לצרף את האותיות מחדש: על שבר, תרגום ושפה חדשה

מאז שבעה באוקטובר לא חסרו לנו מילים. אולי להפך. בתוך שעות נמשכה המציאות אל תוך לשונות שכבר הכרנו: שואה, פוגרום, מלחמה, הפקרה, גבורה. כל אחת מן המילים האלה ביקשה לא רק לתאר את מה שאירע, אלא גם לומר לנו מהו, לאיזה עבר הוא שייך ואיך יש לחיות אותו. לצד המילים זרמו תמונות בזמן אמת, הודעות מן הטלפונים, עדויות ושמות שמעמדם השתנה לעינינו – נעדר, חטוף, חלל, שב הביתה. מעולם לא היה כל כך הרבה חומר, ובכל זאת גם כשהפרטים הלכו והתבררו, הידיעה בהם לא בהכרח נעשתה לחוויה שאפשר לשאת.

חביבה פדיה כתבה על משבר עדות שבו “אין יחסי תרגום בין מקור ובין שפה”, ובמקום אחר הבחינה בין שבר שמותיר חלקים שאפשר לאסוף ולצרף לבין חלל שאין למהר למלאו במילים. [1] מה שמתרחש בין לשונות ציבוריות המבקשות לתאר את אותו אירוע עשוי להתרחש גם בתוך אדם אחד: בין מה שראה, מה שנחרט בגופו, מה שהוא יודע ומה שהוא מסוגל לומר. השאלה שאני מבקש לקחת מן השיחה הזאת אל הקליניקה היא: מה קורה לדרך שבין תחושה, דימוי, מילה, סיפור ופנייה אל אדם אחר.

וולטר בנימין שאל על היותו של מקור בר־תרגום. אני מבקש לשאול את אותה שאלה במישור אחר. תרגומיוּת, כפי שאשתמש כאן במושג, היא היכולת לעבור בין צורות שאינן שקולות זו לזו כך שמשהו מן החוויה נעשה ניתן לחשיבה, למסירה ולעיתים גם למפגש – בלי לעבור בשלמותו.[2]

שאלת התרגומיוּת מתמקדת בתנועה שבין צורותיה השונות של החוויה. תחושה המופיעה בגוף יכולה לקבל דימוי, והדימוי עשוי להיעשות זמין גם למילים. בכל מעבר כזה נוצר דבר חדש, בעוד הצורה הקודמת מוסיפה להתקיים. דיאלוג, צמצום ואינטגרציה יכולים לאפשר את המעבר הזה או לתאר את מה שמתהווה בעקבותיו.

וגם אז לא הכול נעשה בר־תרגום. יש חוויות שנותר בהן גרעין שאינו מקבל ייצוג שלם; יש שתיקות שאין להן “פתרון” מילולי. מלאכת התרגום אינה הבטחה שהשפה תכבוש את מה שנותר מחוץ לה. לפעמים היא רק מאפשרת לדבר לידו, מתוכו, בלי לכסות עליו.

אפשר לחשוב על אחד מממדיה של הטראומה כעל פגיעה בתרגומיוּת: פגיעה בדרך שבין חלקי החוויה, לצד הפגיעה בגוף, בזמן, באמון וביחסים.

מטופלת שנפגעה בילדותה בתוך משפחתה ולא זכתה אז לתמיכה תיארה את החוויה כצינור מלא פיח. הכול היה סתום. האוויר חנוק, אין מקום לנשום, ואין דרך החוצה. הדימוי נשא משהו מחוויה רבת־שנים של תקיעות ושל “אי אפשר” – לא רק כאב, אלא תחושה שאין מרחב שבו דבר יכול להשתנות.[3]

במהלך הטיפול לא מיהרנו לתרגם את הצינור ל”חסימה”, לחרדה או לטראומה. חזרנו אל הדימוי כפי שהופיע, נתנו לו מקום ואפשרנו למטופלת לשהות עמו ולנהל עמו שיח, בלי למהר לקבוע מה פירושו. בהדרגה החלה להופיע בו תנועה: משב אוויר נכנס לצינור, ובהמשך החל הפיח להתנקות בעדינות. נוצרה אפשרות ראשונה של זרימה. הצינור לא נעשה חדש והפגיעה לא נעלמה, אבל משהו בסגירות רבת־השנים התרכך. במקום שבו הייתה רק תחושה של “אי אפשר” הופיעה אפשרות קטנה לנשום.

הצינור נותר צינור, אך בתוך הדימוי עצמו השתנו היחסים בין הסתימה לבין האפשרות לנשום. עם הופעת האוויר נפתחה גם דרך אחרת לחוות את החנק ולדבר עליו. הדימוי עבר התמרה; מתוכה התחדשה תנועה בין הדימוי, תחושת הגוף והמילים. זהו הרגע התרגומי: החוויה מצאה אפשרויות נוספות של ביטוי בלי שהדימוי הוחלף בפירוש שהונח עליו מבחוץ.

בבל והמרווח

סיפור מגדל בבל נפתח בעולם של “שפה אחת ודברים אחדים” ומסתיים בהתפוררותה של האפשרות הזאת. קל להפוך את בבל בדיעבד למשל נוח על פלורליזם. פדיה הזהירה מפני קריאה כזאת, שממהרת לברך על ריבוי הלשונות ושוכחת את החורבן שבתוכו הוא נולד. השאלה המעניינת מתחילה אחרי החורבן: כיצד חיים בעולם שבו אין עוד שפה אחת שמבטיחה מעבר חלק בין אדם לאדם ובין דבר לשמו.[4]

ב”משימתו של המתרגם” בנימין מערער על התמונה של תרגום כהעברה של תוכן זהה מכלי לשוני אחד לאחר. התרגום משנה גם את יחסנו למקור. אצל דרידה בבל מחריפה את העניין: הצורך בתרגום נולד מן ההבדל, ולכן תרגום שמחק את ההבדל היה מבטל את התנאי שהוליד אותו.[5]

מכאן חשיבותה של השארית. תרגום אינו נכשל רק מפני שמשהו אינו עובר. משהו אינו עובר משום שהמקור והתרגום אינם חופפים מעצם טבעם. קצב, צליל, זיכרון, גוון, ולעיתים דבר שאין לנו שם בשבילו – נשארים כעקבה בתוך השפה החדשה. השארית הזאת אינה קישוט פילוסופי; היא הגבול שמונע מן התרגום להפוך להשתלטות.

בתורה י”ט של רבי נחמן נקשר התרגום לכמה וכמה מטפורות וסמלים: לתרדמה, לנסירה ולמתקלא; שלמותה של לשון הקודש אינה מתוארת כהסתגרות בתוך עצמה אלא כמי שנזקקת למעבר דרך תרגום. לפעמים המפגש עם לשון אחרת מעורר בתוך השפה עצמה אפשרות שהייתה בה, אך טרם מצאה דרך להישמע. כך השפה יכולה לשוב אל עצמה מעט אחרת.[6]

בתוך המהלך הזה, הנסירה מוסיפה תנאי חשוב. כדי שיהיו פנים בפנים, צריכים להיות שני פנים. המרחק אינו רק כשל שצריך לבטל. יש מרחק שבלעדיו אין יחס, מפני שאין עוד מי שפוגש ומי שנפגש.[7]

כשהדרך ביניהם נפגעת

טראומה אינה “בעיית מעברים”. היא פוגעת בגוף, בזמן, באמון, בזיכרון וביחסים. במסה הזאת אני מבקש לבודד מתוך מכלול הפגיעות ממד אחד: מצבים שבהם חלקים שונים של החוויה נשארים חיים, אבל הזיקה ביניהם נפגעת.

אדם יודע שהוא בטוח, וגופו נסוג. הוא אומר “זה מאחוריי” ומתעורר בלילה כאילו הזמן לא עבר. הוא מבקש קרבה ובאותו רגע עצמו מרגיש צורך כמעט גופני להתרחק. הזיכרון יכול להיות מסודר מאוד כסיפור, בעוד ריח אחד מחזיר את הגוף לזמן אחר.

הפיצול מתאר את המרחק שנוצר. שאלת התרגומיוּת שואלת משהו מעט אחר: האם מה שחי בגוף יכול להיעשות זמין גם למילה; האם מה שנאמר במילים יכול להגיע אל הגוף; האם “אז” יכול לקבל צורה שאינה משתלטת על “עכשיו”. לא תמיד חסרים חלקים; לעיתים חסרה הדרך ביניהם.

הסימבוליזציה מאפשרת לחוויה לקבל צורה שניתן לחשוב עליה ולפגוש בה. התרגומיוּת מפנה את המבט אל היחסים בין צורות החוויה: אדם יכול למצוא דימוי מדויק לכאבו, ובכל זאת לחוש בגופו דבר שאינו מתיישב עם מה שהוא אומר. לעיתים שינוי בתחושה הגופנית פותח אפשרות חדשה גם בתוך דימוי שכבר היה מוכר. התחושה, הדימוי והמילה נשארים מובחנים, אך עשויים לשנות זה את זה.[8]

המעבר הזה איננו תמיד רציף. לפעמים השפה מגמגמת: “אני מפחד… לא בדיוק מפחד”; “זה כאילו אני שם, אבל אני יודע שאני כאן”. אלה אינם בהכרח משפטים חסרים. יש בהם לעיתים דיוק שאי אפשר להשיג במשפט “חלק” יותר. המילה נאמרת בלי לקבל בעלות מלאה על החוויה.

כשהסבל ממילא מערער את רציפות השפה, ההיסוס אינו בהכרח רק כשל. לעיתים ה”כך – אבל לא בדיוק” שומר על דבר שהמשפט השלם היה סוגר מוקדם מדי.

מתוך ההיסוס יכול להופיע דימוי. הוא מעניק לחוויה צורה שאפשר להתקרב אליה, ובאותה שעה מאפשר להתבונן בה ממרחק. הצינור הוא חלק מן החוויה של המטופלת; הוא גם דבר שאפשר לחזור אליו ולגלות בו אפשרויות שלא נראו קודם. המרחק הזה מאפשר לה לשהות עם הכאב בלי להידרש להתנתק ממנו.[9]

אור, כלי וצירוף

היחס שבין החוויה לבין הצורה המסוגלת לשאת אותה מזמין לחשוב גם במונחים הקבליים של אור וכלי. השפה היא אחד הכלים שבהם חוויה ומשמעות מקבלות גבול וצורה. אחרי שבר לא תמיד חסרות מילים; לעיתים המילים הישנות אינן מסוגלות עוד לשאת את מה שעובר דרכן.

“אני בסדר”, “זה נגמר”, “אני אותו אדם” – המשפטים קיימים, אבל החוויה כבר אינה מתיישבת בתוכם. לפעמים הגמגום הוא הרגע שבו הכלי הישן כבר אינו מספיק והחדש עוד לא נוצר.

במסורת הלוריאנית, לאחר הסתלקות האור נשאר רשימו – רושם של מה שהיה ואיננו עוד במלואו. הרשימו והעקבה של דרידה אינם אותו מושג, ואין סיבה למזג ביניהם. ובכל זאת שניהם מאפשרים לחשוב מעבר לחלוקה הפשוטה בין נוכחות להיעדר: מה שאבד יכול להמשיך ולעצב את הצורה שנוצרת אחריו.[10]

כך גם השארית הטראומטית אינה בהכרח לכלוך שהשפה אמורה לנקות. היא יכולה להישמע כרעד בתוך משפט, כשתיקה שחוזרת במקום מסוים, כמילה שנאמרת ומיד מתוקנת. שפה חדשה אינה שפה שאין בה עוד עקבות; היא שפה שמסוגלת לשאת אותן בלי להתפרק מהן.

חייל שלחם בגבורה בשבעה באוקטובר לצד חבריו למוצב, ואיבד כמה מהם בקרב, תיאר בשלב מסוים עץ שענפיו יבשים ושבורים. בהמשך העבודה הופיעו באותו דימוי עלים חדשים. הענפים השבורים לא נעלמו. אינני יודע אם נכון לקרוא לזה “צמיחה”. מה שחשוב לי הוא שהדימוי השתנה בלי שהשבר שבתוכו נמחק.

צורה חדשה אינה מפצה על האובדן. היא מאפשרת למה שנותר לקבל יחסים אחרים, ולעיתים גם לדבר שטרם נמצא לו מקום להופיע. בלשון הדימוי הקבלי, כלי שנוצר מחדש עשוי לשאת את רושמו של האור שהיה, ובה בעת לאפשר המשכה חדשה.

ב”מעשה מהלחם” של רבי נחמן מופיעה התנועה הזאת כמעט בגופה. במעשה, שנשתמר בכתבי יד ופורסם במחקרו של צבי מרק, מופיעות אותיות מעורבבות בתוך הלחם. גיבור הסיפור אוכל את הלחם, והאותיות עוברות דרך גופו ויוצאות מפיו בצירופים מסודרים.[11]

רבי נחמן אינו מספר כאן סיפור על טראומה. ובכל זאת, התמונה מציעה דבר שהמונחים המופשטים מתקשים לומר: האותיות אינן מסודרות מבחוץ. הן עוברות דרך הגוף. מה שהיה שפה נעשה מזון; מה שנכנס אינו יוצא כפי שנכנס. הגוף אינו רק המקום שעליו השפה מדברת – הוא משתתף בצירופה מחדש.

ולא פחות חשוב: המעשה אינו מסתיים בכך שהאותיות הסתדרו בפנים. הן יוצאות מן הפה. ב”פתח אליהו”, הקטע הפותח את תיקוני הזוהר ומתאר את מערכת הספירות בלשון אברי הגוף, נאמר: “מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה”. הפה הוא המקום שבו מה שעבר דרך גוף וחיים נעשה שוב דיבור בעולם.[12]

מכאן הכותרת של המאמר במובנה הפשוט ביותר: לצרף את האותיות מחדש אינו לשחזר את המשפט שהיה. הצירוף החדש נושא את עקבותיו של הישן, אבל הוא מאפשר משפט שלא היה יכול להיאמר באותו אופן קודם. גם כשהאותיות יוצאות מן הפה, עדיין נשארת פתוחה השאלה למי אפשר לומר אותן. אדם יכול למצוא מילים לחווייתו ולא לדעת אם יש מי שיוכל לשמוע אותן.

הקליניקה כמרחב מתרגם

אחד הפיתויים הגדולים של מטפל הוא לתרגם מהר מדי. המטופלת אומרת “הצינור מלא פיח”, ואנחנו כבר יודעים לקרוא לו חסימה, טראומה, חנק רגשי. ייתכן שכל המילים האלה נכונות. הן נעשות בעייתיות כאשר הן מחליפות את הדימוי במקום להיכנס אתו לשיחה.

לא המטפל הוא המתרגם בין האדם לעצמו. תפקידו ליצור תנאים שבהם התרגום יכול להתרחש. לפעמים פירוש הוא חלק מן התנאים האלה; לפעמים דווקא ההשהיה שלו. המרחב הטיפולי יכול לאפשר לתחושה להישאר תחושה ובכל זאת לקבל דימוי, לדימוי להשתנות בלי לאבד את עצמו, ולמילה להגיע בלי להכריז שהגיעה אל “האמת” שמאחוריו.

הצינור נשאר הדימוי שלה, אך כעת יכולנו להתבונן בו יחד. הוא נעשה דבר שאפשר לחלוק עם אדם אחר בלי למהר להכריע מה פירושו. בתוך המפגש הזה הדימוי המשיך להשתנות; המטופלת כבר לא נדרשה לשאת את מה שנאמר בו לבדה.

זהו בשבילי מרחב מתרגם: לא מקום שבו כל דבר מקבל הסבר, אלא מקום שבו צורות שונות של החוויה יכולות להתקרב זו לזו בלי להתמזג. אם יש כאן אינטגרציה, היא דומה יותר לקומפוזיציה מאשר לאיחוד. הגוף אינו צריך להפוך למחשבה, הילד שהיה אינו צריך להיעלם בתוך המבוגר שהוא היום. נוצר יחס.

גם שפה פנימית עשירה אינה מבטיחה שהאדם יוכל למסור אותה לאחר. יש הבדל בין דבר שנאמר לבין עצם האמירה למישהו – בין תוכן שכבר קיבל צורה לבין הפנייה לאחר.[13]

יש פגיעות שבהן הקושי לומר כרוך גם באובדן הכתובת. מי שהיה אמור לשמוע לא שמע, ולעיתים היה בעצמו מקור הפגיעה. גם כשהמילים נמצאות, לא תמיד ברור למי אפשר למסור אותן. המפגש הטיפולי עשוי לאפשר לחוויה להיעשות בהדרגה בת־מסירה, בלי להניח שהאמון באחר כבר שוקם.

מי שסיפר את אותו סיפור שוב ושוב כבר יודע לפעמים בדיוק היכן להתחיל. ובכל זאת יכול להתרחש רגע אחר, כשהמשפט נעשה פתאום מופנה: “אתה מבין מה אני אומר לך?”; “אני לא יודע למה אני מספר לך את זה עכשיו”; “אני צריך שתישאר איתי רגע”. העובדות לא השתנו. היחס השתנה.

מה שהיה בלתי־ניתן למסירה אינו נעשה שקוף. הוא נעשה ניתן לפנייה.

במובן הזה, השיחה הטיפולית אינה עוד תרגום; היא הכתובת שבזכותה תרגום יכול לקבל יעד. לפעמים הידיעה שיש מי שמקשיב קודמת בהרבה ליכולת של הגוף להאמין שיש כתובת. לכן גם ההיסוס שבין שני אנשים – “אולי אני שומע כאן…”, “תקן אותי אם זה לא זה” – איננו חולשה של השפה. הוא יכול להיות הדרך שלה להשאיר את האחר אחר.

הדבר הזה נעשה חריף במיוחד אחרי שבעה באוקטובר. לצד עודף התמונות והמילים הייתה גם שאלה של כתובת: למי אפשר למסור חוויה שעדיין אינה יודעת בעצמה איזו צורה יש לה? איך מדבר אדם כאשר השפה הציבורית כבר מלאה בהסברים, בדימויים ובמחלוקות, בעוד גופו שלו עדיין נמצא במקום אחר? השפה החדשה שנדרשת כאן איננה אוצר מילים חדש. היא היכולת להשאיר מעבר פתוח בין מה שקרה, מה שנחרט, מה שאפשר לומר, ומי שנמצא שם כדי לשמוע.

* * *

אחרי שבר גדול איננו זקוקים מיד לשפה שתסביר לנו הכול. לפעמים ההסבר מגיע מהר יותר מן החוויה וסוגר אותה. שפה חדשה מתחילה במקום צנוע יותר: כשהגוף יכול להופיע בלי שנמהר לתרגם אותו, כשהדימוי יכול להשתנות בלי להיסגר למשמעות אחת, וכשהמילה יכולה לשאת בתוכה גם את מה שלא עבר אליה.

אחרי השבר האותיות אינן חוזרות בהכרח למקומן הישן. חלקן מצטרפות מחדש, חלקן נשארות זרות זו לזו, ובמקומות מסוימים נשאר רווח שאין למלא. גם בבל נראית מכאן אחרת. החורבן נשאר חורבן; ריבוי הלשונות אינו נחמה בפני עצמו. אבל הלשונות אינן חייבות להיות אבודות זו לזו.

אולי זו אחת המלאכות שנדרשות מאתנו אחרי שבעה באוקטובר: לא למהר להכריע איזו מן השפות שכבר בידינו תכיל את מה שקרה, אלא לאפשר לחוויה לעבור לאט בין גוף, דימוי, מילה ואדם אחר – ולשאת גם את מה שנשאר בדרך.

תרגום אינו הדרך לצאת מן החלל הפנוי, הוא הדרך שבה החלל הפנוי מתחיל לדבר.

ביבליוגרפיה

בנימין, ולטר. “משימתו של המתרגם”. תרגום נילי מירסקי. בתוך: ז׳אק דרידה, נפתולי בבל, עמ׳ 127–142. תל אביב: רסלינג, 2002.

דרידה, ז׳אק. נפתולי בבל. תרגום, מבוא וביאור מיכל בן־נפתלי. תל אביב: רסלינג, 2002.

ויטאל, ר׳ חיים. עץ חיים, שער ו, שער העקודים, פרק ו, מהדורה תנינא.

כספי, תאיר. מטפורות בפסיכואנליזה: עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. תל אביב: רסלינג, 2020.

מרק, צבי. “‘מעשה מהלחם’: מגנזי הצנזורה הברסלבית”. תרביץ עב, ג (תשס״ג): עמ’ 415–452.

נחמן מברסלב, ר׳. ליקוטי מוהר״ן, קמא, תורה י״ט.

פדיה, חביבה. “הלילה של מגדל בבל”. שפה חדשה, גיליון 7, 2026.

פדיה, חביבה. “הסכנה בגלגל של חד גדיא החוזר על עצמו לנצח”. תרבות וספרות, הארץ, 3 באפריל 2026.

פדיה, חביבה. “לרפא בדיבור ולרפא בשתיקה”. שפה חדשה, גיליון 1.

תיקוני זוהר, הקדמת “פתח אליהו”.

Jakobson, Roman. “On Linguistic Aspects of Translation.” In On Translation, edited by Reuben A. Brower, 232–239. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1959.

Levinas, Emmanuel. Otherwise than Being or Beyond Essence. Translated by Alphonso Lingis. Pittsburgh: Duquesne University Press, 1998.

Segal, Hanna. “Notes on Symbol Formation.” International Journal of Psycho-Analysis 38, no. 6 (1957): 391–397.

 [1]חביבה פדיה, “הסכנה בגלגל של חד גדיא החוזר על עצמו לנצח”, תרבות וספרות, הארץ, 3 באפריל 2026; וכן פדיה, “לרפא בדיבור ולרפא בשתיקה”, שפה חדשה, גיליון 1. ההבחנה בין משבר התרגום, השבירה והחלל הפנוי משמשת כאן נקודת מוצא, ואילו ההרחבה אל המעברים שבין אופני חוויה היא המהלך המוצע במאמר.

[2] ולטר בנימין, “משימתו של המתרגם”, תרגום נילי מירסקי, בתוך: ז׳אק דרידה, נפתולי בבל (תל אביב: רסלינג, 2002), עמ׳ 127–142. בתרגום העברי מופיע המונח “בר־תרגום”. רומן יאקובסון הבחין בין תרגום תוך־לשוני, בין־לשוני ובין־סמיוטי; את האחרון הגדיר כפרשנות של סימנים מילוליים באמצעות סימנים של מערכת לא־מילולית. המהלך כאן שואב השראה מן האפשרות למעבר בין אופני ביטוי, אך עוסק גם בחוויות גופניות שטרם קיבלו בהכרח מעמד של סימן, ובמשמעות העשויה להיווצר בתוך המעבר עצמו. ראו: Roman Jakobson, “On Linguistic Aspects of Translation,” in On Translation, ed. Reuben A. Brower (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1959), pp. 232–239.

 [3]התיאורים הקליניים במאמר מובאים ללא פרטים מזהים. הדוגמה מתארת מהלך ממשי בטיפול; פרטים שאינם נחוצים להבנת המהלך הושמטו.

 [4]חביבה פדיה, “הלילה של מגדל בבל”, שפה חדשה, גיליון 7, 2026. פדיה מזהירה שם מפני קריאה החוגגת את ריבוי הלשונות תוך השכחת ממד החורבן.

 [5]ז׳אק דרידה, נפתולי בבל, תרגום, מבוא וביאור מיכל בן־נפתלי (תל אביב: רסלינג, 2002). הדיון בשארית ובאי־חפיפה בין מקור לתרגום נשען כאן על הקריאה הדרידיאנית בבנימין, בלי לזהות את מושגי הדקונסטרוקציה עם מושגים קליניים.

[6] ר׳ נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר״ן, קמא, תורה י״ט. לדיון בקשרים שבין תרגום, תרדמה, נסירה ומתקלא ראו גם חביבה פדיה, “על השפה ומעבר לה – על התרגום במיסטיקה”. הרצאה, תמליל.

[7] ראו חביבה פדיה, הקפות בימים נוראים: שיעורים וכוונות לימים הנוראים – ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה, ירושלים–באר שבע: שפה חדשה, תשפ״ה–2025, עמ׳ 26–31, ובייחוד עמ׳ 27–29, על הנסירה כמעבר מ״גב אל גב״ לאפשרות של ״פנים בפנים״ וכמהלך שבו ההתרחקות והדיפרנציאציה קודמות לקרבה ולאינטגרציה; הנ״ל, קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית, 2015, עמ׳ 229, 264–266, 272, 293–295, על הנסירה כהרחקת הקרבה הסימביוטית ועל המרחק כתנאי למבט ולכינון העצמי; הנ״ל, 7.10 – יומן שיחות בעת מלחמה: פרשת דרכים תיאולוגית־פוליטית, כרך א, תל אביב: אדרא, 2025, עמ׳ 113–115, 119–120, על המתקלא ואפשרות ה״פנים בפנים״.

 [8]להבחנה הפסיכואנליטית הקלאסית בשאלת הסימבוליזציה ראו: Hanna Segal, “Notes on Symbol Formation”, International Journal of Psycho-Analysis 38, no. 6 (1957): 391–397.  במאמר הנוכחי “תרגומיוּת” אינה מוצעת כתחליף לסימבוליזציה, אלא כמושג המתמקד במעבר בין אופני הופעה שונים של חוויה תוך שמירת אי־החפיפה ביניהם.

[9] תאיר כספי, מטפורות בפסיכואנליזה: עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן (תל אביב: רסלינג, 2020), במיוחד הפרק החמישי, לדיון בתפקידה של המטאפורה בעבודה הפסיכואנליטית ובכתיבתו של אוגדן.

 [10]ר׳ חיים ויטאל, עץ חיים, שער ו, שער העקודים, פרק ו, מהדורה תנינא; וראו גם ר׳ משה חיים לוצאטו, קל״ח פתחי חכמה, פתח כ״ו, לעניין הרשימו הנשאר לאחר הסתלקות האור. הרשימו משמש כאן דימוי מחשבתי ואינו מזוהה עם מושג העקבה אצל דרידה.

[11] צבי מרק, “‘מעשה מהלחם’: מגנזי הצנזורה הברסלבית”, תרביץ עב, ג (תשס״ג): עמ’ 415–452.

 [12]תיקוני זוהר, הקדמת “פתח אליהו”: “מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה”.

[13]Emmanuel Levinas, Otherwise than Being or Beyond Essence, trans. Alphonso Lingis (Pittsburgh: Duquesne University Press, 1998), esp. the discussion of the Saying and the Said.  השימוש כאן בהבחנה זו נועד להאיר את המעבר מתוכן שניתן לניסוח אל עצם הפנייה לאחר.