כ”א תשרי, התשפ”ד
ב-6.10, בליל שמחת תורה בשנת תשוועטעבר, הייתי אחד הבודדים שכבר אז היה בדכאון עמוק ובחרדה איומה. זה לא שאני נביא וגם לא בן נביא, אבל אם היה נביא בדורנו, זה ודאי היה אבי מורי. ואת אבא אשפזו. מזל זה קרה בסוף סוכות, אחרת המילה הזו הייתה הורסת לי גם את האושפיזין שהיו. ברוך ה’ המצב של אבא היה בסדר, אבל שוב אושפז. אפיזודות לא מוסברות של ‘לא להיות’ במשך פרקי זמן מטרידים. לא אשכח את אותו ליל שמחת תורה. אני תמיד עף על שמחת תורה. אני ממש אוהב ללמוד תורה והתורה יקרה לי מאוד. אבל בחיי, באותו ליל שמחת תורה לא יכולתי לשמוח בבית הכנסת. הייתי עצוב. מאוד. היו כאלה שבכו משמחה ואני, הדמעות שלי היו של עצבות עמוקה. בדיעבד, כל התקופה הזו, ועוד לפני כן, הרגשתי פשוטו כמשמעו שחרב עלי עולמי.
לא אשכח את תחושת אי-המציאות של הבוקר של ה-7.10. בבוקר למחרת קמנו לאזקעות. נכנסנו לממ”ד, חזרנו לישון קצת ואז הלכתי עם הילדים לבית הכנסת. בכל זאת, שמחת תורה. רציתי להרגיש קצת את החג. ואז, כאילו כל המדינה התחילה להרגיש מה שהרגשתי בלילה שלפני. באותו ליל שמחת תורה, רגע לפני שחרב עולמנו, חלמתי חלום. אפשר וזה היה מחזה בהקיץ, שכלל התרחש כמה שנים אחרי. אבל בואו נודה על האמת, משהו במימד הזמן שלנו השתבש מאז. העולם המשיך בשלו אבל אנחנו, היהודים, ובמיוחד בארץ, השתבש או השתנה לנו מימד הזמן. שימו לב טוב טוב, לא אמרתי שתפיסת הזמן שלנו השתנתה. נפל דבר בשעון העליון. תאמרו שזה טעות, תאמרו ששכחו פמליא של מעלה להוריד שעון שבת, מה שתרצו, אבל השעון של השם הפך ליצירה של דאלי.
בכל מקרה, חלמתי חלום. אני יושב על ספסל בבית החולים. זה הרגיש ממש אמיתי כי הרגשתי את העצב ושמעתי בבירור מלא קטעי משפטים וחצאי שיחות הפורחים במסדרון – ‘נו, מה אתם אוכלים בחג?’ ועד ‘הכל היה מוכן ואז זה קרה.’ שיחה אחת בין אחות ואישה זכורה לי היטב.
‘לא יכול להיות שזה שכחה, שזה […] זה דבר נוראי.’
‘מאמי, שכחה ומה שאת לא רוצה לומר – דמנציה, זה דבר טבעי. הכחשה מנגד, זה דבר נוראי.’
היינו במצב דומה. כבר מעל שנה אפיזודות כאלה קרו עם אבא, סימני שכחה ובלבול. הייתה מילה אחת שאף אחד לא רצה לומר. אם נפריח אותה, לא ניתן יהיה להפריך אותה. מילא אנחנו, המשפחה, זה מובן. כשיש משהו שאתה לא רוצה להאמין, ישנם כוחות אדירים, על-טבעיים ממש שיסייעו לתחזק את חוסר האמונה. היום אנחנו יודעים שזה מה שיש. לקח זמן עד שיכולנו לומר מילה נוראית זו. אבל הכחשה מוסדית!? בדיקה בטפסי אשפוז או ביקור בטיפול נמרץ שהיו, באף אחד מהם אין אזכור או העלאת אפשרות שמדובר במילה זו. בדיעבד, הרי הם לא שכחו את המילה. הם פשוט לא הזכירו אותה.
האחות יכלה להיות יותר רכה. בכל זאת, דמנציה, דמוניזציה. […] אוי זה נורא. כשחושבים על זה, הביטוי ‘לא נשכח ולא נסלח’ הוא מאוד מוזר. וזה לא רק אצלנו. באוסטרליה יש את ה – Lest we forget המפורסם. לא באמת הגיוני שנשכח. האל לא שכח את המבול ומשה לא שכח לרדת מההר ואנשים לא שוכחים ארועים גדולים וקטנים כאחד. במיוחד הקטנים. ולגבי הגדולים – מישהו חושש שנשכח את קישינב? את חלמניצקי? את גירוש ספרד? שאמשיך? הדאגה האמיתית היא לא מהשכחה אלא מהכחשה. ובכל זאת, מהם השכחות וההכחשות בחייכם? כי זוכר נשכחות יש רק אחד.
ישבתי שם בספסל, מדוכא בחג שמחת תורה, וחושב על הקשר בין המילים האלה – השכחה והכחשה – ומחזה של אדם נע במסדרון, הולך כתעה ומתקרב קטע את חוט המחשבה. משהו בהוויתו הרגיש שלא במקומו. בגדיו היו חגיגיים, פניו כחושות ובאופן מוזר היה לו שם תג: כלאם.
הוא התיישב לידי.
‘אין מצב שזה השם שלך.’ נפלט לי, אינני יודע מאיפה. הוא היה נראה כזה…אשכנזי.
‘מה זה משנה לך מה השם שלי?
באמת לא היה משנה. זה פשוט היה מוזר.
לאחר כמה רגעים של דממה והבנה משותפת הוא פתח את פיו בחכמה.
‘ישנו מדרש אחד שנגנז מקרב עמנו, על בריאה וחיים במקום אחר. מקום ממשי זה וכל בריותיו הפלאיות נשכחו כלא היו. שמעתי מספרים שיחידי סגולה מבקרים ארץ זו בחלומות אמיתיים המתגשמים במציאות של אמונה ותום. לא משנה, זה סיפור ארוך, והאמת, אני לא ממש רשאי בכלל לספר יותר, אבל דבר אחד מותר לי לספר. האמת, אני חייב לספר אותו.
זהו סיפור על פרכת שהייתה פעם הגלימה של פרעה והשתלשלה ממקום למקום בדרך לא דרך, כל פעם משילה מעצמה ומוסיפה מאחרים, ככה נהרסה ונבראה והתגלגלה מדור לדור בין בנייה להריסה ובין הריסה לבנייה עד שאפילו שבה פעם באדמה וקמה כגולם מפראג. מה לא עבר על בריה זו.’
האיש עצר לספר, הסתכל בי ואני מתבונן בו ובתג שמו, ואז כאילו בחר לספר את הסיפור מחדש, ואמר כך:
‘שורדי האסון עברו את הנהר והגיעו בלווית המילים – ‘מפלצות’, ‘פלשו’ ו-‘חיללו’, ונהיו לקהילת דורשי השם. מהמקום שבו נפרצו גבולות הטאבו והתחולל ארוע מכונן בתולדות האנושות, קהילת שורדי השם עשו מה שיהודים יודעים לעשות כבר אלפיים שנה, כולל יהודי אתיופיה. הם התחילו להקים להם בית כנסת ובנו את ביתם סביב לו והוא בבחינת טבורו של עולמם.
כל חברי הקהילה התגייסו למאמץ. מספרים שכבר בימים ראשיתיים אלו קרו דברים מוזרים. מספיק לספר על מקרה אחד והעניין יובן.
א’: ‘שני כפרה, תוכלי למסור לי כמה יתדים?’
שני: ‘את מתכוונת יתדות. הנה קחי.’
א’: ‘אני שורדת. מגיע לי לקרוא להם איך שבא לי! אני בוחרת לקרוא להם יתדים ואני צריכה לתקוע אותם עמוק באדמה.’
שני’: בטוחה שבחרת ולא שברחת מהמציאות לרגע?’
כולם שמעו את השיחה. כ-ולם, כולל הרב. והם שתקו. עכשיו תראה, זה מה שמספרים ככה שאני לא יודע אם שתקו כי זה היה להם טבעי, או כי לא שמעו, או ששתקו כי פחדו. לא יודע. בכל מקרה, מלא דברים קטנים כאלה התרחשו במהלך הימים האלה. תשמע אני לא ממש רוצה להיכנס לזה, מה גם לא הייתי שם אז, אז לא נעים לי, אבל היה למשל אחד שביקש ממישהו שיעביר לו את החרדי. אתה קולט? ביקש חרדי כאילו מדובר בכלי עבודה שמשרת את המטרה. תיקנו גם את הבן אדם הזה ואמרו לו שהוא בטח מתכוון למקדחה. לפי התנועה והסיטואציה זה היה ברור שזה מה שהוא היה צריך. בקיצור, הבנת. מוזר. אבל, החיים ממשיכים.
אדריכלים תכננו ובנאים בנו ונגרים ניסרו, וכרוכי ספרים כרכו ולאט לאט החל להיווצר בניין ותוכו חלל. והחלל הפנוי החל מתמלא בספר תורה ובארון קודש ובסידורים ובחומשים ובמחזורים ובמחיצה (אשר יצרה מחלוקות מחלוקות אך אלו, כדברי ר’ נחמן, רק הרחיבו את השמים ואת הארץ ומחיצה פלאית זו, המצמצמת כביכול את החלל, הרחיבה אותו בו בזמן), וציורים ממוסגרים מעשי ידי אומן של ‘שיוותי’ ושל ‘מזמור לדוד’ ושל ‘בריך שמיה’ ושל ‘מודים’.
‘קדיש’ לא תלו כי תפילה זו כבר נחרטה בגופם ונצררה בנפשם. לאחר מה שקרה, החלו ללחוש לעצמם בליבם אשרי האיש השוכח מילות קדיש. עם הזמן, ועם בניית בית הכנסת ומילויו, הזכרון התעצם אך הכאב נמס וחמתם שככה.
את התפילה הראשונה בבית הכנסת קיימו לקראת ליל ט”ו באדר. פורים. זהו מעמד שאיש לא ישכח. לפני התפילה וקריאת המגילה, קם הרב והחל לדרוש את הפסוק “הסתר אסתיר פני”.
‘סליחה הרב, אפשר שאלה?’ שאל נ’.
הרב חייך וסימן לו לחכות שנייה.
‘אבל הרב אני חייב.’
הרב נשף נשיפה ארוכה, ‘נו, שפוך.’
‘תגיד, כבוד הרב, ספרי התורה בהיכל, לא אמורים להיות מכוסים?
הרב הביט מאחוריו אל פני ספרי התורה הגלויים, החזיר את מבטו לקהל והמשיך.
‘נשאלת השאלה,’
‘אבל הרב!’ נ’ התפרץ שוב.
‘אולי די כבר!’, צעק מ’.
היו עוד שהצטרפו אליו. אבל היו גם לחשושים.
האמת היא שלאף אחד לא היה מושג. ועדיין, השאלה לא צצה משום מקום.
הדרשה המשיכה, והכל היה שריר וקיים. כשאני אומר הכל אני מתכוון לתפילה, ולקריאת מגילה – כל מה שהקהילה עשתה היא עשתה על פי ההלכה. אבל אף אחד לא שכח את השאלה שפרחה בחלל בית הכנסת. אם מילים יכולות לברוא, משמע מילה יכולה להזריע ואכן, מילות השאלה הזו זרעו משהו בחלל בית הכנסת באותו לילה.
בלילה ההוא נדדה שנתה של שיר. נפשה נעה ונדה בתוכה בחוסר מנוחה, מחפשת את החלום הנכון לקפוץ אל תוכו. והרי זה קשה כי שנתו של אדם מלאה חלונות חלונות של חלומות בבחינת רצוא ושוב ובעת הזו, מלאכה עדינה היא לנפש. בלילה ההוא נפשה של שיר חלמה חלום.
החלום החל היכן שפסק הקשב שלה במהלך דרשת הרב כאשר דרש את הפסוק – וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן.
מילות הפסקות נפרמו לנגד עיניה והתלבשו כמראות צבאות של חוטים חוטים בשלל צבעים. כל צבע מסודר בשורה ארוכה, כפלוגה ואף כחטיבה, עומדת בסדר מופתי ואז כל שורה מתחילה לצעוד קדימה. ואז כשתי וערב, חוט ראשון בשורה צועד ישר קדימה, וחוט לאחריו מתחיל לפזז מצד לצד וחוט לאחריו צועד ישיר קדימה, וחוט שלאחריו מתחיל לפזז מצד לצד, ככה עד סוף כל שורה.
שיר לא ראתה מחזה כה מרהיב מימיה.
מראות הצובאות התחלפו לנגד עיניה ולפתע הן משכו אותה אל שפת היאור. היא ראתה חוטי תכלת וחור, בוץ וארגמן מסתלסלים בצורות שבע נשים יפות ושבע נשים מכוערות וכולן מרקדות כנגד פרעה, מרחפות על היאור והוא לא יכול לגעת בהן. ככה, שיר המהופנטת רואה כיצד פרעה מתפתה ולאט לאט נע לעברם.
ככה מראות הצובאות מתחלפות לנגד עיניה של שיר, מתלבשות בלבושים שונים מזמנים קדומים ובחלומה הכל נרקם יחד שתי וערב, כל מחזה נשזר במחזה הסמוך לו והיא עטופה רגשי שייכות מצד אחד, ורגשי פלא מן הצד האחר, ככלים שלובים המתירים כל ספק מליבה.
שיר מתעוררת לפתע באמצע הלילה וצועקת – ‘פרעה חֵטְא!’.
הגשמים חלפו והתאנה חנטה פגיה ובערב פסח חיכתה לקהילת דורשי השם הפתעה. נכנסו כולם לבית הכנסת ומתוך שלא ראו, פתאום ראו! מה לא ראו? את ספרי התורה. מה ראו? פרכ, סליחה לא הגיתי את זה נכון, הם ראו פרעה חֵטְא מיוחדת במינה המכסה את ספרי התורה.
אין מילים לתאר את מה שעבר על הקהילה באותם רגעים.
היו שבכו. היו שעמדו דום. היו שדמו למוצא פי הרב. והכל פליאה אדירה. הגילוי איפשר את הכיסוי. לפתע פתאום כולם נזכרו במילה. הם נזכרו במה היה חסר.
והפרכ, סליחה, זה עדיין קשה לי, והפרעה חֵטְא הייתה פשוט יפייפיה.
לאחר רגעים ארוכים המלווים בפליאה ודמיונות של ראשית ואחרית העולות מתוך התבוננות בפרעה חֵטְא, הרב שאל – ‘מי הוא זה ואי זה הוא שעשה את זה?’
שיר לא העזה להרים את ידה. לא משום שחששה. הרי היא חיכתה לרגע זה לאורך כל הזמן שעמלה על היצירה בכל התקופה שבין פורים לפסח.
למרות שהיה קשה להסיר את עיניהם מהפרעה חֵטְא, קושי לא פחות מאותם רגעי דמדומים בין שינה לערות בהם העפעפיים מרגישים שמונחים על גביהם משקולות אבן, הסקרנות בכל זאת אפשרה להם להתבונן, כל אחד באחר. הם הרי תמיד ראו אחד את האחר, אך הפעם הראייה הייתה שונה. ולמרות זאת, למרות התבוננותם אחד באחר, אף אחד לא הרים את ידו או את ידה ונותרה התעלומה.
ואז, הרב, שרק הוא להביט כמהופנט בפרעה חֵטְא, נפל על ברכיו והחל לבכות כמו תינוק.
היה זה בכי על שזכר ששכח. לפעמים, כשכואב יותר מדי, צריך לשים משהו על הכאב. אולי השם נתן להם את הפרעה חֵטְא ומה שכיסה בליבם, חזר במציאות מתוך החלום שחלמה שיר.
‘גברים, נשים וטף…באור יום…’ הרב מלמל תוך שטף של בכי ובליל של מילים לא ברורות. ואז הרים את ראשו ואת ידיו, ‘אוי כמה שאת יפה.’
כולם הצטרפו לבכי של הרב, כולם עם דמעות שלובות שמחה ועצב חוץ משיר. שיר קרנה בדממה.
מאז שהקימו את קהילת דורשי השם, החיים היו טובים יותר, אבל תמיד היה משהו מתחת לפני השטח. עם תליית הפרעה חֵטְא הכל הותר. כמו חוט ערוב המרחיב את המקום אך חונק אותו בו בזמן. ועתה, עם השלמת מלאכת שזירת כל החוטים מחלומה, מה שחנק בשקט בשקט התרופף, השתחרר ונעלם.
כולם התקבצו סביב הפרעה חֵטְא, כל הזמן מחליפים מקומות אלו עם אלו כדי לתפוס עוד חלק, עוד זווית מאחד המראות היפים ביותר שראו בחייהם.
אתה בטח מסוקרן איך היא הייתה נראית – הוא שאל, כמעיר אותי מחלום. הייתי מדוכא מדי כדי לחשוב על זה. אבל דבר אחד אני זוכר –נראה היה שדווקא עבורו היה מאוד חשוב לספר לי עליה. שתקתי והוא המשיך.
רק שיר עמדה מאחורי כולם, אך לא רחוקה מדי, כדי שאף אחד לא יחשוד. והיא התבוננה כעת לראשונה ביצירה בשלמותה – בפרעה חֵטְא ובקהילת דורשי השם המתבוננים בה.
זו באמת הייתה פרעה חֵטְא פלאית. ברגע אחד יכלת לראות בה את ששת ימי המעשה, וברגע אחר יכולת לראות בה את מתן תורה. אבל גם את גלות בית ראשון ואת גלות בית שני, וגם, אם הסתכלת מזווית מסוימת, יכלת לראות מה גרם לגלויות. יכלת לראות את הרגע שבו נולד התלמוד בעולם, ומורה נבוכים והזוהר (היא גם חשפה, ליודעי ח”ן, מי כתב את הזוהר ומתי!) אבל יכולת לראות גם מתוך אש הלימוד להבות השורפות ספרים. היו חברי קהילה שברגע אחד ראו מה גרם לגירוש ספרד וברגע אחר ראו מעשי גבורה שקטים.
מעבר למראות וההשתקפויות השונות מזוויות אלו ואחרות, הפלא היה גם ברושם שהפרעה חֵטְא הותירה על כל אחד ואחת. כאילו (ואולי בעצם ממש) מה שראית חדר אל תוכך. תבין, אנשים פחדו, לא, היו יראים לגעת בזה שמא היא הייתה שואבת אותך אל תוכה.
כאן הוא עצר ובכה. לא הבנתי למה, אבל הרגשתי שלא נכון לשאול. גם קצת לא רציתי. אבל בעיקר הרגיש לא נכון. ידיו רעדו.
ושלא תחשוב שזה היה רק איזה משהו מיסטי כזה. לא. חלק מסוד קסמה של הפרעה חֵטְא היה דווקא בשילוב פנים אחרים בה. למשל היו חלקים ממנה שהרגישו בהשראת האלווין. מישהו חשב שראה אפילו באמצע חקל תפוחין את ג’.ר.ר טולקין משוטט לו! אתה לא מבין את הדברים שאנשים אמרו. מישהו אחר נשבע שראה את פרנץ קפקא מדבר עם עליזה מארץ הפלאות! לא סתם אמרתי שאין מילים לתאר אותה. אני בטוח שיש גרסה של המדרש שעוד לא מצאנו שהיא אחד הדברים שהיו לפני בריאת העולם. חייב להיות.
בתחתית הפרעה חֵטְא, באחת הפינות, ניתן לראות יצירת אומנות של ממש. אחת מיני רבות. רבבות של אותיות עצובות אשר כפו עליהם להיווצר בתור מחנה השמדה. ואוי המראה של אותן אותיות הפורחות באוויר כעשן סמיך. למה אני מספר לך את זה? כי הייתה מישהי שעמדה לא הרחק משם והתחילה להשתולל. היו ממש צריכים לתפוס אותה כמה אנשים מרוב מה שעבר עליה. הרב, יאמר לזכותו, ניסה להרגיע אותה. הוא לא ביקש לשאול מה קרה. הוא הרגיש את הכאב שלה, אבל יכל גם לזהות השתוללות שנבעה מתוך שמחת חיים. לאט לאט היא חזרה לעצמה ואז אמרה, רגע לפני שהתעלפה – ‘ראיתי את אחותי.’
זר לא יבין זאת. ליל פסח הזה, קהילת דורשי השם לא ראו עצמם כאילו יצאו ממצרים. הם יצאו ממצרים ממש. ומצרים הייתה במקומות אחרים ומקומות אחרים היו בה ואין לדברים סוף. אם במתן תורה מסופר שבני ישראל ראו קולות, אז ביום ההוא, קהילת דורשי השם ראו כל אות.
אפשר לומר הפרעה חֵטְא ריפתה את הקהילה וככה, החיים נמשכו ושבו אל מקורם. לא עבר זמן רב עד ההכנות לשבועות, לחג מתן תורה. בליל החג, בזמן שכולם בבית הכנסת לומדים תורה ומקיימים תיקון, נכנס פנימה אדם זר. כל מאודו של האדם אמר עברי ואכן, הראשונים ששמו לב אליו ראו כיצד הוא מחייך, משתאה ואף מתפלא.
‘כמה זמן חיפשתי קהילת יהודים, כמה זמן!’ הוא כמעט צעק מתוך התרגשות.
הרב מיהר לגשת אליו והציע לו ללמוד יחד. ובאמת שכולם שמחו על הגעתו של האיש. ואז הוא ראה את הפרעה חֵטְא. נזדעזע כולו.
‘שמע ישראל!’ אמר האיש.
‘הכל בסדר? מה קרה? אתה בטח עייף ורעב מכל המסע שלך.’ אמר הרב בחמלה.
‘אני לא מאמין.’ ככה, חזר האיש בכמעין מנטרה, בהתחלה בשקט ולאט לאט בקול ובקולי קולות עד שכל בית הכנסת השתתק.
האיש קפא במקום תוך שמביט בפרעה חֵטְא.
הרב חיכה בסבלנות והציע לאיש מים אך האיש העיף את ידו של הרב והמים השפריצו לכל עבר.
‘השתגעתם על כל הראש?! מה זה הדבר הזה? ספרי תורה שבהיכל קדושים וטהורים מבקשים פרכת לכסותם ואתם, אתם מחביאים אותם מאחורי מסך מבדיל?! מדוע לא לצייר עגל זהב אחד גדול באמצע התועבה הזו ולגמור את כל הסיפור הזה?’ פר-גוד סייק!
דממה. תדהמה. תמיהה.
‘ואתם קוראים לעצמכם, בחוצפה רבה יש לומר, קהילת דורשי השם?!’ אתם אולי שרדתם אבל לא למדתם דבר וחצי דבר!’ האיש צעק. ואז, החל לדבר יותר בשקט, כאילו לעצמו.
‘לאנוס מילה עם כל כך הרבה רוך ותום, מילה קדושה זו משמרת אפילו את צליל פכפוכי המים שבהם ניתנה התורה. כל אלו ועוד טמונות בתוך עולם ומלאו שהיא הפרכת. אבל אתם, אתם הפכתם הפחתם אותה למסך מבדיל! יצרתם מפלצת. שיקוץ משומם בהיכל! לא לחינם אומרים שהדרך לגיהנם רצופה כוונות טובות. השטיח האדום שפורסים שם לחוטאים זה מהפרכת הזו שיצרתם. מסך של ציפורני ברזל.’
הוא המשיך.
‘ככה אתם מנציחים מות קדושים טהורים?! במקום הנצחה, הצחנה הזו? תתביישו לכם בורים ועמי ארצות שכמותכם!’
ברגעים אלו ממש שיר נבלעה אל תוך עצמה. האיש דיבר בכל כך הרבה בטחון, וכמפגין ידע, אפילו היא התחילה מפקפקת בחלום שחלמה.
אף אחד לא העז לענות לאיש. וככה, ברגעים אלו תם הטקס. הכל קמו, מתביישים להביט באיש הזועם שמא מילותיו ישרפו אותם, וכולם, כולל הרב, יצאו מבית הכנסת מושפלים.
הזעזוע היה כל כך עמוק עד שאפילו הרגיש שהשמש בושש לבוא בבוקר. אבל, כבכל יום תמיד, הירח התמוססה והשמש זרחה ובכל זאת, שבועות – הכל קמו ובאו לבית הכנסת כדי להתפלל.
‘זהו, פרימה אחרונה. סיימתי. עכשיו רק צריך להעיף את כל ה-shtucken מפה.’ במילים אלו, תוך שגבו מופנה אל הקהל הנכנס בתדהמה אל ההיכל, קם האיש שהיה עתה מוקף כל חוטי הפרעה חֵטְא. האיש הספיק לפרום כל חוט וחוט במשך כל הלילה ועתה נראה היה כמוקף בשלולית דם. אפילו ידיו היו נראות מגואלות בדם, עם פיסות אחרונות של חוטי הפרעה חֵטְא שנדבקו בזעת כפיו.
‘תודו לי אחר כך. פרעתי לכם את החוב. כל השטות הזו מאחורינו.’ האיש ניגש לרב, שכמו השאר היה המום עד נפשו ממחזה החורבן, ורצה לשוחח איתו על כך שהגיע הזמן שהוא יהיה הרב מעתה.
שיר הייתה הראשונה שנפלה על הרצפה ופרצה בבכי.
‘למה?’ היא שאלה בשקט חרישי.
‘את כל הלילה לקח לי הסיפור הזה.’ האיש אמר בגאווה.
‘אבל למה עשית את זה?’
‘מה למה? ברצינות?’
הרב, שהבין את השאלה באמת, שאל שוב.
‘השאלה לכבודו היא כזו. יכולת הרי להסיר את הפרעה חֵטְא. יכולת להחביא אותה. אם כל כך גרמה לך עוול, יכולת אפילו לקחת אותה ולשרוף אותה באש. או שיכולת פשוט לשלח אותה בתוך הנהר. מדוע בדרך הזו?’
השאלה לא באמת צפתה לתשובה.
‘אינני מבין אתכם. נפלתם על הראש? חך תורה שכחתם!’
‘סליחה כבודו ודאי מתכוון לומר ‘חק תורה’ לא? נ’ שאל.
‘אתה לא תלמד אותי את ההבדל בין כח לחק שמעת?’
כולם שמעו היטב. ובפעם השנייה בחג, בכו בכי מעומקי נשמתם. לאחד מהם, שנזדעזע משרש נשמתו, אף חלפה המחשבה כי מעשה האיש ביטל את קריעת ים סוף! מחזה נורא נראה לפניו – שמלת אורו נפרמת חוטים חוטים, יריעת השמים נגזרת, אפשר וכל הבריאה כולה, שמים וארץ וים נמוחים ושבים אל תוך התורה. פסקול העולם הגיע לקיצו ברגע שבו פסקה שירת מלאכים הדוהרים על אופני קודש ונשרפים. דם אש ובעיקר, תמרות עשן בכל.
האיש בא להחליף מקומות עם הרב אבל אז הגיח הקול שזעזע את כולנו. אפילו אותו! אני מתכוון לבת קול. כן כן, שמענו בת קול.
פסוק אחד היא אמרה ואז נעלמה כלא הייתה. פסוק אחד בלבד. זה כל מה שנדרש.
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.
כאילו מתעלמת מרגע המעמד, ומפאת הכאב והאמונה ששבה בה, שיר היתה על הברכיים, כאמא נואשת לאוסף כל שארית של אוכל עבור ילדיה הרעבים, היא ניסתה לצרף את החוטים יחד. אפשר והיא באמת אפילו לא שמעה את בת הקול. כל השאר נזדעזעו.
לפתע פתאום האיש ראה. לא את ספרי התורה שהותיר חשופים. את צירוף המילים הוא ראה לראשונה. הוא נפל על ברכיו והחל לבכות בכי היסטרי. ‘סליחה. אני כל כך מצטער. השמדתי את הפרעה חֵטְא הטהורה הזו. אני לא מאמין. לא חורבן, לא הרס. שמד. סליחה. אני כל כך מצטער. אין לי תקנה.’ הרים האיש את ידיו בבכי מר אל השמים כמבקש שהאל ייקח אותו כקורבן.
הדמעות זלגו ושטפו את רצפת בית הכנסת. עוד ועוד דמעות. גמעות נפתחו ורחשו את ההיכל. מקולות מים רבים אדירים משברי ים. וים הדמעות נהיו לשצף קצף של שבעה נהרות המסובבות את שיר בצד אחד, ואת האיש מן הצד האחר ושלולית החוטים ביניהם. היא מלקטת ואוספת ומחברת והוא כורך יד אחת סביב צווארו, ונוטל יד אחרת ומכסה את עיניו ומתחנן לאבינו שבשמים, והכל בערבוביה אחת עד שנהיה הכל כמים לים מכסים.
ואז התחולל נס. הפרעה חֵטְא שבה לעצמה. יש אומרים שהיא קמה לתחייה. כך או כך, כל קהילת דורשי השם לא האמינו למראה עיניהם. היא שבה לעצמה ממש כפי שהייתה, כל פרט כפי שראתה שיר בחכמת ליבה בחלומה. ואז הם הבחינו בחלק נוסף שבאמת היה תמוהה להם לפני כן ועתה, כולם התבוננו בו בפליאה. היו אלה צירופי אותיות, חלקן שבורות וחלקן מעוברות, כולן בבחינת ותקרבנה אחת לאחותה ויחד הן סיפרו את הסיפור של כל מעשה הפרעה חֵטְא מתחילתו ועד סופו. פלא נוסף היו המאורעות שהתרחשו שהם לא זכרו. חוטי משי שלובים שסיפרו את חלומה של שיר נוצרו מתוך הפסוק מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ. והיו מאורעות שגילויים גרמו לפעור את פיהם. כך למשל אותיות הפסוק הַרְחֶב פִּיךְ (!) וַאֲמַלְאֵהוּ הראה באופן ברור, כמשואת ארז ארוכה וקני שמן ונעורת של פשתן הכרוכה במשיחה ומאירה באש לעיני כל. ובכן מה האירה ומה ראו? אותיות שירה יוצאות מפיה של שיר והן הן היו לדבק שצירף את חוטי הפרעה חֵטְא לקדמותה. וכאשר השלימו את מלאכתן, אותיות אלו, שהיו דומות לאותיות שלנו, אך עם שינוי, נשזרו אחת ביד אחותה, ועם תפים ומחלת נהיו לקו הסובב את כל המאורע ושרו שירה. תחילה חשבו כולם שהיו אלו אולי מילות שירת הים. ולא היא. צמרמרת צמרמרת למחזה המגלה את השירה שלעתיד לבא ובו בזמן מכסה את המאורעות שיזרמו בעקבותיה. מעל כל המחזה התנוססו מילות הפסוק פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
האיש סיים את סיפורו, הביט בי זה ואמר – ‘אכן, הכחשה נוראה מן השכחה.’ ואז נעלם.
—
ד’ טבת התשפ”ה
עבר חלף לו הזמן ולפני כמה ימים אבא אושפז שוב ועתה שב הביתה. במהלך השבוע שאלתי את אבא לשלומו ודברנו על נושאים אלו ואחרים אך לא דברנו על זה. לא ידעתי אם לא רצה לדבר על זה או שלא דבר על כך משום מה שיש לו. אבל אז, בד’ טבת, אבא אמר לי שהוא מרגיש בסדר ואפילו טוב ושהרופאים אמרו לו שיש לו, וברגע זה הוא הוציא מכיס המעיל שלו פתק קטן ולבן ובו כתובה המילה שהפכה את עולמנו והוא הקריא אותה – Dementia.
האמת היא שלקח לי זמן להבין שרגעי חורבן נמתחו עד תום וכל שאר הדברים קומצו מאז אותו לילה קשה בו אמא התקשרה, אותו טלפון ארור שקיוותי לעולם לא לקבל אבל קיבלתיו ובו אמרה שמשהו קרה לאבא והיא לא בטוחה מה. היו ירידות קשות, אך היו גם עליות מעוררות משהו בניחוח עורו של לוויתן. חיתוך דיבורו של אבי מורי האט, ואף בשולחן השבת וחגים, זמנים בהם אבא תמיד היה מספר אלף לילה ולילה, ומוביל שיחות ושוזר נושאים מעולמות שונים באופן שרק הוא ידע. אבא נהיה שקט יותר. האם בגלל שידע או האם בגלל שהשתנה, לעולם לא נדע.
באותה שיחה, לאחר שאבא הוציא את הפתק ואמר את המילה הוא הוסיף, ‘זה מה שיש לי הם אומרים’. ואז אמר לי בבירור מוחלט, ששאל את הרופאים האם יש תרופה או משהו שניתן לעשות. אמרו שלא. אבא השיב להם אז אני צריך למצוא לזה פתרון. ואני אמרתי, אבא, זה טוב, אתה הייתה ונשארת אותו אדם. לאנשים במצבו משתנה גם המבט. אבל את המשפט האחרון בשיחה ההיא לעולם לא אשכח. אבא הביט בי כמו פעם ואמר, ‘תוסיף את זה לכפרת שלך.’
—
כ”ב תשרי, התשפ”ז
צריך את היכולת לומר את המילים המאיימות להחריב את עולמנו. כי מילים אלו הנאמרות, בשיחות פנים לפנים, מאפשרות לברוא מילים חדשות. ומילים בונות עולמות.
כיום, אבא עדיין עם השכחה אבל אני כבר לא בהכחשה. אני מודה לאל שהוא כאן ושאני יכול לחבק ולנשק אותו ולספר לו דברים. אבל אחד הדברים הבוערים בתוכי כלפיד אש, מה לא הייתי עושה כדי לשוב לרגע אחד איתך אבא, מאותם השיחות שהיו לנו סביב השולחן. מה לא הייתי עושה כדי להקריא לך את הסיפור הזה, כמו פעם, ושתשמע אותו באמת. יש בי אמונה שבדרך זו או אחרת, אתה והסיפור תפגשו. לא איפה שסופר לראשונה ספר יצירה מעבר להרים המטמינים את גן הגעגועים, וגם לא בדמיונות המשכרות את החושים לאחר נשיקת השושנה. לא בבחינת בא אל פרעה, אלא פשוט בבחינת בא אבא בא. אולי זה יבוא לך בחלום. כפי שלימדתני באחד משיעורך הגדולים, נסתרות דרכי האל.
