אחרי השבעה באוקטובר, בין כל המחשבות והרגשות, התכווץ לי הלב במחשבה על הנשים בשני הצדדים – אלו שנפגעות, אלו שמאבדות, אלו שדואגות, אלו שנלחמות, אלו שלא הקשיבו להן ואלו שלא רואים אותן. הייתי מוצפת בהרגשה שלא פשוט להיות אישה בזמן ובמקום הזה, עם כל כך מעט השפעה במוקדי קבלת ההחלטות, וכל כך הרבה דאגה ואהבה לבני משפחה ואנשים קרובים. הימים ההם החזירו אותי לשיר “את תלכי בשדה” שכתבה לאה גולדברג בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר ברקע הידיעות על התקדמות צבא גרמניה הנאצית. משהו במשקל המוזיקלי ובהתפעמות השיר הזה של לאה גולדברג הזכיר לי באותו זמן את השיר “גרטכן ליד הכישור” של שוברט למילותיו של גתה, על גרטכן הטווה בפלך ולא מוצאת מנוח לנפשה המיוסרת. שני השירים התמזגו לי לאחד: תבנית הליווי חסרת השקט של שוברט, שחוזרת כמו ייאוש שאין לו סוף, התחברה לי למנגינה המוכרת הישראלית היפה של חיים ברקני. גרטכן שמחפשת מרגוע לנפש חברה לזו שבשיר של לאה גולברג, שמשתוקקת בליבה ובגופה לנשום בשקט וללכת בשדה כהלך התם. כך נולד העיבוד הזה. כאשר אני מנגנת אותו אני אוהבת לחשוב על היום שבו כולנו – כל הנשים והגברים, בכל הצדדים – נוכל לנשום בחפשיות, לרגוע, לאהוב בלי פחד את היקרים לנו ולפתוח את הלב גם לרחוקים מאתנו.
הקלטה: ירון אלדמע
וידאו: דרור הלר
הפקה: מכון למוסיקה ישראלית
