא להזכיר ולא להגות את השם המפורש ברצף אותיותיו, אלא לומר במקומו ״אדוני״, או להרחיק עוד יותר ולומר פשוט ״השם״. זו הרחקה משמעותית מאוד. לכאורה, הדיבר אומר: אל תשתמש סתם בשם אלוהים. חז״ל הרחיבו את האיסור מעבר לפשט ואמרו: אל תהגו בכלל את השם המפורש.
מדוע? כפי שהראו חוקרים, בעולם הקדום שימש השם גם למטרות מאגיות, ובייחוד להשבעות. שימוש כזה בשם נועד להשגת אינטרסים אישיים. האדם מבטא את השם מפני שהוא סבור שהשם הוא עוצמתי, שהשם הוא מהות. שם האל, ובייחוד השם המפורש, נתפס כמהות רבת־עוצמה; ואם אדם מבטא והוגה אותו בצורה הנכונה, הוא מדמה שיוכל להשיג נכסים, אהבת אדם או אישה, בית שאין לו, ריפוי וכיוצא באלה. זהו שימוש מאגי — ולא במקרה אנו אומרים ״שימוש״: האדם משתמש בדבר, אפשר להשתמש בשם למטרות כי יש בו כוח ומהות, אפשר שאדם ישתמש בו לצרכיו שלו מתוך אינטרס צר.
בהקשר זה אומרת המשנה: ״ודאשתמש בתגא חלף״ — המשתמש בכתר התורה לצרכיו חולף מן העולם (משנה, אבות א, יג). ה״תגא״, הכתר, קשור גם לשם. אין להשתמש בכתר, או בשם, למטרות כאלה ובמטפורה זה הושאל לשם תואר וכבוד אך הכוונה המקורית היא לשם כמו שהוא.
כך נוצר ביהדות הרבנית הפער שבין השם הנכתב לבין השם הנקרא. סביב הפער הזה נוצרו מדרשים רבים. במסכת פסחים נאמר: ״לא כשאני נכתב אני נקרא; נכתב אני ביו״ד ה״א, ונקרא אני באל״ף דל״ת״ (בבלי, פסחים נ ע״א). השם המפורש נכתב, אך בפועל נקרא בכינוי ״אדוני״. לכך נקשר הפסוק “ביום הוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”, כאשר הממד המהותי וממד ההכרה יתלכדו.
השם הנכתב, השם הנקרא והמקדש הפנימי
הפער שבין השם הנכתב לשם הנקרא הוא פער שבין השם האידיאלי, שייאמר באחרית הימים, לבין השם שמותר לבטא בהווה. נשיאת השם וביטויו האינטנסיבי דומים לנטילת מטבע יקר מאוד, או יהלום יקר, ולבזבוזו על שטויות. מכאן נוצר הפער בין השם הנקרא לבין השם הנכתב. לאורך הדורות הובן הפער הזה גם כפער שבין ההווה ההיסטורי לבין העתיד המשיחי.
מה פירוש הדבר? רק באחרית הימים, כאשר העולם יהיה מתוקן ושלם, ייסגר כביכול הפער בין הדבר כשלעצמו לבין האופן שבו אנו קוראים לו. הדבר נוגע בשאלה פילוסופית גדולה מאוד, שאיננה עניינה של הפילוסופיה היהודית בלבד: מה היחס שבין השם לבין הדבר?
הטיעון שלפיו עצמות האל היא שמו מפותח מאוד אצל הרמב״ם במורה הנבוכים. את הדבר כשלעצמו, את עצמות האל, אי אפשר לדעת ואף לא לתפוס. מה שמקיף אותו הם הכינויים. הרמב״ם מבחין בין השם, המורה על עצמות האל — וגם לכך מקבילים אצלו התארים השליליים — לבין הכינויים. אי אפשר לדעת את האל כשלעצמו; אפשר לדעת רק מה הוא איננו. זו תורת התארים השליליים. לעומת זאת, הכינויים כגון ״אלוהים״, ״אל״, ״אדוני״ ו״צבאות״ הם מעין מסך הניצב לפני השם, לפני הדבר האונטולוגי כשלעצמו. תורת התארים השליליים מפותחת בעיקר בחלק הראשון של מורה הנבוכים. את מה שלא מעניקים התארים החיוביים מעניקים תארי הפעולה אלהים הוא חנון ורחום. אלה דרכיו בעולם ובהן הוא ניכר
בערך באותה תקופה, בראשית הקבלה בפרובנס, יושבים ראשוני המקובלים, ובראשם רבי יצחק סגי נהור, בנו של הראב״ד. הוא מתאר את השפה מנקודת מבט מיסטית. השפה היא כיריעה, כמארג, ובלבה מצוי השם. השם נמצא בלב היריעה כמעין ״נקודת כפתור״ — אם נרצה להשוות זאת למונח המאוחר של לאקאן — נקודה האוספת את הרשת ומאפשרת את הקשירה ואת התיווך בין כל החוטים הנעים בה שתי וערב. הנקודה המרכזית היא שם ה׳, השם המפורש.
הכינויים — כאשר אומרים ״אלוהים״, ״אל״, ״אדוני צבאות״ או ״בעזרת השם״ — מאפשרים שלא לבזבז את השם עצמו, שיש לו ערך סגולי, מטען ומהות. משום כך, בגלויות היהודיות השונות, הן בארצות האסלאם הן בארצות הנצרות, לא הייתה מניעה להשתמש בשמות האל הנהוגים בשפת המקום. בתוך אגדה יהודית אפשר היה לכתוב ״אללה״, וביידיש אפשר היה לכתוב ״גאָט״, משום ששמות אלה נתפסו כחלק ממערכת הכינויים הרחבה של השם העצמותי. השימוש בהם היה לגיטימי; הוא לא נתפס כאמירת שמם של ״אלוהים אחרים״.
מן המשנה וממקורות חז״ל עולה שבמקדש היו הוגים את השם ככתבו, ואילו מחוץ למקדש בכינויו: ״במקדש אומר את השם ככתבו, ובמדינה בכינויו״ (משנה, סוטה ז, ו). הכוהנים ידעו שאין למסור את אופן הגיית השם לכל אדם. בתלמוד מסופר שהיו ״מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים״ — הוגים אותו בתוך נעימת ברכת הכוהנים, כך שלא יישמע בבירור לכל (בבלי, קידושין עא ע״א). הם היו אומרים את הברכה בקול, ובתוכה שוזרים בשקט מנגינה או תדר שבהם נהגה השם המפורש לפי הניקוד הנכון והמתאים לכל אות ואות וכפי שיש להגות אותו במקדש.
מכאן אנו מתחברים גם לתשעה באב. אם הייתה צורה של השם הנאמרת במקדש, הרי שלאחר חורבן המקדש נשאלת השאלה מה נעשה בשם ומהו תחליפו של המקדש.
כאשר אנו מגיעים אל ראשוני המיסטיקאים היהודים בפרובנס, אנו רואים שהשם עומד במרכז המדיטציה. כאשר אדם היה מתבונן או מכוון, הוא היה מדמיין את השם. רבי יצחק סגי נהור קושר את ההתבוננות בשם לביטוי המקראי ״חושבי שמו״: ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו, ויקשב ה׳ וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו״ (מלאכי ג, טז). ״חושבי שמו״ הם אנשים היודעים לחשוב את השם. מחוגו של ר’ יצחק סגי נהור כפי שנמסר על ידי תלמידים שונים בגרסאות שונות השם בונה מקדש או שהשם הוא הוא המקדש:
“אם חרבו הסדרים – נשאר להם לישראל השם הגדול במקום הקורבנות
להידבק בו במקומות מוקדשים
והצדיקים והחסידים והאנשים המתבודדים ומייחדים את השם הגדול
ומאחזין את האש במדורת המוקד בלבותם,
ואז במחשבתו הטהורה [של הדבק] יתייחדו כל הספירות
ויתקשרו זה בזה עד הימשכם עד מעיין השלהבת
שאין סוף לרוממותו”
הסדרים הם הריטואלים שהיו במקדש בימים שהיה בנוי על תילו ואז הוגשו קורבנות של בהמות עופות ומנחות סולת. ואילו אחרי החורבן יש התמרה ומטאמורפוזה ונתיב לבניית הסדרים באופן רוחני הקמת מערכת האלוהות בתודעה הסדרים הם במקדש הרוחני. שם יש אחדות ההפכים בין אש ומים. מעיין השלהבת. הדבקות והדמיון של השם הם בראש ואש הדבקות נדלקת בתוך הלב המשמש תחליף למזבח.
במקום אחר מוסיף ר’ עזרא ומגדיר את הסבל בגלות ככפרה המטהרת את ישראל מעוונותיהם ומשרתת עוד אופן של קיום מקדשי. בלי קשר לגלות זו תובנה עמוקה מאד מהו כוחו של סבל.
רעיון זה מוכר לנו גם מן הצוּפיות באסלאם, מן ה״ד׳כר״: טקס הזכרת השם. סביב הזכרת השם נכנס האדם למצב שהוא גם מדיטטיבי וגם אקסטטי. רבי יצחק סגי נהור אומר שכל אימת שיש בישראל משכילים, ״חושבי שמו״, כאילו המקדש בנוי.
זו אמירה שאני מבקשת שניקח עמנו להמשך, מפני שאני מציעה כאן שרטוט היסטורי שמטרתו להגיע אל ההווה. חשוב להבין את הנקודה הזאת: רבי יצחק סגי נהור ותלמידיו כותבים שגם אם חרב המקדש וגם אם חרבו הסדרים, כל אימת שאדם מכוון בשם, וכל אימת שיש בישראל משכילים חושבי שמו, כאילו נבנה המקדש בימיו. בכל רגע שבו אדם עושה מדיטציה, המקדש הפנימי בנוי. יתרה מכך לא רק המדיטציה חשובה. גם רציונליזם צלול “כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה המקדש בימיו”.
אם כן, מהי נשיאת השם לשווא? נשיאת השם לשווא היא קריעת האריג, קריעת היריעה של השתי והערב, והיא חורבן בית המקדש. אין מדובר רק בשימוש בשם למטרות מאגיות, ואף לא רק בשבועה בשם כאשר אין צורך להישבע. בעיקרו של דבר זהו שימוש בלתי לגיטימי ומניפולטיבי בשם, שמטרתו הפוכה מן המטרה הרוחנית, הדתית או המיסטית.
בימי חז״ל נשיאת השם לשווא נקשרה בעיקר לשם המפורש. בימינו היא קשורה גם לכינויים. כל השמות — ״אל״, ״אלוהים״, ״אדוני״, ״אדוני צבאות״ וכדומה — הם כינויים, וגם כל אחד מהם עלול לשמש לחילול השם. אפילו כאשר אני אומרת ״בעזרת השם״ אני עלולה לחלל את השם. מן השם ומן הכינוי אנו מגיעים אפוא לשאלת הדתי בכלל.
אמרנו שהשם עומד במרכז היריעה ומסייע לבנות את מארג השפה כולו. כאשר המקובלים אומרים זאת, הם מתכוונים לכך שיריעת השפה מקבילה ליריעת המציאות, הקיום והיקום. מה קורה במצב של טראומה? בטראומה נוצר קרע במערכת. אפשר לדמות את המארג, העשוי שתי וערב, ובתוכו נפער חור. החור הזה הוא הלאקונה בנפשו של האדם הטראומטי. כאשר מדובר בטראומה קולקטיבית, נוצר חור בזיכרון הקולקטיבי, נוצר ריק, ומתעורר הצורך לקשור את הקשרים מחדש.
זו הסיבה העמוקה לכך שרבי יצחק סגי נהור אומר: גם אם חרב המקדש וחרבו הסדרים, עדיין יש לבני ישראל את השפה, ובתוכה מצוי השם המפורש; ו״חושבי שמו״ יודעים לקשור מחדש את האריג שנקרע.
טראומה, פוליטיקה וחורבן השפה
אבל מה קורה כאשר התהליך הפוך? אם חורבן הבית מזעזע את השפה, הרי שברגע שמתרחש אסון אנו נשענים כברירת מחדל על הדבר הבא שעשוי לשמור עלינו. אנו מנסים להישען על השפה; אבל אם גם השפה נקרעת, אנו נופלים עוד יותר. זה, בעיניי, המצב שבו נמצאת מדינת ישראל כיום.
בתהליכים הארוכים של הקמת המדינה, שיקום השפה ובניית הזיכרון הקולקטיבי היו קשורים מאוד בחוויות של קורבנוּת, טראומה, בריאה וזיכרון שהתהווה בתוכו היעדר. היעדר, אובדן וכיליון. אם נשתמש במושגיו של אברבנאל, התרחש היעדר עצום: חלק גדול מן העם היהודי נספה בשואה. אחר כך בנה הקיום היהודי והישראלי במדינת ישראל את עצמו גם על היעדרים נוספים, ככל שאנשים הקריבו את עצמם למען קיומה של המדינה.
הדת היא הרחבה של מושג השם. מדוע? מפני שהדת עצמה היא שם. להיות אדם דתי פירושו לומר שאני מאמין שיש לדברים סדר סימבולי כולל, שאיננו רק סדר חברתי אלא גם סדר רוחני, מיסטי או דתי. משום כך יכול האדם הדתי לומר שכל דבר במציאות עשוי לייצג את האל.
בתולדות התרבות הכללית היו תפיסות דומות, למשל תפיסות פנתאיסטיות שלפיהן אלוהים ממלא את העולם. בדרך כלל נקשרו תפיסות אלה לטבע, להכרה ולאפיסטמולוגיה. ואולם בימינו השתנה דבר מה — ולא רק ביהדות אלא בעולם כולו. אנו נוטלים כביכול את הפנתאיזם של האל ומשליכים אותו אל התחום הפוליטי.
ההשלכה אל הפוליטי פירושה לקבוע שהתחום הרווי ביותר ביצרים, אגו, מניפולציות, שנאה, קנאה ונקמה הוא התחום המייצג את האל. הפוליטי הוא גם מרחב שעלולים להיפער בו חורים עצומים, לא חור אחד בלבד. זו יריעה קרועה מלכתחילה: מפני שאנשים הקריבו את עצמם, מפני שאנשים שיקרו ועשו קומבינות, ומסיבות רבות נוספות. יריעת השפה קרועה.
לאחר חורבן הבית השני יצא רבן יוחנן בן זכאי מירושלים במטרה לשקם את הזיכרון ההיסטורי. שימו לב: הוא לא בחר רק לשקם את העבר. אי אפשר להשתקם כאשר עוסקים רק בעבר. הוא קבע נקודת כינון חדשה להווה, ולכן הצליח לבנות עתיד. נקודת הכינון החדשה הייתה השם: המקום שממנו הצביע על מה שנחשב עתה חילול השם ומה איננו חילול השם. הוא קבע שהקנאות והפנאטיות הן חילול השם. הקנאות המוכנה לצאת למלחמה, להביא להרג ואף להוביל לחורבן המקדש — היא חילול השם. משום כך יצא מירושלים.
אם אנו מצויים היום בשיבת ציון המודרנית, כלומר בהקמת מדינת ישראל, הרי שיש לה מקבילות רבות לימי הבית השני. יש זרמים רבים שכל אחד מהם אומר: אני בעל הבית; אני מבין באמת מהי יהדות וכיצד היהדות צריכה להיראות בעיני הישראלים. לא כולם חושבים כך, כמובן, אך רבים מבקשים להיות בעלי הבית היחידים. דווקא מי שחושב כך מקדם בדרך כלל במהירות רבה יותר את חורבן הבית, מפני שאינו משאיר מקום למי שזולתו.
בשבעה באוקטובר נוצרה קריעה של השפה. כאשר חווינו את הזעזוע של 7 באוקטובר 2023, התחושה הראשונית — אצלי, בכל אופן — הייתה שצריך להקים שפה חדשה: שפה מטוהרת ומנוכּה, שצריך לברר ממה היא מתנקה ולאן היא הולכת. אבל לאחר כמעט שלוש שנים של שחיקה מערכתית בכל הכיוונים — ואני אומרת זאת לא מתוך עמדה מפלגתית כזאת או אחרת — הדבר שהולך ונחרב הוא השפה עצמה. במשך שלוש שנים השפה עוברת תהליך מואץ של חורבן, והדבר ניכר באלימות, בשנאה ובבזבוז הגדול של השם.
החברה הישראלית אינה רק מבזבזת חיי אדם וערכים; היא מבזבזת גם את השם ואת השפה. הבזבוז הזה הוא כעין בזיזה עצמית, כעין שער עצמי של השפה. הוא מוביל לתהליך ההפוך מזה שתיאר רבי יצחק סגי נהור: כאשר יש בישראל משכילים חושבי שמו, כאילו נבנה המקדש; ואילו כאשר השם והשפה מנוצלים ונבזזים, המקדש הולך ונחרב.
אפשר לחשוב בהקשר זה על ק. צטניק. אחת החוויות המרכזיות שהוא מתעד בכתביו — מן הספרים שבהם תיאר את מחנות הריכוז ועד לספר שבו תיאר את תהליך הריפוי שלו — היא חוויה שבה השם המקודד, השם המפורש המקדד את המציאות מלווה אותו בכל רגע ורגע מחנות. בזמן העדות המשפטית חוזרת אצלו העדות ל הטראומה כמי עשעבר את מחנות הריכוז כשהוא מדמיין את השם המפורש. והשם מעניק לו החזקה במציאות.
הפרקטיקה של ״שיוויתי ה׳ לנגדי תמיד״ (תהלים טז, ח) הייתה מרכזית מאוד ביהדות לדורותיה, הן בארצות האסלאם הן באירופה. היא הייתה גם מוקד לפעילות אמנותית: אנשים יצרו מגזרות, טבלאות וציורים שנכתב עליהם ״מזרח״, ״שיוויתי״ או השם המפורש. זו לא הייתה רק תמונה שתולים בבית, אלא פרקטיקה שנועדה ליצור דימוי מחשבתי־פיגורטיבי, שסייע לאדם לקדד את המציאות ולעמוד בצרה ובמצוקה. זה, ככל הנראה, היה אחד הדברים שסייעו לק. צטניק לעמוד במסע הנורא בתוך מה שכינה ״הפלנטה האחרת״.
כאשר אנו חושבים על טבלאות ה״שיוויתי״, אפשר לחשוב גם על ראשוני האמנים באסכולת הדאדא. רבים מהם היו ממוצא יהודי, גם אם עברו תהליכי התבוללות. בלי לקבוע קשר סיבתי פשטני, אפשר לחוש שהיכולת לשחק בשפה ולהציע תפיסה מהפכנית של ציור האותיות והשמות נבעה גם מקרבתה של התפיסה היהודית לתורה ולשפה כייצוג של המציאות.
התיאור של המקדש והקורלציה שבין השם לבין המקדש נבנו ביהדות כבר בסביבות המאה השתים־עשרה. כאשר אין מקדש פיזי, השם העומד במוקד המדיטציה נעשה למקדש רוחני. תפיסה דומה מצויה גם בחיבור פרקים בהצלחה, שיוחס במסורת לרמב״ם, אך מכל מקום משוייך לצאצאי הרמב”ם החיבור משקף עולם יהודי־סופי ומפגש תרבותי של יהודים שחיו בארצות האסלאם, במצרים, עם תפיסות צוּפיות. גם בו מתואר האדם כולו כמקדש רוחני: בראשו המנורה, בלבו לוחות הברית, ותהליך העבודה הפנימית הוא בניית המקדש שבתוך האדם:
ודע כי משכן ליבך הוא משכן הארון
הגנוזים בו – לוחות העדות
כמו כן היא גנוזה בלבבך על לוח ליבך
הלא תראה אומרו יתעלה “עם תורתי בליבם”
ואמנם הכרובים מניעים אותך
מגביהים את יסודך מעלה מעלה.
ואתה כאשר התעסקת
במורגליך, אשר הם חוץ מקודש הקודשים,
הנה כבר החרבת ביתך האמיתי
והחשכת שמשך ונאסף ירחך (עמ’ 34-35 מהד’ דוידוביץ)
המודעות התודעה הערה הם הם בניית המקדש ואילו חריגה ממודעות זו מחריבה את עיגונו של האדם בביתו האמיתי, תודעה צלולה.
הפער בין השם המפורש, שאותו אין מבטאים, לבין הכינויים ״אדוני״ או ״אלוהים״ — הוא, במובן מסוים, כל ההיסטוריה זהו הטווח של משך הזמן הגדול. משום כך אותם אנשים שדיברו על כך שבאחרית הימים ירד בית המקדש השלישי בנוי מן השמים הציעו, לדעתי, רעיון מלהיב. אינני רואה בו רעיון ילדותי. אני מעדיפה מיתוסים במקום שבו הם שמים בלמים להשתוללות פוליטית במציאות.
הרעיון שהמקדש ירד מן השמים הוא יפה כשלעצמו, אך מעבר לכך הוא גם מציב בלם בפני אקסטזה פוליטית. הוא אומר לאדם: חכה; יש זמן. אתה חי בתוך התווך, בתוך הפער שבין השם לבין הכינוי. לכן נדרשת מעט יותר צניעות. לא בידיך להקים את המקדש הפיזי; המתן בסבלנות לסוף ההיסטוריה, אם וכאשר יבוא. בוודאי אינך אמור להיות הזרז של סוף ההיסטוריה, מפני שרוב המגמות המשיחיות שביקשו לזרז את הקץ הביאו לחורבן גדול יותר.
בעבר, אמירת ״בעזרת השם״ הייתה צורה של צניעות. גם אני באתי מחינוך מסורתי־דתי, והאמירה ״בעזרת השם״ הייתה מוטמעת בי. לא הייתה לי בעיה עמה. אבל כאשר אני שומעת שבכל ישיבת כנסת אומרים עשרות ומאות פעמים ״בעזרת השם״, תוך כדי העברת ים של חוקים שאינני מבינה את תכליתם — חלקם נוגעים למלחמה, אחרים לעניינים שונים — אינני רואה בכך עוד מעשה של צניעות, אלא מעשה של אלימות.
נוצר כאן חילול השם כפול ומכופל. אפילו מטבע הלשון ״בעזרת השם״, שבמקורו אמור לבטא ענווה והכרה בכך שאיננו שולטים בכל המתרחש במציאות, הופך למקדם כוחני של תהליך זהות. זהו שיבוש מערכות המוביל לחורבן השפה.
שאלות ותשובות
טל לוי: קודם כול, הדברים מעניינים מאוד. זו סגירה היסטורית ממש — לא רק היסטורית, מפני שלכל דבר יש נגיעה להווה, אלא גם מחשבתית. הקשבתי למה שאמרת על הקריעה הטראומטית וחשבתי על ביטויים שחוזרים מאז שבעה באוקטובר. אלוהים חוזר בכל מיני גלגולים ובכל מיני אופנים: בנאומים של ראש הממשלה, שר הביטחון וחברי כנסת שאומרים ״יחד ננצח, בעזרת השם״. זהו ה״בעזרת השם״ שציינת. ביטוי נוסף שחוזר הוא ״השם יקום דמם״. מנין הוא מגיע, מדוע הוא חוזר בתדירות כה גבוהה, והאם הוא מתכתב עם הקריאה הטראומטית שאת מציעה?
הטראומה והצורך בתחום של חולין
חביבה פדיה: בהחלט. התפיסה הדתית, כפי שאמרתי, רואה את השם כנמצא במרכז היריעה ובמרכז הקיום. כאשר מתרחשת קריסה מערכתית בסדר החברתי והפוליטי, הדבר הקל ביותר הוא למלא את החלל מתוך הסדר הדתי: להכניס לתוכו את השם ולסגור באמצעותו את החור. זו דרך אחת להבין את התופעה.
יש לכך גם פונקציות נוספות. אפשר לנסות לסגור את החור הטראומטי שנוצר באמצעות הסדר הדתי. אם מנהיג — אינני רוצה כעת לנקוב בשמות — שהאינטרסים שלו אינם נקיים ומזוקקים, מזהה את הצרכים הטראומטיים והדתיים של הציבור הרחב, הוא יכול לעשות בהם מניפולציה. הדת יכולה לשמש מנגנון המדביק זהות לזהות, מייצר גוף קולקטיבי והופך אותו לחזק ולעמיד יותר. אפשר להשתמש בכך באופן ציני ומניפולטיבי לחלוטין.
אפשר לדבר גם על ההתניה הקורבנית של העם היהודי. אין מה לעשות: קיימת התניה קורבנית. ההיסטוריה היהודית מלאה במעשי חורבן, מסעות נקם, פרעות, פוגרומים והשואה. יש חוקרים הטוענים שהשפעת הדבר מבחינה נוירו־פסיכולוגית עמוקה בהרבה מכפי שאנו משערים. דרושה התנגדות פנימית עמוקה מאוד כדי שלא לחוות את עצמנו שוב ושוב באופן טראומטי וקורבני.
באמצעות מכשירים דתיים אפשר להסיט רגשות של כאב אל רגשות של נקמה. הדבר דומה להחדרת צינור ניקוז שדרכו מנוקזים הרגשות הבלתי מעובדים של ההלם, הכאב והצער. בלב הטראומה מצוי דבר שאין לו שם; וגם על האל נאמר שאי אפשר לומר את שמו, מפני שהוא נורא וגדול ומעבר לשמות, ואפשר לומר רק את כינוייו. כאשר מחברים כביכול חור לחור, או היעדר להיעדר, נוצרת זיקה עוצמתית מאוד.
אנו יודעים שאנשים שהיו בשבי ובמנהרות חמאס נשענו ברגעים האלה על אמונה ועל שם האל. אפשר לראות כאן תגובה ראשונית ואמיתית מאוד של האדם. במצבי קצה אדם יכול להיתמך בשם אלוהים באופן הישיר והראשוני ביותר. הדבר בולט אצל אנשים שחזרו מן השבי, ובהם כאלה שלא באו מרקע דתי ושהדת לא מילאה קודם לכן תפקיד בחייהם. ברגעים המצומצמים ביותר, כאשר הממשות כמעט נעלמת, ההישענות על הסדר הסימבולי מתעצמת. ככל שיש הפחתה בממשות, נוצרת העצמה במישור הסימבולי. זהו כמעט חוק טבע. זה גם אפקט הבומרנג שקשור במאמץ להכחדה מוחלטת של החמאס מתוך אי הבחנה ביניהם ובין אוכלוסית עזה.
לאנשים מסוימים עצם האפשרות לומר ״ה׳ רועי״, להיזכר בפסוק, או לחשוב את שם ה׳, סייעה להחזיק מעמד תחת לחץ בלתי נתפס. אבל כאשר יוצאים ממצב הקצה ומבקשים לכונן חיים נורמטיביים, תקינים ובריאים של קבוצה שלמה ושל מדינה, אי אפשר להמשיך לחיות כל הזמן על פי מצב הישרדות. צריך להשיב את הדברים למישור תקין.
באופן פרדוקסלי, כדי שלא לחלל את השם אנו זקוקים לחולין. חייב להיות תחום של חולין. איננו יכולים להפוך הכול לקדוש. כאשר הכול קדוש, הדבר עצמו נעשה חילול השם. זו דעתי.
טל לוי: באיזה מובן ״הכול קדוש״ הוא חילול השם?
חביבה פדיה: איננו יכולים להכיל מציאות שבה הכול קדוש, מפני שהכול איננו קדוש. אינני מדברת כאן במונחים של טוב ורע או של טמא וטהור. אילו ביקשתי לעודד מציאות של טמא וטהור, שחור ולבן, הייתה זו מציאות דיכוטומית. אבל קודש וחול אינם דיכוטומיה כזאת. קודש וחול אינם מושגים דיכוטומיים אלא זו מערכת מושגים המאפשרת תחום נייטרלי.
העולם כולו הוא, בסופו של דבר, חולין. ברגעים מסוימים אנו חווים התגלות או תחושות מסוימות, ואז מופיעה הקדושה. אנו חייבים להשאיר מרחב של חולין מסיבות רבות. ראשית, כדי שהסדרים הפוליטיים יהיו תקינים, נורמטיביים ומכבדים כל אדם. שנית, מפני שהסדרים החילוניים הם פעמים רבות התשתיות המייצרות את ההיגיון הריאלי במציאות.
במובן מסוים, הרבה יותר דתי בעיניי להשאיר מקום לחולין. דווקא דת המבקשת לבלוע את הכול הופכת בעצמה לפוליטיקה. זהו חילול השם העכשווי.
שם האל בתרבות הפופולרית
טל לוי: אני רוצה לשאול על המוזיקה. הז׳אנר המוזיקלי הפופולרי ביותר כיום בישראל הוא אולי הפופ האמוני, שבו שם האל חוזר פעמים רבות. יש בו חיבור בין עולם הדת והקודש לבין חיי היום־יום. חנן בן ארי ואמנים אחרים שרים לאלוהים ועל אלוהים; הדת היא חלק מחיי היום־יום שלהם. כיצד את רואה את התופעה הזאת?
חביבה פדיה: אינני רוצה להתקיף ציבור מסוים או אמנים מסוימים. הייתי יכולה לעשות זאת אילו הגעתי עם שירים מסוימים וביקשתי לנתח אותם, אבל אינני רוצה לדבר באופן כוללני.
כאמירה אישית, מעולם לא הגדרתי את עצמי ״אדם אמוני״, ומעולם לא אהבתי את הביטוי הזה. זו אמירה אישית בלבד, ולא התקפה על איש. אולי מפני שאני אדם קלאסי יותר, אינני אוהבת את ההמצאה של המונח ״אמוני״; אינני יודעת בדיוק מה פירושו, ולכן אינני מתחברת אליו.
אם אדם שר את חייו ומבטא את עולמו, הדבר לגיטימי. אבל נראה לי שחלק מן השירים כבר שייכים למכונת ייצור, לפס ייצור מסוים, ושם אני מתקשה מאוד. במובן מסוים צריך לחזור להבחנה בין דברים, ולא להפוך הכול לאותו דבר.
את התפיסה של השם שהצגתי כאן לא הבאתי רק כמחקר היסטורי או אקדמי. הצגתי אותה מתוך מקום שטוב לי להיכנס אליו ולחיות באמצעותו בעולם — עולם המשאיר מקום לי וגם לאחרים.
טל לוי: אני מבקש להתחבר לשאלה של יואב בצ׳אט: האם, לדברייך, מותר להשתמש בשם ה׳, בשם ״אדוני״ או בשם ״אלוהים״ לצרכים אישיים, בהקשר של הישרדות ובמקרי קצה?
חביבה פדיה: בוודאי שכן. השימוש הקלאסי של המיסטיקאים בשם הוא שימוש מדיטטיבי לכל דבר. כמו שבדתות אחרות יש מדיטציות שבמרכזן מושאים אחרים, כך גם השימוש בשם הוא פרקטיקה שיש לה כוח ועוצמה: להישרדות, לאיזון פנימי, לשלווה ולעוד דברים רבים.
למעשה, הביטוי ״שיוויתי״ קשור גם ל״השתוות״, ולא רק ל״לשוות לנגד העיניים״. ״שיוויתי ה׳ לנגדי תמיד״ הוא, לפי פירוש אחד, הצבת השם המפורש לנגד התודעה. אבל יש בתהלים גם פסוק אחר: ״אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי״ (תהלים קלא, ב). המשורר מדמה את עצמו לתינוק שזה עתה ינק מאמו וברגע של סיפוק עמוק הוא שרוי בהשתוות ובדומייה.
״אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי״ פירושו: אינני רוצה כל כך הרבה מן העולם. מאוחר יותר פיתחו המקובלים, ובהשפעת המיסטיקה הצוּפית גם זרמים נוספים, את רעיון ההשתוות — היכולת להיות שווה־נפש כלפי הדברים. המדיטציה בשם המפורש מבקשת להביא את האדם לרוגע, ללא אינטרסים וללא פניות.
מה קורה כאשר נוטלים את השם ומשתמשים בו למטרות פוליטיות? עושים בדיוק את ההפך מתכליתו של השם. השם בורא את העולם, מחזיק אותו ומסייע שלא להחריבו; והשימוש הפוליטי והמניפולטיבי עושה את הפעולה ההפוכה — הוא מחריב את העולם.
היום אנו שרויים בתוך טראומה. בתוך כמעט שלוש שנים עברנו מן הצורך הנואש להישען על שפה, אל תהליך שבו אנו מחריבים גם את השפה, ובקצב מואץ הרבה יותר.
המקדש הפנימי, השפה הדיאלוגית וחילול השם
טל לוי: הדבר מתחבר לשאלה שמיכל העלתה. מהו ״המקדש הפנימי״? אמרת שנשיאת שם האל לשווא היא החרבת מקדש, ושחיבור לאלוהים עשוי להיות סוג של מדיטציה. למה את מתכוונת כשאת אומרת ״המקדש הפנימי״?
חביבה פדיה: המקדש הפנימי הוא המהות האנושית של האדם. הוא דרך התודעה וגם דרך הלב. אנו יודעים שמיסטיקאים ראו לנכון לחבר בין דרך השכל לבין דרך הלב.
משום כך, החרבת המקדש יכולה להיות החרבת המקדש הפנימי — החרבת התודעה. כל תודעה כוזבת היא סוג של חורבן. כאשר מנהיגים פוליטיים לשים ציבורים גדולים כבצק ומכוונים אותם אל שנאה, נקמה ויצרים, זה כשלעצמו חורבן.
כאשר אנו מדברים היום על החורבן הנגרם מחילול השם, אין מדובר עוד רק בחורבן של מקדש פנימי, אלא גם בחורבן חיצוני: חורבן בחברה, במדינה ובמרחב הנראה לעין. כביכול אין כעת מקדש, אך החברה כגוף אורגני נחרבת. החברה כגוף אורגני היא ביתם של הדברים, והיא נחרבת מפני שנעשות פעולות מניפולטיביות כל כך בשפה. השפה היא האחיזה האולטימטיבית שלנו במציאות.
כאשר משתמשים בשפה היהודית כשפת קודש — למראית עין כדי לבנות, אך למעשה כדי להחריב את סדרי המדינה או ציבורים שלמים — זו פעולה שיש בה ציניות רבה, והיא אסון למדינה, לדת ולעם. טעות לחשוב שכאשר מערבים יותר ויותר את הדת בפוליטיקה מחריבים רק את הפוליטיקה. זו חרב פיפיות: היא קורעת לשני הכיוונים, גם את הפוליטיקה וגם את הדת.
טל לוי: כדאי להדגיש שכאשר אנו מדברים על נשיאת שם אלוהים לשווא ועל שימוש מניפולטיבי באלוהים, איננו מצביעים דווקא על מחנה פוליטי אחד.
חביבה פדיה: בוודאי שלא. אינני באה לדבר על מחנה כזה או אחר. אני חושבת ששפת האלימות התפשטה ברמות קשות בכל המגזרים. כדי לבנות שפה דיאלוגית כולנו צריכים להתאמץ יותר.
כולנו צריכים להתאמץ לבנות מחדש את רשתות השתי והערב המאפשרות לנו לתקשר. זו משמעותה של תקשורת: רשתות שבהן אני מרחיבה את תודעתי ויכולה להקשיב לתודעתו של האחר, לרצונותיו ולצרכיו בלי להשתולל. אם נוכל להקשיב זה לזה, נוכל לבנות הסכמות ויכולת לחיות יחד.
מהי שפה? שפה היא בראש ובראשונה רצון לתקשר. אנו מקדדים דברים ומעבירים אותם לרמת הצופן כדי למסור אותם, לא כדי להדוף את האחר. ואילו כעת מתרחש במדינה ובחברה הישראלית תהליך הפוך.
מכאן נולדת גם החרדה שהעלה גרשם שלום במכתבו לפרנץ רוזנצווייג, ״וידוי על לשוננו״, משנת 1926: החרדה שאלוהים לא יישאר אילם בשפה שבה השביעו אותו מדורי דורות; שהעוצמה הדתית הכמוסה בלשון תתפרץ יום אחד נגד דובריה. השם צף עכשיו בעוצמה קשה דווקא מפני שהוא נעדר, ובשל היעדרו הוא הופך כביכול לקניין.
טל לוי: שאלו אותך גם על אופטימיות, ואני חושב שנגיע לכך בסיום. לפני כן יש שאלה של תמר על הדיבר המקורי. אם נחזור למקורות: האם הדיבר עסק אך ורק בהגיית השם המפורש? והאם עצם הצורך לעצור את המנהג מלמד שבאותם ימים נהגו גם אנשים רגילים להגות את השם, ולא רק הכוהנים?
חביבה פדיה: בוודאי שבתקופות קדומות היו רבים הוגים את השם. ההבנה שלפיה אין להגות את השם בצורתו הכתובה מאפיינת בעיקר את תקופת הבית השני ואת תקופת חז״ל. בפשט המקרא, הכוונה ככל הנראה פשוטה יותר: אל תשתמש באלוהים ללא צורך. אל תאמר, למשל, ״אני נשבע באלוהים שלא גנבתי את כספך״ על כל עניין פעוט, ובוודאי אל תישבע כך בשקר.
הדיבר עוסק אפוא בשבועת שווא ובשבועת שקר. אם אדם אומר בשם האל שלא גנב או שלא עשה מעשה מסוים, אף שעשה אותו, הוא נושא את שם האל לשווא. הדבר עולה גם מן הקשר שבין הדיבר לבין הפסוק ״ולא תשבעו בשמי לשקר, וחיללת את שם אלהיך״ (ויקרא יט, יב). חז״ל הרחיבו את האיסור גם להוצאת שם שמים לבטלה ולשימושים מאגיים. בתקופתם היו אנשים שהשתמשו בשם המפורש לריפוי, להשבעות ולצרכים אחרים, ואף הגו אותו; וחז״ל תיקנו שלא לעשות כן.
דיבור, שתיקה ואפשרות התיקון
טל לוי: לקראת סיום, ננסה בכל זאת להציע מעט אופטימיות. היכן את מוצאת אותה?
חביבה פדיה: אני מאמינה שבכל המגזרים ובכל ההקשרים בחברה הישראלית יש המון אנשים שוחרי טוב, המון אנשים הרוצים בתקשורת, בדיבור ובתיקון. אני בטוחה בכך ומשוכנעת בכך.
אני גם חושבת שכוחו של הדיבור לתקן ולברוא עדיין עצום, ושאף פעם לא מאוחר לעשות זאת. זו אמונה שאני מחזיקה בה בעוצמה רבה. הריפוי שאנו מחפשים בדיבור יכול לבוא גם מן היכולת לשתוק, לשהות ולהקשיב. לעיתים אנו רוצים רק לדבר ולסתום בדיבור כל חלל, אבל צריך לדעת גם להקשיב.
אני מודה שקשה לי מאוד להיות אופטימית בימים האלה, ולכן אני ממש מתאמצת למצוא את האופטימיות. אני חושבת שהאופטימיות מצויה בצעירים, ובאותם אנשים שהגיעו לבשלות של חוכמה ומוכנים להשקיע באמת בטוב הקולקטיבי. האנשים המושקעים עכשיו בטוב הקולקטיבי — ואני מכירה רבים כאלה, בכל הגילים — הם כנראה אלה שיחוללו את השינוי.
טל לוי: עלתה גם שאלה על השם אצל עגנון, אך נדמה שלא נספיק לעסוק בה.
חביבה פדיה: זה כשלעצמו נושא מקסים. יש יצירות ספרותיות רבות המתכתבות עם רעיון השם, ובהחלט ראוי להקדיש לכך הרצאה נפרדת.
טל לוי: יש שאלות ותגובות רבות בצ׳אט, ולא נוכל להתייחס לכולן. אשמח אם הן יישלחו אליי; אולי נוכל להעביר אותן לחביבה ולהמשיך את השיחה בדרך אחרת.
אסכם ואומר שהייתה שיחה מרתקת, מעניינת ומחכימה. אחת המשתתפות, ניצה קרן, שאלה מדוע קולות מסוגך אינם נשמעים דיים. אני חושב שזה קול חשוב מאוד, ואנו שמחים להביא אותו כאן בבית עגנון. אני מקווה שהמפגש היה מעניין ומחכים לכולם — בין שהסכימו עם הדברים ובין שלא. מטרת הדיון היא לפתוח שיחה ולדבר.
חביבה פדיה: תודה רבה. שמחתי מאוד להכיר ולהשתתף.
