התערוכה “התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית” המוצגת בימים אלה במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית (עד דצמבר 2026) עוסקת בקיבוץ כתופעה ייחודית. ההתמקדות כאן היא באמנים ובאמניות חברי קיבוץ ובני קיבוץ, שיצרו או יוצרים בו ומחוצה לו, שהגיבו לעולם הקיבוץ או הושפעו ממנו. תערוכה זו נהגתה במהלך השבועות והחודשים שלאחר שבעה באוקטובר 2023, ימים שבהם שבו הקיבוצים ותפסו את מרכז הבמה ואת לב השיח הציבורי בישראל. אז נפתח מחדש הקֶשֶב להקשריו ההיסטוריים, האידאולוגיים, החברתיים והגאוגרפיים של הקיבוץ. הייתה זו תפנית שעוררה חשבון נפש גם בקיבוצים עצמם והביאה להסרת חסמים פיזיים וסמליים.
אף שהעבודות המוצגות בתערוכה לא נוצרו בעקבות הנסיבות הטרגיות שהתחוללו בשבעה באוקטובר או בהתייחס אליהם, היא מהווה תולדה של נסיבות אותו הזמן. הללו חייבו גם התבוננות אחרת במציאות ופרשנות חדשה שלה. ההבחנה השגרתית שבה נהוג היה להציג את הווית הקיבוץ כמתח בין יחיד ויחד; איחוד, מאוחד והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, בין ביטוי אישי לאמנות מגויסת – עורבלה בתערוכה הנוכחית ומוצגת תחת הכותרות ‘מודרניזם קיבוצי’, ‘אדם. חצר. נוף’, ‘המשותף קיבוץ’ ו’קולות יחידים’. דואליות זו מחברת לא רק בין עבודות אלא גם בין שפות אמנותיות ובין קולות אישיים של 51 אמנים ואמניות, בני שלושה דורות, שהמשותף להם הנו בית הגידול הקיבוצי. בהיות כל היצירות הללו מוצגות יחד הריהן יוצרות לא רק הרמוניה חזותית, אלא גם סימפוניה שמקורה בשורש הקיבוצי ונשמעת ללא מילים. בצידו של מהלך היסטורי כוללת תערוכה זו גם את תערוכתה של גבריאלה וילנץ “[לא] ועדת קישוט” שהעבודות הכללות בה נוצרו במיוחד עבורה והמתפקדת כ’תערוכה בתוך תערוכה’ ומאפשרת נקודת מבט עכשווית וחיצונית לקיבוץ. וילנץ יצרה קולאז’ של עבודות סאונד, אנימציה, צילום והדפס המורכבות מקולות, סמלים ודימויים שעיצבו את שפתה של אמנות הקיבוץ, עבודות שהן גם נוסטלגיות וגם משעשעות, גם ביקורתיות וגם עכשוויות.
התנועה אחורה וקדימה המתקיימת בתערוכה זו מאפשרת שיח חדש ומחוללת תנועה מחשבתית ורעיונית חדשה. תנועה זו מציגה את הקיבוץ מנקודות מבט היסטוריות ועכשוויות באמצעות ריבוי של קולות, המאפשרים להתבונן בפניו השונות מאז קום המדינה (ובמקרים מסוימים גם לפני כן) ועד עתה. מוארות בה סוגיות הנוגעות לחיי היומיום בקיבוץ, לתמורות שחלו בו ולזיקות בגומלין בינו לבין המרחב הישראלי. גם העובדה שבעת הצגתה של תערוכה זו עודנו שרויים בימים של מאבק על זהות החברה הישראלית הופכת אותה לחלק ממהלך גיבושו של הנרטיב הישראלי ולתזכורת מחייבת של השאלה לאן פנינו מועדות.
שם התערוכה מעורר קשת של “תנועות” אפשריות: לצד אסוציאציות מתבקשות לתנועות קונקרטיות, כגון התנועה הקיבוצית, תנועת העבודה ותנועות הנוער, היא מרמזת גם לתנועה רוחנית, נפשית, מחשבתית ופיזית. היא מחייבת גם מחשבות על תנועת מטוטלת בין עבר לעתיד, על תנועה לעבר יצירה ובריאה מחדש המובחנות ממצב שהוא טכני, סטטי או מאובן. בכך מציבה התערוכה את הקיבוץ כרעיון שלא נס לחו, כזה שביסודו מתרחשות תכונות של התחדשות והשתנות שפניהן לעבר התערות מעשית וממשית בחברה הישראלית בכל שלוחותיה. כותרת המשנה של התערוכה מפנה ל”קיבוץ” כערך הנטוע באמנות הישראלית, בכלל זה האמנים, העבודות והנושאים. “לא ניתן לגולל את קורותיה של האמנות הישראלית ללא קיבוץ כברי – או לוחמי הגטאות או עין חרוד”, כתב שאול סתר, מבקר האמנות של עיתון הארץ, והוסיף: “למרות ריחוקם של המקומות הללו מן המרכז הגאוגרפי, הם התקיימו כמרכז סימבולי חזק. […] האמנות שנעשתה בקיבוץ ניזונה מכך – מן היצירה בחוץ, במרחבים הפתוחים, אל מול הנוף, אך כזו שאיננה נגזרת של דחיקה לסְפר תרבותי”.[1] בה בעת מאזכרת כותרת המשנה תערוכה אחרת, “כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית” (1986), שביקשה אף היא לאפיין קוד אמנות מקומי: “אל נושא התערוכה הגעתי לא מתוך עניין אקדמי”, כתבה אז אוצרת התערוכה, שרה בריטברג-סמל, “אלא מתוך עבודה ממושכת עם אמנות ישראלית, שלפחות חלק ממנה, חלק מרתק, הלך והתחוור לי, אינטואיטיבית, כבעל קוד פנימי שונה מאמנות אירופית ואמריקנית. […] שורה של העדפות ושורה של הימנעויות נראו לי משותפות לאמנים רבים. תמונות שונות מעיקרן נראו קרובות זו לזו ברוח, בטון, בדרך הראייה”.[2] בשונה מאפיוניה של בריטברג-סמל, אמנות הקיבוץ ניכרת בספקטרום רחב של דימויים, קולות וביטויים אמנותיים, בפרספקטיבה של מספר עשורים ובתנועה המקיימת בתוכה באופן מובנה סתירות וביקורת עצמית. עם זאת, ייעשה כאן ניסיון להכליל את הריבוי הזה במה שאנו מכנים “קיבוצי” ו”ישראלי”.
החיבור בין אמן, אמנות וקיבוץ ידע במרוצת יותר ממאה שנות הקיבוץ תמורות, פרשנויות ודפוסים מגוונים, בפרט בשתי התנועות הקיבוציות הגדולות:[3] הקיבוץ המאוחד דגל ביסודו בערכים “אוניברסליים” ובאמנות אוטונומית, שנתפשה כנובעת ממעמקי נפשו של היחיד. דוגמה מובהקת לכך הוא האמן חיים אתר (אפתקר), מייסד המשכן לאמנות, עין חרוד ומנהלו הראשון, שנמנע מלעסוק בציוריו בנושאים הנוגעים לחלוציות או בדיוקנאות קבוצתיים. אתר התמקד בעיקר בדיוקנאות של ילדי קיבוץ וחברי קיבוץ, שהזכירו בחזותם את דימוי “היהודי הישן”, הגלותי. הודגשה בהם ממד נפשי מופנם הבולט בניגודו לדימוי של בן המשק הטיפוסי המגלם את “היהודי החדש”, העשוי לבלי חת. גישתו הציורית עלתה בקנה אחד עם גישתו הערכית לבניית חברה. אתר הקנה לכך ביטוי במכתב לחברי עין חרוד כאשר שהה בפריז (1938), בו הדגיש את הממד הרוחני של האמנות עבור היחיד, זו שביכולתה לחלץ את החברה מלשקוע ב’יום קטנות’: “ביסודה של עין חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק ולהעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת – נשקע תוך קטנוּת החיים והיא תכריע אותנו”.[4]
מגמה אחרת, שזוהתה עם תנועת השומר הצעיר, קידמה ערכים “אינטרנציונאליים” כחלק מאמנות חברתית וממאבקו של מעמד הפועלים. זו ניכרת בדבריו של יעקב חזן מראשי הנהגת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שגרס ש”האמן הוא חופשי באמת רק כאשר חוויותיו נעוצות עמוק בקרקע המציאות של החברה הקיבוצית בתוכה הוא חי. רק אז לא ייהפכו החופש לאנרכיה, החירות – לאבדן-דרך. החופש של היוצר והזדהות עם הכלל – הם שני צדדים בלתי נפרדים של היצירה האמנותית האמִתית”.[5]
גישות אלה שרווחו בחצרות הקיבוצים יצרו דפוס ייחודי ותנועה אמנותית עצמאית ואף מתבדלת. דוגמה מובהקת לכך התגלתה בשנת העשור למדינה (1958), אז הוצגה התערוכה “פסטיבל ותערוכת הקיבוץ” בחיפה בנפרד מ”תערוכת העשור” למדינה, שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים, מתוך מחשבה שבמסגרת זו “לא תוכל התנועה הקיבוצית, כתופעה חברתית מיוחדת במינה, להפגין את ייחודה ואת הישגיה”.[6] בתערוכה זו הועלו אחד עשר נושאים מרכזיים: איש הקיבוץ ועמלו, איש הקיבוץ בשבתו, איש הקיבוץ במשפחתו, איש הקיבוץ בביתו, במקלחת, איש הקיבוץ בשמחתו, איש הקיבוץ ביגונו, איש הקיבוץ במאבקו, איש הקיבוץ בהישגיו, איש הקיבוץ ביצירתו ואיש הקיבוץ בשליחותו. תערוכה נוספת, “משפחת הקיבוץ”, לציון 50 שנה להיווסדה של התנועה הקיבוצית, התקיימה שלוש שנים מאוחר יותר (1961) בגני התערוכה בתל אביב ועסקה גם היא בעיקר בהישגי התנועה הקיבוצית. גם בה בא לידי ביטוי הבידול היזום של הקיבוצים בתוככי הלכי הרוח והמוסכמות שרווחו בחברה הישראלית בכללה.
בד בבד ביקשו אמני הקיבוץ “לפרוץ את הגדר” ולהתחבר למשפחת האמנות הכלל-ארצית והבינלאומית. בהקשר זה יצוינו הסמינרים לאמנות שנערכו בתנועות הקיבוציות השונות מאז ראשית שנות ה-50 ושהונחו על ידי אמנים חברי קיבוץ ושאינם חברי קיבוץ.[7] “אירועי תל חי”, שהתקיימו במהלך שנות ה-80 והצביעו על הפריפריה כמרכז אוונגרדי, היו פרי יוזמתם של מורים במכללת תל חי, ברובם חברי קיבוצים.[8] כתב העת לאמנות סטודיו, שראה אור ביוזמת מוסדות קרן חבצלת בשנות ה-90, נועד בהגדרתו להאיר ולעורר דיון ביקורתי בשדה האמנות המקומי והבינלאומי.[9] המוזיאונים לאמנות שקמו בקיבוצים – המשכן לאמנות בעין חרוד (1938), מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות וידיעת המזרח בקיבוץ הזורע (1951), מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד (1958) ומוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם (1982) הקנו ביטוי מובהק למערכת היחסים בין מרחב היחיד לבין המרחב הציבורי בקיבוץ, אך גם מילאו תפקיד מרכזי בעידוד ובהצגת אמנות מחוץ למרכזים העירוניים, ובכך אף חייבו את המוזיאונים הגדולים להפנות מבט לעבר קולות אמנותיים פריפריאליים ואִתגרו אותם לעצב קאנון אמנות מקומי. נדבך אחר הסתמן עם כינונה של גלריית הקיבוץ בתל אביב בנובמבר 1967. גלריה זו ביטאה את הצורך המשותף שהורגש, הן בתנועות הקיבוציות והן בקרב האמנים, לחרוג מחצר הקיבוץ. התנועות ביקשו לראות בגלרית הקיבוץ חלק ממוסדות התרבות הקיבוציים (בכללם להקת מחול, תזמורת, מקהלה ותיאטרון), שנועדו לקחת חלק בשיח התרבות הישראלי הרחב. האמנים, מצידם, ביקשו לפרוץ באמצעותה את דל”ת אמות של עולם הקיבוץ ולנהל את השיח האמנותי שלהם גם מחוצה לו. זמן קצר לאחר מכן, מאמצע שנות השמונים, צצו גלריות בקיבוצים ברחבי הארץ ואלה מילאו תפקיד כפול – מחד גיסא, מילאו את החלל שהותירו אמני הקיבוץ על רקע תהליכי ההפרטה והשינוי בקיבוצים; מאידך גיסא, הרחיבו את אפשרויות התצוגה והחשיפה שעמדו לרשות אמנים מהקיבוץ ומחוצה לו.
הולדתה של אמנות הקיבוץ הייתה תופעה חסרת תקדים גם בקנה מידה עולמי ונבדלה מהותית מתנועות אמנות אוטופיות וקולקטיביות אחרות שקמו במאה ה-20 – מהאוונגרד הרוסי בראשיתה, עבור דרך “אמנות הסצנה האמריקאית” של שנות ה-30, תנועת הבאוהאוס וקבוצות אוונגרד באנגליה ועד ההיפים בשנות ה־60 – שאף אחת מהן לא החזיקה מעמד לאורך זמן. אמנות הקיבוץ יוחדה בכך שלא הייתה רק תגובה פוליטית או אסתטית, אלא התקיימה כחלק ממסגרת חברתית אורגנית וממארג של חיי יום-יום: מבעים של אמנות הקיבוץ התפשטו במרחבים הציבוריים והפיזיים של הקיבוץ כמרכיב חיוני של החיים השיתופיים. היא עוצבה מתוך מרחב קהילתי שבו נוצרו, בין השאר, מערכות חינוך, עבודה וטקסים, וביקשה לשקף גם ממדים ביקורתיים וחוויות אישיות.
ריבוי פניה של אמנות הקיבוץ – היותה מגויסת לרעיון ולדרך חיים, אך גם ביקורתית לפרקים, מייצגת תפיסה חברתית ובד בבד מעניקה ביטוי ליחיד – הופך את הניסיון לאפיין אותה למרתק במיוחד. השאלות שצריך לשאול היום לגביה הן אחרות משום שהקיבוץ כיום הוא אחר ופניו השונות באות לידי ביטוי בצורה שונה ואולי אף מפתיעה. יש לאמנות תכונה שהיא נוהגת להקדים את זמנה, להציע מחשבות רדיקליות, מחוץ לקופסה. הפעילות האמנותית שרוחשת בכברי, בגבעת חביבה, בגלריות שפועלות בקיבוצים ובמרכז האמנות העומד לקום בבארי היא כר פורה גם לצמיחה של אמנים ושל רעיונות. התערוכה הנוכחית, המוצגת בזמן של תמורות גדולות, מאירה עבר מפואר ואולי גם נוטעת תקווה לעתיד. הביקורים הרבים בה של קבוצות מקיבוצים, מדרום ומצפון, מלמדים על העניין הער והמתחדש ברעיון הקיבוץ ובאמנות הקיבוץ וגם ביטוי לערגה לשאר רוח מתוך היומיום הקיבוצי. אני מאמין שזה קשור גם לתפקיד שיהיה לקיבוץ בעיצוב העתידי של החברה הישראלית.
[1] שאול סתר, “איזו אמנות אפשר כבר לעשות בקיבוץ”, הארץ, 12.6.2018.
[2] שרה בריטברג-סמל, “דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית”, קט’ כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1986, עמ’ 9.
[3] גליה בר אור מרחיבה את הדיון על כך בפרק שעניינו “אמנות ‘מגויסת’, אמנות ‘אמיתית’ וערכים ‘אוניברסליים'”. ראו גליה בר אור, ‘חיינו מחייבים אמנות’ – בניין תרבות כבניין החברה: מוזיאונים לאמנות בקיבוצים, 1930–1960, קריית שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2010, עמ’ 233-229.
[4] חיים אתר, יומן עין חרוד, מס’ 451, 24.12.1937.
[5] יעקב חזן, “הקיבוץ והאמנות: דברים בפתיחת התערוכה של אמני הקיבוץ הארצי”, על המשמר, 7.6.1963.
[6] ישראל פנחסי, “פסטיבל ותערוכת הקיבוץ”, השבוע בקיבוץ הארצי, 24.4.1958.
[7] בין האמנים חברי קיבוץ היו יצחק בן מנחם, פרלי פלציג, יוחנן סימון וחיים קיוה; עם האמנים שלא היו חברי קיבוץ נמנו מרדכי ארדון, זאב בן צבי, מרסל ינקו, יוסף זריצקי ואביגדור סטמצקי.
[8] הללו כללו את אילנה באומן, ישראל רוזנס, טולי באומן, מיכאל כהן, דוד פיין, חנינה נויפלד ודניאל פרלטה.
[9] הרעיון להקמת כתב עת לאמנות עלה ביוזמתם של טולי באומן, אילנה באומן וחיים מאור, שגם היה הורכו הראשון.
