שחר הבת. משוררת. 28.
זה היה עודד שסימן לי להרים את הראש ולצפות במחזה. ישבנו על ספסל בחוץ ובצמוד לקיר עכברוש גדול רץ על נפשו, ושתי מיינות מקיפות אותו, רודפות אותו וצורחות לעברו. ״זה ההווה היחיד שקיים. פעם אנחנו מיינה, פעם עכברוש, תמיד רצים במעגלים, רבים מי היה כאן קודם״. בערב שירה אחד שהתקיים בירושלים עודד סיפר לי שהוא הגיע מוקדם לסדר כיסאות וראה את אחד המארגנים מרתיח מיחם חצי מלא במים שעמדו שם במשך שבועיים מאז האירוע שירה הקודם שהיה שם. כולנו שתינו תה וקפה ממים עבשים מחוממים ואחר כך כל השבוע סבלנו מכאבי בטן והקאות. אחר כך כשנפגשנו בבית הקפה עודד אמר לי, את רואה, זו השירה של ההווה – לחמם את אותם מים עומדים שעושים לכולם כאב בטן. רק עתיד. ובאותה פעם בבית הקפה הוא דיבר איתי לראשונה על הזרועות שלו, שלבן נשזר בהן בחום – פטריית שמש, את רואה? הרופא אמר לי לשים על זה משחה כל יום אחרי המקלחת. מתכון בטוח לשום דבר שיצליח. וככה היד שלי כבר שנים משלבת כתמים בשני הצבעים. הבעיה היא שאני כבר לא יודע מה הצבע האמיתי שלי – האם הלבן זו הפטריה והשחום זה צבע העור או להיפך? וזאת צריכה להיות שירת העתיד, את מבינה? כשאתה כבר לא מבין מה זה מה, אבל זה כאן, וזה חדש, וזה מבלבל. כן, אני יודע, זו פטריה כבר שנים ואין בה שום דבר חדש. רק ניסיתי דימוי, אל תיקחי ברצינות כל כך.
ומה לגבי מוסר, התעקשתי, מה לגבי העמדה המוסרית שלנו. לתקן עוולות זו חובתנו האזרחית, הדרך לתקן את העולם העכור הזה. עודד הביט בי משועשע. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו מוסריים כל כך כי אנחנו זועקים מלוא גרון ״סולידריות, דמוקרטיה״, אבל מתי אי פעם זה הוביל למשהו טוב יותר באמת? אנחנו חייבים היום לדמיין עתיד מוחלט, זה הדבר המוסרי באמת. לא היה לי מה להגיד. ניסיתי להתווכח, לתת דוגמאות למהפכות, אבל המבט של עודד ביטל כל מילה, אז שתקתי. ניסיתי לדמיין עתיד טהור, ציפורים ששרות מהפכה, בלי לומר דבר. היה בזה גם משהו מנחם בסופו של דבר. אבל אי אפשר להגיד שהתנתקתי לגמרי. מדי כמה זמן הייתי יוצאת להפגנה או עושה לייק לפוסט זועם ברשתות.
פעם הוא הוציא תעודת זהות חדשה, ביומטרית, שהדפיס באותו השבוע. הוא הוציא את הספח והראה לי – האותיות של פרטי הזהות נמחקו. הן עברו לפלסטיק השקוף שמחזיק אותן במעטפת. כנראה יצאו חמות מהדפוס והדבקות זו בזו העבירו את הכתב אל הפלסטיק. “את רואה?”, הוא אמר, “זה ההווה – עובדות יבשות שנמרחות על פלסטיק שקוף. הכל אשליה אחת גדולה, אי אפשר לקרוא פה כלום”.
הדימויים הקלושים האלו היו חביבים, אבל לא באמת קנו אותי. הבנתי את הסנטימנט, אבל זה לא נגע בי. רק כשהוא התחיל לדבר על לתעל את האנרגיה של רעב הלילה לשירה, לקחת את תנועת פתיחת הארון ודלת המקרר, הבולמוס המותש, צליינות של אנרגיה – לחולל דרכה שירה – הבנתי על מה הוא מדבר. הצלחתי לגעת באנרגיה הזו, ברגעים בהם התודעה חומקת, נאבקת בעצמה כמו מטפס סנפלינג שקושר את הכבל תוך כדי טיפוס. זה לכד אותי. הוא לא אמר את זה במילים, אבל הוא הצליח למשוך אותי מהמקום שהייתי בו. כבר הייתי תקופה בתל אביב ועברתי את כל מה שהייתי צריכה שם. הייתה איזו חבורה ספרותית שהייתי מגיעה לערבים שלה והם פירסמו כמה שירים שלי לאורך השנים, אבל אף פעם לא באמת הייתי חלק מהם. אני חושבת שזה גרם לעודד לרצות עוד יותר שאעבור לצד שלו, למרות שהוא לא הזכיר את זה. אבל זה לקח זמן עד שהחלטתי לעבור לירושלים. אף אחד לא עובר עיר בשביל חבורת שירה ערטילאית. אבל רציתי אוויר ונמאס לי מהחום וגם התפנתה חצי משרה נחמדה שעניינה אותי, באגף השימור של העיר.
*
לכתוב עתיד טהור – מניפסט
אין כותב שלא רוצה לתפוס את כל היש. חלקם מצמצמים זאת לגבול העצמי בלבד – לתפוס את כל היש של הנפש האישית – אך הטובים יותר לא מסתפקים בכך, הם רוצים את כל היש שישנו, את כל מה שעדיין לא נקלט בחושים. את החלל, את התהום, את הסערה, את הדיבור הלא נגמר – כל מה שלא ניתן לאחוז בו בדרך אחרת מלבד הספרות. כל כותב רוצה את כל היש. וכדי להיאחז בו, רבים נוגעים ביש של הכאן ועכשיו. ביש הישנו, שכבר אינו מיסתורין. הם כותבים על המצב, על החברה, על השרים והמשרדים והעליבות והחיסרון – זה כל מה שיש ואנחנו רוצים יותר, טוב יותר.
אך אנו יודעים שכל הסתפקות בהווה היא מן הכניעה לייאוש. היא חסרה את היכולת האמתית לראות מעבר, לתפוס את כל היש שעדין לא התגלה, שלא כבול למעשיהם הרופסים של השר לענייני כלום והשדרן לענייני דבר (בוז קל עולה בנו בכתיבת מילים שכאלה). אנחנו רוצים את כל היש, המוחלט, זה שעדיין לא הופיע, שמחכה לנו שנתפוס בו ונגלה אותו. אנחנו כותבים כדי לראות את הרגע שאחרי הקפיצה הלאה. לראות את העתיד כאן ועכשיו, כשאיש עוד לא מודע למהלכים שמובילים אליו. זה נראה תלוש, אך זוהי הכתיבה המוחלטת, הגילוי הרדיקלי ביותר.
הסחרחורת של המציאות בשנים האחרונות מפריעה אותנו מההווה והעתיד גם יחד. קצב האירועים לא נותן לנו להתבונן ברגע, אנו נזרקים מקלע לקלע. אז יאמרו – בוא נבין את המצב, בוא נדבוק בזה במאורעות כדי להבין אותם, את הגורמים שלהם. אבל הרכבת דוהרת ואנחנו נרמסים בדרך. כל ניסיון לאחוז ברגע זורק אותנו אל תהום הלב. אז יאמרו – אין יכולת לדמיין עתיד. אנחנו אומרים – כעת יש רק עתיד. אין הווה, אין רגע להיאחז בו, ואין שום יכולת ניבוי תלוית גורמים. השמיים שלנו מלאים ברבורים שחורים. תמחקו את המילים ״אינדיקציות״, ״נתונים״, ״מאורע מכונן״ – הבל וריק, אין ואפס. יש רק דמיון טוטלי, צף בחלל מנותק מהרגע. לכתוב זה לצבוע פאטה מורגנה במכחול, לראות פצע זוהר באפילת החדר. רק מההיעדר המוחלט תופיע מציאות של חסד.
