מגמגם (2019)
על אף שגופי לא חווה מוות
חוויתי מוות בגופי
בינקותי הוטבלתי באותיות
והונחו על עיניי
כריות חמות של מילים
בין ב׳ לר׳ התברברתי
והייתי מגמגם
“עב….רברי”
“ערב….ר…ברי”
משהתבגרה בי תודעתי
נקמה בי אדמתי
נשתנו דעותיי בי,
התבלבלו בי מולדת וגלות,
הייתי מגמגם
“עב….רי”
“ער….בי”
הייתי פנתר
בשפתי נאבקתי
צלפתי בחומותיה
זרקתי את אבניה
התמוטטו קירותיה
האותיות נפלו לי בשבי
ונהיו לסופה
מעלה נסחפתי
עד שיום אחד
נותרתי ללא מילים
על אף שגופי לא חווה אהבה
חוויתי אהבה בגופי
בין ההריסות
נותרתי מהלך בשורות הלשון
וקול מהדהד ברחובותיה
חטא
עין
3 באוקטובר 2026, טבעון
זה התחיל לאט, הוא היה מתעד אחת ליום את אירועי היום, בנקודות, בפתקים, כדי לא לשכוח. אחר כך זה המשיך לשעת כתיבה יומית שמתארת את אירועי היום, ממוספרת, לפי ימים. זה לא הפסיק. שמונה שעות ביום הוא היה מתאר בפירוט על הכתב את הארבע עשרה הנותרות. השעות שתועדו התקצרו ככל שהוא לא יכול היה להפסיק לתעד, שלא חלילה יימחק זיכרון.
בשלוש השנים האחרונות השעות הפכו לקפסולה. זמן שטבול בשביעי לעשירי. זמן שהכניסו לבקבוקון של איזה ג׳יני וניערו עם כוח השמש שיכול להאיר אבל גם לעוור
3 באוקטובר 2023, רבאט
הרחובות מפחידים אותי
מסכי ענק מעל מדרכות מעופשות
כפות רגליים תשושות מימי עבודה
חולפות על עיניי גורי חתולים רעבים
מאתיים יורו לחודש
בחוץ מלחמה שקטה שמתנהלת במבטים
נשים הולכות כאן אחרת מגברים
מסתתרות מאחורי גברים,
נצמדות לפינות של הבתים,
לא יוצאות בלילה, מכוסות בבדים
ומסתכלות רק ישר.
באוניברסיטה כאן מלמדים
את ההבדל בין פמיניזם מערבי
לפמיניזם מסורתי
גברים מתהלכים בשכרות,
קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה
נוהגים מהר במכוניות
מוארות לדים מעלי אקספרס
חליפות זולות או בגדים מרופטים
גם מקבצי נדבות שומרים על סטנדרטים.
יש פה ילדים והם לא נראים לי שמחים.
בצדי הקסבה נהר מפריד בין עניים לעשירים
בין סלה אל גדידה לבין רבאט
אפשר לחצות אותו בסירת עץ רעועה,
עם מרוקאי מסטול מחשיש
שמשיט אותה בידיו המפוחמות,
ובסיום מבקש דירהם וחצי לבן אדם.
אותו סכום לכל כיוון.
הנהר הזה מזכיר לי את המים
שמפרידים בינינו לבין אירופה.
פעם ראיתי שמעבירים
בסירה גופות של עורבים
מישהו אמר לי בסיום ארוחת ערב מפוארת
בקומה 18 בבניין מאובטח בשכונת היוקרה ברבאט ב׳פרסטיז׳׳,
“אם הייתי רציונליסט,
הייתי יורה לעצמי בראש”.
השביעי באוקטובר 2023, רבאט.
(נכתב ב־4 באוקטובר 2026)
השעה שבע בערב. מתחילה להתברר באופן מבחיל מהות החרפה. הגוף נכנס למצב, הראש נכנס למצב. ביקשתי מרוברטו שיצא לקיוסק הקרוב להביא אוכל ומצרכים בסיסיים לשבוע הקרוב, וגם שילך לקרפור להביא כמה בקבוקי אלכוהול. רוברטו חזר עם שתי שקיות גדולות. במחצית הטקילה שאלתי אותו מה הוא למד מלחיות במעבר מתמיד בין מציאויות, כבן לקונסולית מקסיקנית באפריקה, והוא ענה בפשטות: “כולנו אנשים, בכל מקום. אנחנו פשוט אנשים. אתה רואה אותו?” הוא מצביע על הדייג ממולנו. “תסתכל עליו.”
שנינו מסתכלים על הרשת מתרפקת. הדייג מיישר מבט ומהנהן. “לָה יְחַפְדֵךְ” (الله يحفظك, שאלוהים ישמור עליך), אני זורק, והוא משיב “תְּעִיש” (تعيش, שתחיה), כמו סבי המנוח משה, שהיה גם הוא דייג, אלא במרקש ולא ברבאט. סבי נולד לא רחוק מכאן, בסטאט (سطات).
רוברטו פותח את הטלפון. במקביל לתמלולי קולות החדשות, המוכתמים בדם חי, בעברית ובספרדית, אנחנו נחשפים ביחד לזוועות.
דירה ברבאט, שביעי באוקטובר.
הייתי בין הישראלים היחידים באזור רבאט בשביעי באוקטובר, מלבד אנשי הקונסוליה ומעט מחסידיו של הרב שברח מהדרום, שממלאים את רחובותיה הראשיים של רבאט-סלה בשחור, לבן וחום.
שיחה מהקב״ט מתקבלת. אני מקצר לרוברטו: הוא אמר לי לשכוח מהאוניברסיטה, כבר ברגע זה נשרפים דגלי ישראל מחוץ לקונסוליה, על ידי סטודנטים.
שבוע לפני זה הגעתי למשרד לסטודנטים בינלאומיים, במרחב הקמפוסים של שתי אוניברסיטאות, שבאחת מהן למד הנסיך ובאחת מהן למדתי אני, הישראלי הראשון שיצא לחילופי סטודנטים במרוקו, בזכות הסכמי אברהם. אלא ששביעי באוקטובר אחד לא מאפשר לאוהלו לקום.
במספרה בסלה הישנה, בדרום תל אביב שלהם בבירה, הלקוח הבא שאל אותי בערבית מאיפה אני, ושאלתי למה. הוא ענה במבטא שאמי (شامي): “כי אתה לא מישראל, אתה מפלסטין. אתה לא נראה לי מרוקאי, אני שומע עליך. אתה לא מכאן.”
“נכון. אני מירדן.”
“פלסטיני?” שאלתי.
“אֻרְדֻנִי פִלַסְטִינִי” (أردني فلسطيني, ירדני פלסטיני), ענה.
“להבדיל ממך”, השבתי בערבית, “אַנָא מְן הְנָא” (أنا من هنا, אני מכאן) ובמקרה, שמו של סבו של אבי היה ישראל, ושם זה היה נפוץ במשפחתנו במרוקו לאורך מאות שנים.
4 בנובמבר 2023
כשהסערה תחלוף, לאף אחד לא יהיה מקום לאהבה בזמן שהוא קם מההריסות. נקום למציאות של חובות. כל אחד ישלם את החובות בדרכו, ואנחנו, אלה שמפחדים מכסף, נסתתר שוב מתחת לאיזו בלטה ונחפש ישועה בכדורים פסיכיאטריים ובטיפולים שנשמעים אותו הדבר.
כשהסערה תחלוף, אנשים ישלמו חובות בכעס, והם לא יאמינו לאף אחד, כי כבר לקחו לנו הכל. נחזור להתחבא מאחורי השפה שהפכה לשדה מוקשים, שאסור להגיד בה דבר לפני שמישהו יתפוצץ עליך. נמשיך להסתתר מתחת לשפה ונצרוף מילים חדשות שאף אחד לא יקשיב להן מלבדנו.
אבל אנחנו נמשיך, כי סופרים טובים כותבים בשביל קהל קוראים שעוד לא נולד.
10 בדצמבר 2023
ילד ביקש משאלה מאלהים: שכל המלחמות ייגמרו. כשגדל למד להיות לוחם שלום, ולאט לאט עלה לעולמות עליונים דרך מדיטציות. הוא פגש את האלים, והם הסבירו לו מה צריך לעשות. הוא למד את כוח ההקפאה, והקפיא את כל התושבים, מיסס את כל כלי הנשק והפך אותם לאפר, החיה את כל המתים, השיב את כל האהבות למקומן, הניח נחת בלב כל אדם ושלווה בכל גוף.
