קיום על בלימה

בית עגנון – א אלול תשפ”ו – 14.08.2026

 

קיום על בלימה

מה שלומך ?

 

כמה בנאלית היא השאלה : מה שלומך ? כאילו היה השלום  עניין פרטי ולא קשור בחוטים רבים במצב הכללי, של החברה, של המדינה, של האזור ושל העולם. העלייה במידת החום באה להזכיר שאנחנו תושבי הפלנטה וכולם סובלים ממעשי כולם. בלשון החכמים : סדנא דארעא חד הוא. הטבע אילם, אבל גל השריפות מזכיר לנו עד כמה עולמנו פגיע. שלומי האישי תלוי בשלום העולם. גם אם ארצה, לא אוכל לחיות בשלום בעולם שנמצא במלחמה. גם אם נוח לי לחשוב  שאני צופה חסר אונים המתבונן מרחוק בחורבנה של טרויה , ואולי  אפילו נהנה לראות דם ואש ותימרות עשן מן הכורסה בסלון הממוזג  בלי להיחשף לסכנה . בעל כורחי אני מעורב ונושא באחריות גם אם לא נקפתי אצבע לפגוע באיש וטיפחתי רק את גינתי הפרטית. אין בלתי מעורבים. כולם תלויים בכולם.

השאלה : מה שלומך ? מסתירה את השאלה האמיתית, שחייבת להטריד את מנוחתנו: מה שלום העולם, שהוא הבית המשותף לכולנו. כיצד, בהתנהלות היום-יומית שלנו, במשא ומתן שלנו עם הבריות, אנחנו מחזקים או מרופפים את היסודות ואת הקירות של ביתנו המשותף. הכוונה אינה רק למה שנקרא ” הבית היהודי ” או ” הבית הלאומי ” אלא לבית האמור להכיל את האנושות, את כל מי שהבורא נתן לו פנים , מבט ושפה.

בסיפור הבריאה, התורה אינה מתחילה עם לידתה של אימפריה אלא עם יצירת האדם. בהבנתם של חכמי המדרש שהכירו את עול המלכויות, האימפריות הנראות בעיני עצמן בנות אלמוות הן ” תוהו ובהו, חושך על פני תהום “. מלבד הבורא הרוצה בקיומו של העולם, היסוד הוא היצור הפגיע ביותר, חסר אונים וחסר ישע מול איתני הטבע ומול כוחה האדיר של המלכות, האדם. היחיד שהוא אני, ערום בלידתו וערום במותו, ערום גם ובמיוחד כשהוא לבוש בבגדי מלכות, מתבצר מוקף שומרי ראש בארמונות פאר ומנהל מרחוק צבא אדיר. המלך ההדור בלבושו הוא ערום, כמו בסיפור של אנדרסן, הוא רועד מפחד בימים ובלילות .

זו הייתה התגלית הראשונה שהדהימה את האדם אחרי שהאישה הגישה לו את פרי עץ הדעת טוב ורע : ” ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם “. מדוע, שואל רש”י , גילו כי עירומים הם רק אחרי שנפקחו עיניהם ? ” הלא אף הסומא יודע כי הוא ערום ? ” אלא פקיחת העיניים היא כאן מטפורה לידיעה : המצווה שניתנה להם לא לאכול מן העץ כיסתה על העירום. התמימות יוצרת אשליה של הגנה , בדיוק כפי שהמאמין בהשגחה האלוהית בטוח שהוא מוגן. העבירה הראשונה הוציאה את האדם מגן העדן של התמימות. הם הבינו שהם ערומים, כלומר בני תמותה . האם הסיפור מזכיר לנו עובדה שכולנו חייבים להתמודד אתה , או שמא הסיפור הוא תורה הבאה ללמד לא רק על מה שנמצא, אלא על מה שהאדם חייב לעשות עם מה שנמצא ? אבל מה אפשר לעשות עם תגלית מדכאה כזאת ? זו שאלה אבסורדית : מה אפשר לעשות עם החוסר אונים ? הלא אנחנו זקוקים ליכולות כדי לשרוד וחוסר אונים פירושו גילוי של אי-יכולת ומה יועיל לנו הגילוי שאנחנו חסרי אונים ? מה אפשר לעשות עם הידיעה שאי אפשר לעשות כלום ? בספר בראשית, האיש והאישה תפרו לעצמם בגד והתחבאו כששמעו את הקול השואל : איך ? הם ברחו לא רק מפני הקול, אלא מפני עצמם, מפני העירום המהותי שלהם. הבגד הוא פתרון הגיוני לעירום, כשם שהחומות נחשבו להגנה על המבצרים ושכיפת ברזל היא הגנה נגד טילים. אלה פתרונות טכניים למצוקה קיומית ולכל חומה יש פרצה, ועל אף כל המאמצים והתחכום הטכנולוגי, מתגלה לנו שוב מצבנו כיצורים חסרי אונים.

תולדות האנושות הן סיפור של בריחות מפני האמת הקשה הזאת. מדוע אם כן זו התחלת הסיפור האנושי שהתורה מספרת ? האם הכוונה היא להשפיל את האדם, להזכיר לו עד כמה הוא קטן וחסר אונים מול האל הכול-יכול ? זו תהיה התחלה מוזרה לתורה שדורשת מן האדם לקבל אחריות על מצבו ועל מצב האנושות כולה. השאלה היא : כיצד לבנות אתיקה על ידיעה שהאדם אינו רוצה להכיר בה ויעשה את הכול כדי להסתיר אותה מעצמו ?

התקופה שבה אנחנו חיים מפגישה אותנו עם שתי תופעות הפוכות : האחת, שהגיעה לשיאה בשתי מלחמות העולם , היא החוסר אונים של עשרות מיליוני בני האדם שנידונו לגירוש במחנות מוות, להשפלה, לרעב, לעינויים, ולניסיון לשלול מהם את אנושיותם. הם הופשטו מכל מה שנותן לאדם צורה אנושית : לבוש, שם, חפצים אישיים, קורת גג, הגנה משפטית על זכויותיהם  ואפילו שיער. הם הוצגו זה לפני זה עירום ועריה.

ומאידך, התגלו יכולות שמעולם לא עלו על הדעת והדמיון. הטכנולוגיה  שחררה ממגבלות הזמן והמקום , העמידה לרשות כולם תחומי ידע ועשייה שלא חלמו עליהם – יכולת לנוע, לתקשר ולפעול מרחוק. הרחקת האדם מן האדם במחנות המוות, באמצעות קרבה כפויה שאינה מאפשרת שום קרבה אמיתית, שום חום אנושי וחמלה, וקרבת האדם לאדם באמצעות הטכנולוגיה, קרבה קרה המייצרת בדידות באשליה של קרבה מרחוק ובשיח עם יצורים טכנולוגיים .

. חוסר אונים מוחלט מחד, ויכולות מדהימות מאידך. האם אפשר להסיק תורה כלשהי מן הסתירה הזאת ? האם הטכנולוגיה היא האמצעי המתוחכם ביותר שהמציאה האנושות כדי להסתיר את העירום האנושי, להתכחש לקיומנו כבני תמותה או כדי להציג אותו לראווה בפורנוגרפיה העושה שימוש כלכלי בעירום ובחוסר אונים של קרבנותיה ? האם החשיפה הגלובלית שאנחנו עדים לה היא טכסיס ערמומי, בדומה לפיתוי הנחש בגן עדן , להסתיר בחשיפה עצמה את העירום האומר, הזועק, את מה שהאנושות מסרבת לשמוע ?

בהקדמה שכתב עמנואל לוינס ב1987 למהדורה הגרמנית של ” כוליות ואינסוף “, הוא סיכם את עיקרי משנתו הפילוסופית. הוא מסביר כיצד הפילוסופים ניסו לגלות את האמת באמצעות התבונה והוא מערער על היומרה הזאת , לא בשם איזה חלום רומנטי אנטי-רציונלי אלא בשם התבונה עצמה . הוא מערער על מה שלימדו אותו שני מוריו בגרמניה – הוסרל והיידגר. הוסרל לימד על יכולתו של הסובייקט הנקרא טרנסצנדנטלי להקיף את הידע בייצוג ובמושג, והיידגר פנה אל גילוי ההוויה בשפה, ביצירת האמנות ובעשייה הפוליטית המהפכנית. שניהם לימדו על גילוי יכולות האדם – היכולת להבין ולהגיע לידיעה וודאית, והיכולת לחשוף את ההוויה המסתתרת  בגילוייה . מבחן התוצאות להוראתם היה עגום. הראשון לא הצליח למנוע את המלחמה למרות אזהרותיו, והשני קירב אותה בנאומיו הנלהבים . התבונה, בשני הפירושים האלה שניתנו על אדמת גרמניה, התגלתה כחסרת אונים , במקרה של הוסרל, או כחסרת כל אמפתיה לאנושות , במקרה של היידגר. כיצד אפשר לחשוב אחרת בלי ליפול בייאוש ובניהיליזם , בלי לומר שממילא הכול אבוד ושהאנושות הולכת בעיניים פקוחות אל סופה הבלתי נמנע ? האם, כפי שלימדה המיתולוגיה היוונית, אנחנו חסרי ישע בגלל הכוח העל-אנושי של הגורל ? האם מה שאירע אז ומה שקורה עכשיו אינו מעשה אנושי, שעליו צריך לקבל אחריות, אלא גזרת הגורל שכולנו משועבדים לו ? האם ייעודה של התבונה הוא ההכרה עצמה במה שקורה כאילו מעצמו  , או הכוונה אל מה שצריך להתרחש בין בני האדם כדי להבטיח קיומה של חברה שבה האדם רואה את האדם כאדם כמותו, וראוי לכבוד ולחופש כמותו, ולא כאובייקט להכרה ולשליטה ?

האם, שואל לוינס, הסינתזה של הידע בצורותיה השונות ” מחזירה או מוליכה ” אל היכולת להבטיח את ההסכמה בעולם ולהופעת התבונה עד הקצה ? התבונה עד הקצה או השלום בין בני האדם. ”

התבונה היא הגילוי או החשיפה של העולם בכללותו, מן הגרעין של האטום עד הגלקסיות הרחוקות בשנות אור. היא שואפת לגלות את האמת הערומה, הנקייה ממיתוסים , מאמונות טפלות ומדעות קדומות. לוינס טוען שהיא נעצרת בדרך , מתפעלת מיכולותיה ואינה מגלה את מה שזועק לגילוי אבל גם מביך אותה.  היא מגלה את האמת של הדברים , ופקיחת עיני האיש והאישה בגן עדן אומרת שהאדם מסוגל לגלות את סודות הטבע, ואפילו את סודות גופו ונפשו. אבל משהו יסודי יותר חומק משדה הראייה והמחקר שלה , משהו שהמבט אינו יכול לגלות. התבונה החוקרת אינה התבונה עד הסוף. היא פקחית וחרשת. אנחנו רואים יותר ממה שיכלו לראות מאז ומעולם, אבל שומעים פחות, סגורים בתוך האלגוריתם שלנו ושומעים רק את מה שהוא סינן עבורנו. רק התבונה עד הקצה תביא לנו שלום.

לוינס : ” למען השלום הזה, אולי אין זה מספיק  לחשוף ( לוינס כותב : dé-voiler – כמו להסיר צעיף ) את כל הדברים , לקבוע אותם ולאשר, במקום שלהם ,בעצמו ובשביל עצמו, את האמיתי שבו הם מופיעים כמות שהם, אצל עצמם כמו מובטחים, ובו , בחיצוניותם הם מראים את עצמם, אבל הם כבר זמינים ליד, נלקחים ומובנים , נהיים מושאים למריבות בין בני האדם, נרכשים , מוחלפים ויכולים להועיל לאלה ולאחרים. אבל כיצד אלה באים אל האחרים ? אל בעיית השלום ניגש ” כוליות ואינסוף ” מתוך נסיבות שונות , ובלי ספק עתיקות יותר “.

ברור לכל מי שקורא את לוינס שצריך , כדי להבין את הטקסט, לגלות עם מי הוא מתכתב.  ה”בעצמו ” הוא מונח של סארטר כדי לדבר על עצמים, כמו העץ או הכלי, וה “בשביל עצמו ” הוא המונח שבו משתמש סארטר כדי לדבר על סובייקט אנושי בעל בחירה חופשית. גילוי האובייקט המראה את עצמו הוא רמז להוסרל והזמינות ליד בשימוש בכלי מפנה להיידגר. כל הפילוסופים האלה מחפשים את האמת- זו של האובייקט או זו של הסובייקט. לעומתם סופר רגיש כמו וו.ג. זבאלד יכול להבין ולהמחיש את כוונתו של לוינס.

בתחילת הספר ” אוסטרליץ ” המספר מחכה לרכבת באנטוורפן והוא מבקר במוזאון של חיות לילה הנקרא ” נוקטורמה “. הוא כותב :

” לא נשאר בזיכרוני מן החיות השוכנות בנוקטורמה אלא זאת , שאחדות מהן היו להן עיניים גדולות במיוחד ואותו מבט חוקר משתהה שאפשר למצוא אצל ציירים ופילוסופים מסוימים , המבקשים לחדור מבעד לאפלה המקיפה אותנו באמצעות התבוננות ומחשבה בלבד. ”

כפי שקורה בספרים של הסופר הגרמני המנהל בכל ספריו ביקורת נוקבת על הפשעים של אירופה הנאורה, הטקסט מלווה בתצלומים של זוגות עיניים של חיות לילה ועיניים אנושיות החוקרות מבעד לאפלה, כנראה העיניים של הצייר טריפ ושל הפילוסוף ויטגנשטיין. הפילוסופים הנקראים נאורים, כמו דקארט, קאנט, או הוסרל, לא הצליחו לגרש את האפלה שבה שרויים בני האדם. הם שפכו אור על הדברים וכך הפכו אותם לזמינים ושימושיים יותר, אבל הם לא ענו על השאלה הקודמת לחקר הדברים  : כיצד אלה באים אל האחרים ? בני האדם אינם עסוקים רק בהחלפת סחורות, יצירת הקשרים ביניהם קודמת לכלכלת הדברים ובמצב של מלחמה, כפי שקורה עכשיו, גם הכלכלה נעצרת. ראו למשל את הפקק במצרי הורמוז !

ואז הטקסט הפילוסופי שכתב לוינס עבור קהל הקוראים הגרמני כאילו נפתח אל מה שקדם לו – הוא עובר מן האמת השקופה והערומה, האמת המופשטת של הפילוסופים, אל העירום האנושי .

” מעבר ל ” בעצמו ” ול ” בשביל עצמו ” של המגולה, הנה העירום האנושי, חיצוני יותר מן החוץ של העולם – הנופים, הדברים והמוסדות- העירום הזועק את זרותו לעולם, את בדידותו, המוות החבוי בקיומו – הוא זועק , בהופעה , את הבושה מדלותו הצפונה , הוא זועק את המוות בנשמה ; העירום האנושי קורא לי –  הוא קורא לאני שהנני – הוא קורא לי מתוך חולשתו, בלי חסות ובלי הגנה, כעירום , אבל הוא גם קורא לי מתוך סמכות מוזרה, מצווה ובלתי מזויינת , נאום ה’ ואמירה בפנים של אדם. פנים, כבר שפה לפני המילים, שפה מקורית בפנים של אדם, מעורטלות מן החזות שנתנו לעצמן- או שנשאו על עצמן – מתחת לשמות הפרטיים , לתארים ולסוגים שבעולם. ”

פני האדם

הפנים, פני אדם, אינן אובייקט שניתן להביט אליו כמו אל אובייקט. הן לא תופעה סתמית שבקלות אפשר להסיט ממנה את המבט. הן לא נמצאות בעולם כמו שנמצאים הדברים, הנופים והמוסדות. יש בהן פחות ויותר ממה שמאפיין את הדברים. פחות בגלל עומק הדלות שבה נופל האדם הבודד, כפי שקרה במחנות המוות ובמחנות הפליטים, אז ועכשיו, כשהמוסדות אינם מגנים עליו ונופי ילדותו נהרסים , כשהמוות אורב לו מכל פינה, ויש בהן גם יותר, בגלל הסמכות שמקרינות הפנים ושממנה עולה הציווי : לא תרצח ! אל תיגע בי! זו סמכות במובן האתי, שלא נשענת על כוח משטרתי או מוסדי, סמכות שהיא הפנים עצמן כפנים של אדם . כל דבר יכול לתפוס ולמלא את מקומו בעולם, כמו העץ או הסלע. אלה נמצאים בעולם בלי לדרוש דבר. הם דוממים. לא כך פני האדם . הפנים לא נראות , מה שנראה מהן אינו אלא מה שמבקש להראות בעולם, כמו תעודת זהות שמציגים לשוטר המביט בה בלי להקשיב למי שפונה אליו. העולם, כפי שמסבירים פילוסופים כמו קאנט, אינו גיבוב של דברים, הוא עולם בגלל הסדר שמביא אליו האדם המצויד במילים ובמושגים. אבל הארגון הזה, שלוינס מכנה ” כוליות ” אינו יכול לכלול את האדם ובמיוחד את פניו.  אמנם הכוליות מקיפה את הכול, וגם את האדם, הנטוע בנוף ילדותו והלבוש ביכולותיו, במקצועו, בכל קנייניו אבל האדם המנושל מכל אלה הוא עדיין אדם.

ואכן מה קורה לאדם שמנושל מכל אלה, מגורש מביתו, מן השדה שהיה מקור פרנסתו, כשכל רכושו הוא הכותונת שעל גופו, האם הוא עדיין בעולם ? כשהוא נזכר בשנות השבי בגרמניה, אומר לוינס : לא היינו עוד בעולם. זו המשמעות של העירום האנושי, של עירום הפנים המושפלות, שהוא פחות מכל מה שנמצא בעולם בלי לשאול ובלי להתחנן. זו המשמעות של קיום חסר אונים וחסר ישע, קיום הומלסי . הקיום הזה הוא מה שמבטם של בעלי הכוח אינו רואה, כמו מבטו של המהנדס הגרמני שבחן את פרימו לוי במחנה על ידיעותיו בכימיה  המבט הזה, מספר פרימו לוי ” חלף דרכי כאילו דרך זכוכית האקווריום ; כאילו הביט ביצור מעולם אחר .”  המהנדס, אזרח גרמני לבוש היטב היה יושב ” מאחורי שולחן כתיבה רחב מידות. אני הפטלינג מספר 174517 עומד במעבדתו. מעבדה זו ראויה לשמה, מסודרת, מצוחצחת, מבהיקה בניקיונה. נדמה לי שבכל מקום שאגע בו אשאיר כתם של זוהמה. ” המרחק שהפריד בין המהנדס הגרמני הבא למבחן מביתו הגרמני לאסיר פרימו לוי המורעב והמותש במחנה שבנו הגרמנים עבור אלה שהוצאו מכלל בני האדם לא ניתן למדידה.

הקיום הזה שמפריע לסביבה הנקייה  ומזהם אותה  ולכן המהנדס אאינו מסוגל להבחין בו כקיום אנושי , הקיום הבלתי נראה, כמו קיומו של מי שברא אותו, ושגם הוא גורש מעולמם של בעלי הכוח- הקיום הזה זועק. כאן, במקום-לא מקום הזה, שמה שנשאר בו מן האדם הוא הקול, התפילה, עם או בלי מילים, במקום הזה ומתוך השממה שבו, נשמע קול אלוהי.

עירום הפנים המנושלות מהופעתן המכובדת – אלה הנסיבות שבהן הקול האלוהי משמיע את עצמו. הקול הזה אינו נשמע במשכנות הפאר או במקדשים מפוארים , אינו מדבר על דברי העולם הזה או הבא , הוא לא קולו של פילוסוף או תאולוג היודע והמסביר משהו על העולם או על האל, הוא לא מלמד מושג או תאוריה , הוא לא פרשנות מלומדת על תופעה כלשהי , אלא הוא קול ורק קול. קול הפונה לאוזניו וללבו של אדם אחר, קול המבקש, המצווה לראות את האדם שהפך לבלתי נראה ולבלתי נשמע במבט השומע את הקול . קול העולה מן הלא-אדם  בעיני מי שחושב את עצמו כעל-אדם, אבל קול העולה ממי שיש בו מן העל-אדם. פרימו לוי שהרגיש בהשפלתו והתבייש ממנה , הביא אתו אל הצריף שבו נחקר את הסמכות הלא נראית שעליה מדבר לוינס . האדם הערום, גם כשהוא שותק או נאלץ להציג את ידיעותיו בכימיה בלי שיגישו לו כוס מים , משמיע את הקול האלוהי. הפנים הן שפה :

”  שפה מקורית, כבר בקשה, כבר מעצם היותה כזאת, מצוקה, עבור הבעצמו של הקיום, כבר פשיטת יד של קבצן, אבל גם כבר גם ציווי, אשר , מבן תמותה שהוא הקרוב, גורם לי להשיב, למרות מותי, מסר מן הקדושה הקשה, מסר של הקרבה, ; מקור הערך והטוב, מושג של סדר אנושי בציווי הניתן לאנושי. שפת הלא-נשמע, שפת הטרם נשמע כמותו, שפת הלא-נאמר. כתוב ! ”

לוינס מטלטל את השפה, מצרף מילים בלי מילות חיבור ,  כאילו אונס את השפה המתאימה לחיבור פילוסופי כדי שתשמיע, בגרמנית, את הקול שלא יכול היה להישמע במחנות. מה שלוינס מכנה ה בעצמו של הקיום הוא איש המחנות שנלקחה ממנו חירותו – ה בשביל עצמו, בשפה של סארטר. לאיש הזה אין קול, ופניו גורשו מן המחנה.

מצב של חוסר אונים קיצוני, שבו כל אחד פוגש בכל רגע את המוות, שלא רק מאיים על הגוף אלא גם על הנשמה : ” המוות בנשמה – la mort dans l’âme  “, אומר לוינס , ביטוי האומר בצרפתית מצוקה שאין בשפה מילים לתארה . הקדושה – מלה נרדפת אצל לוינס לאתיקה – היא מה שנעלם מעיני הפילוסופים ומרבים מעמיתיהם התאולוגים : יכולת ההקרבה בקרבת האדם לאדם. היא מה שיכול להתרחש כאשר חוסר האונים פוגש בחוסר האונים.

הקדושה

הקדושה היא מה שקורה כאשר האישה ההרה מסכנת את עצמה במתן חיים לעובר בשעת לידתו. היא מה שמתרחש כל פעם שהאדם מסכן את עצמו , בגוף ובנפש, למען אדם אחר. היא הטוב הקטן שעליו מדבר איקוניקוב, האיכר הרוסי שנידון למוות משום שסירב לבנות תאי גזים ליהודים . ואסילי גרוסמן שם בפיו של האיש הפשוט הזה, שלא למד פילוסופיה או תאולוגיה , את המילים האלה, שראוי היה להשמיע אותם כל יום :

” … וגם בימים מטורפים אלה מחוללים את הפשעים בשם הטוב. האמנם החיים עצמם הם הרע ? הטוב איננו בטבע, איננו בדרשות ההטפה של נביאים ומורי דת ואמונה, לא באתיקה של הפילוסופים… הנה אנשים רגילים נושאים בליבם אהבה לכל חי, אהבה יומיומית, אנושית . זו אהבת הזקנה המגישה פרוסת לחם לשבוי, זה טובו של החייל שהרווה את צימאונו של חייל אויב פצוע, טובו של האיכר המחביא במתבן זקן יהודי. זה חסדם של השומרים המסכנים עצמם בהעבירם של חייל אויב פצוע, טובו של מכתבי שבויים וכלואים לאימהותיהם ונשותיהם.

הטוב הפרטי הזה של האדם היחיד, חסד ללא עדים, ללא חשבון- אפשר לכנותו טוב נעדר-הגיון, הוא בן-קיום נצחי. הוא היסוד האנושי באדם, הדרגה הנעלה ביותר שאליה ממריאה רוחו…

הטוב הזה הוא אילם ואווילי, אינסטינקטיבי וגם עיוור. כוחו רב לו כל עוד הוא אילם, נעדר היגיון, נעדר תודעה, שוכן בעלטה החיה של לב-אנוש, כל עוד לא נהפך כלי-שרת וסחורה למטיפים, כל עוד זהבו הראשוני לא נצרף ולא הפך למטבעות קודש.

כאשר תקפו אותי פקפוקים בטוב ובחסד האנושי, הייתי מצר על חסרון כוחם. מה בצע בהם אם אין הם מידבקים ? אבל חשבתי : חסרי כוח נפלאים – כמו טל. איך להפוך אותם לכוח בלי לייבש אותם… כוחו של הטוב בחולשתו. ברגע שהאדם רוצה להפוך אותו לכוח, הטוב אובד, כבה, דוהה , נעלם .” ( ” החיים והגורל “, ח”א, עמ. 310 )

זו צוואתו של איכר רוסי נוצרי פשוט – זו גם צוואתו של הסופר היהודי ואסילי גרוסמן , שספרו נאסר לפרסום ברוסיה של סטאלין, והיה בוודאי נאסר לפרסום ברוסיה של פוטין. רבים יגידו : מוסר נוצרי ! זו הנצרות שרדפה את היהודים אלפיים שנה, שרפה אותם במוקדי האינקוויזיציה ושתקה או שתפה פעולה עם הנאצים בשואה. רק בודדים החביאו יהודים במתבן או העבירו מכתבי האסירים למשפחותיהם. אבל איקוניקוב אינו מטיף לחזרה לדת הנוצרית, הוא מואס בדרשות המטיפים ובנאומי הפילוסופים. הוא גם בז לכנסייה שעשתה את הרע בשם הטוב. אנחנו שומעים : אל תטיפו לנו על הומניזם אירופי, נוצרי או ליברלי. אין לו מקום כאן ועכשיו. השפה היחידה המשכנעת את הרוב היא שפת הכוח. אבל כך היה מאז ומעולם. איקוניקוב  מדבר על כוחם של חסרי הכוח. הוא אומר : חסרי כוח נפלאים – הם כמו טל. זה הטל שבלעדיו אין חיים. הטל מחיה, מפרה, הוא סם חיים, מזין כמו המן במדבר, כמו בארה של מרים, והכוח מיבש ומשאיר את הצמאים לכוח צמאים עוד יותר, מותשים וריקים, חולמים על קרבות נוספים , עד הניצחון האחרון שנראה להם בהישג יד, אבל תמיד חומק.

הוא אומר : ” הרע האדיר הוא רפה-כוח במלחמתו באדם. אין להכרית את החסד האנושי. ככל שיהיה אווילי יותר, כן יגדל ויאדיר. ”

מי צריך לשים לקשקושים של איכר פשוט שכנראה נטרפה דעתו ? ואכן בסיפורו של גרוסמן, הקומיסר הסובייטי הקורא את הדפים האלה שנמצאו בצריפו מתייחס אליהם בבוז. הוא בעצמו אסיר, אבל לא הצליח להשתחרר מפיתוי הכוח, ולכן אין הבדל בינו לבין מפקד המחנה הגרמני. לוינס אמר פעם, בדו-שיח עם פיליפ נמו :

הפילוסופיה שלמדתי מהוסרל פירושה : sich zu besinnen, לשאול את עצמי היכן אני עומד, כיצד אני תופס את עצמי, זה לתת לעצמי דין וחשבון.

האם אני דוחה את דברי איקוניקוב- גרוסמן המהלל את חסרי הכוח העושים את הטוב בלי אידאולוגיה דתית או חילונית, בלי לחשוב, רק משום שמולם נמצאים בני אדם חסרי כוח, שקיומם תלוי בחסדי האחרים, ואומר לעצמי : אלה פטפוטי נשים ורפי-שכל, או שמא ניתן לשמוע כאן אמירה עמוקה על המשמעות של מה שלוינס כינה האי-יכולת להיות יכול, כשהכוח מגיע לקצו והיכולת האחרונה שנותרה היא לעמוד לצדם של חסרי הכוח ולרפא את פצועי הגוף והנפש, כפי שעושה אליהו הנמצא בחברת המצורעים שהוצאו מן העיר, על-פי האגדה במסכת סנהדרין  , בהמתנה למשיח שלדברי המשנה ” יקרב את אלה שהורחקו בזרוע ” ( משנה עדיות פרק ח, משנה ז ) .

הסתיו מתחיל, עם מחשבות עגומות על מצבנו. בערוב ימיו, עמנואל לוינס קרא את ספרו של גרוסמן והזכיר אותו פעמים רבות בהרצאות ” מעבר לזיכרון ” :

” בין כה וכה, הרי שהריבונות של הטוב הזה, או של הרחמים הבראשיתיים האלה , שאין בכוחו של הרע לנצחם – טוב שהתגלה בסערה , אות מן האל שטרם נשמע ושיקבל מובן בלי להבטיח דבר, מעבר לתאולוגיות מן העבר שהתמוטט עד האתאיזם – זו כנראה המסקנה של חיים וגורל.”

משיחיות במובן אתי

האם נדע, האם נוכל, האם נרצה, להאמין על-פי האמונה הזאת הנראית כל-כך מופרכת היום, בניצחון של הטוב למען כולם , ובמיוחד למען אלה שהתייאשו להאמין שיבוא הקץ לסבלם ? אולי זו האמונה בביאת המשיח. כשנשאלה בתלמוד השאלה : מה שמו של המשיח, ענה חכם בשם רבי נחמן : אם הוא בין החיים, הרי זה אני, שנאמר ( ירמיה ל, כא ) : והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא “.

האם הייתה זו מגלומניה ? רבים חשבו את עצמם למשיח . לוינס הציע פרשנות מקורית :

” משיח הוא המלך שאינו מצווה מבחוץ… משיח , זה אני. להיות אני, זה להיות משיח… עובדה זו של אי-ההתחמקות מכובד המשא שמטיל הסבל של האחרים מגדירה את העצמיות עצמה. כל בני האדם הם משיח .

האני, מעצם היותו אני, המקבל על עצמו את כל הסבל של העולם, מצביע על עצמו כמי שמקבל לבדו את התפקיד הזה. להצביע על עצמו כך, לא להתחמק עד כדי להיענות בטרם נשמעה הקריאה, זה בדיוק להיות אני… פירוש הדבר, באופן קונקרטי, הוא שעל כל לפעול כאילו היה המשיח. המשיחיות, זו לא הוודאות בדבר בואו של איש שיעצור את ההיסטוריה . זו היכולת שלי לשאת את הסבל של כולם. זה הרגע שבו אני מכיר ביכולת הזו ובאחריותי האוניברסלית”

הגיע הזמן לצאת מן ההפשטה. הטוב אינו משהו מופשט, והמשיח יכול לבוא כל רגע, כל פעם שהאדם מושיט יד ועזרה לאדם הוא רגע משיחי.

בסוף יומנה כותבת אתי הילסום :

” הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים “.    

 

 

*

ח אלול תשפ”ו – 21.08.2026 – בית עגנון

קיום על בלימה 2

הייתכן שאדם קם בבוקר והעולם שבו היה חי בלי לשאול את עצמו כיצד הוא מתקיים נעלם כלא היה ? לכאורה כלום לא השתנה . מבעד לחלון השמש זורחת, הבגדים מונחים ליד המיטה, הציפורים שרות, ובאתר הבנייה הקרוב הבולדוזרים התחילו להרעיש. עולם כמנהגו נוהג. כלום לא השתנה ואף-על-פי-כן העולם של אתמול לא קיים עוד. הוא נעלם בעודו קיים, כמו בניין שרק קירותיו עדיין עומדים. בחוץ , אנשים הולכים כרגיל, בתי הקפה הומים , אין סימן שמשהו קרה. בסוף הספר ” העולם של אתמול “, מספר סטפן צווייג כיצד הוא נפרד מעולמו :

” שוב ירדתי העירה, להעיף מבט אחרון על השלום. שקטה היתה העיר באור הצהריים, ולא נראתה לי שונה מהרגיל. האנשים הלכו בצעדם הרגיל בדרכם הרגילה . הם לא נחפזו, לא התכנסו לשוחח  בחבורות. נוהגם היה שלו ונינוח, ולרגע שאלתי את עצמי : אולי אין הם יודעים עדיין ? אלא שהם אנגלים שהורגלו לבלום את רגשותיהם. ”

קשה לחשוב שהעולם יכול להיעלם. אבל כך פותח הרמב”ם את ה” יד החזקה “:

” יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא . וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם. שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר ה’ אלוהים אמת . הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתתו. ”

השפה היא זו של אריסטו : המצוי הראשון הוא הבורא, שקיומו אינו תלוי בקיום העולם, והנמצאים הם השמים והארץ וכל מה שממלא  אותם. קיומם מותנה ברצונו של המצוי הראשון. זו הקדמה תאולוגית לספר המונומנטלי שבו הציג הרמב”ם את הסדר בעולם ההלכה. הקיום של העולם עם יצירות המדע והאמנות , והמוסדות- היכלות המשפט , בתי המחוקקים, מקדשים ומוזאונים – כל אלה אינם מחויבי המציאות. הם יכולים להיעלם , כפי שנעלמה טרויה וכפי שנעלמו הבית הראשון והבית השני. למה התכוון המורה הגדול כשהחליט לכתוב את השורות האלה בפתח חיבורו ההלכתי ? האם הוא רצה לומר שההלכה, הקובעת את הסדר הראוי לחברה המתנהלת על-פי התורה , חייבת להיבנות על יסוד שאינו עשוי בידי אדם ואינו תלוי בנסיבות ההיסטוריה? ומה קורה לחברה ששמה את בטחונה בעצמה וביכולותיה – הטכנולוגיה והמצאותיה, הערוצים שבהם זורמים האנרגיה, המידע , הכלכלה, האספקה לכל הצרכים האנושיים – כפי שקורה מאז תחילת המודרנה ? האם היא עומדת, לא רק במחשבה של האדריכלים שתכננו אותה אלא בהתנהלותה, בחיי היום-יום של אנשיה, על יסוד איתן או שמא היא תלויה על בלימה ? סוף מעשה במחשבה תחילה. הזעזועים הפוקדים את עולמנו עכשיו- החום הבלתי נסבל, המלחמות הנעזרות בטכנולוגיות מתקדמות, האיום הגרעיני, החלשת המשטרים הדמוקרטיים – כל אלה לא החלו בעשורים האחרונים.

הפילוסופיה, הדורשת התבוננות עצמית, היא הניסיון הנועז לבנות את העולם על המחשבה, והמחשבה היא זו של בני האדם. זו הייתה הכניסה אל העולם החדש, עם ההצהרה של רנה דקארט : אני חושב, משמע אני קיים – Cogito ergo sum . כל קיומי מסתכם בכך שאני ” דבר חושב – res cogitans . זו נקודת השבר ורגע ההתנתקות מן העולם הישן.

אמנם הפילוסופיה לא החלה עם דקארט. הפילוסופים היוונים, מאז סוקרטס במאה הרביעית לפני הספירה כבר התנתקו מן המיתוס והעמידו במקומו את הלוגוס. אבל אין בכך כדי להמעיט את משמעותו המהפכנית של הקוגיטו. הפילוסופיה היוונית עדיין מאמינה בסדר הגדול, הקוסמוס , שבו האדם צריך להכיר את מקומו, על האדמה ומתחת לכיפת הרקיע. האדם הוא תושב ארעי  קוסמוס שקיים מאז ומעולם ואין בידו לשנות את חוקיו הנצחיים. הלוגוס האנושי, בפילוסופיה, באמנות, בפוליטיקה, צריך להשתלב באופן הרמוני בסדר הגדול. במובן הזה, הפילוסופיה, למרות אופייה הביקורתי, נשארה נאמנה להוראה הגדולה של הטרגדיות , לאמור : האדם משועבד לחוקי האלים, וחטאו הגדול הוא חטא הגאווה, הubris . כך הזהירה המקהלה את הרודן קראון ביצירתו של סופוקלס ” אנטיגונה ” :

יש שפע פלאים מדהימים

אך אין דבר-מה מדהים

כמו האדם.

לנוכח סופת החורף

הוא עובר בים האפור

עושה דרכו במצולה השוצפת

הוא מיגע את הקדומה באלים,

את האדמה הנצחית הבלתי-נלאית.

….
גם דבור הוא למד

לחשוב חיש כמו הרוח,

וסגל לעצמו רגשות

המעצבים סדרי המדינה.

… לכל הוא מוצא אמצעי

כי באמצעי תלויה התקדמותו,

רק מפלט מן המוות

אין בכוחו להמציא,

אם כי גילה תרופה

גם למחלות בלי תוחלת.

… כשהוא מקיים את חוקי הארץ

ואת שבועתו לצדק האלוהי

הוא מתעלה עם מדינתו.

אך אין מדינה לאדם

שמתוך שחצנות

נוטה לבטל כל ערך.

אדם שזוהי דרכו

אל ישהה במחיצתי

ואל יהיה לי אח לדעה ! ”

האזהרה החמורה הזו, שהרודן כמובן סירב להקשיב לה, פוגשת את הקריאה לצדק ולענווה של נביאי ישראל ושל חכמי התלמוד. הסדר האלוהי- התורה – קדם לעולם והוא קובע את גבולות העשייה האנושית.

המקרא תולה את סדר העולם ברצונו החופשי של הבורא, שהעמיד כל דבר על מקומו ויצר עולם אחד, קבע את גבולותיו והעמיד אותו לרשות האדם, בהזהירו אותו לבל ינסה להפוך את עצמו לאלוהים הכול-יכול. עם אכילת הפרי מעץ הדעת טוב ורע יכול היה האדם להתפלסף ולחקור את היקום עם השכל שנתן לו הבורא, אבל אין בכך כדי להפוך אותו לבורא עצמו ועולמו. במאות השנים שלאחר הספירה יכלו הדת והפילוסופיה לחבור זו לזו בסיפור הגדול על אחדות העולם תחת השגחתו של הבורא. כך נוצרו הסינתזות הגדולות של הרמב”ם בעם היהודי, ושל תומאס אקווינוס בכנסייה הקתולית.

זה היה כוחה של המסורת ששמרה על הסדר הנחשב לנצחי בכל תחומי החיים. הקוגיטו אינו רק אמירה יהירה של פילוסוף המטיל ספק בכול, מלבד ביכולתו להטיל ספק בכול, זו התחלת המחשבה הבונה את העולם מחדש. מעתה לא מתחילים מן הסדר שקדם לאדם, אלא מן  הסובייקט האומר : אני. הסובייקט, הנותן לעצמו סדר, מתודה, דרך רציונלית לערוך את מחשבותיו, הוא ההתחלה. הוא מי שמוציא את העולם מן הכאוס ומעצב את צורתו. אין פלא שדקארט מדמה את עצמו לאדריכל של עיר חדשה, המתחיל עם הריסת העיר הישנה ובונה את העיר בהתאם לתכנית הנדסית מדויקת.

האין זה מה שקורה בעירנו, מול עינינו המשתאות, כשצצים בכל פינה רבי קומות וכשהכבישים העתיקים מוחלפים בנתיבים לרכבת הקלה ? הנוף העתיק, לא רק בעירנו, הולך ונעלם. והאדם תוהה : לאן הלך עולמי ? המתכננים – היזמים, אנשי הנדל”ן, העירייה, השלטון – הם שקובעים כיצד ייראה העולם, הדומה בכל מקום. האם העולם המתוכנן כך הוא עדיין עולם במובן האנושי של המלה ? אנחנו זוכרים את הסיפור על המגדל שבנו בבל בני האדם.

אחרי האסון של המבול שהביאה על עצמה האנושות כשהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, והארץ התמלאה חמס , בני האדם החליטו להתאגד אגודה אחת ולבנות מגדל שראשו בשמים. כך, כפי שהבין הנצי”ב בפירושו ” העמק דבר “, הם יוכלו להשגיח על כל אחד ולפקח על הגוף ועל המחשבות של כל אחד.  מסופר שהבורא נחרד מן היוזמה הזאת של יזמי המגדל והחליט לפזר את האנושות ולשונותיה. כך יישמר הסדר האלוהי שאינו סידור של שורות אבנים אלא סדר אנושי כפי שרצה הבורא כשברא את האדם וברך אותו בברכת : פרו ורבו. האל לא רצה את אחידות השפה והמחשבה אלא את ריבוי השפות והדעות. מתוך הקשבה לרצון האלוהי .

הסדר העתיק , שהיה כפוף למרות האל ובו ניתנו לאדם חופש בחירה ואחריות על היקום , לא בא אל קצו עם לידת הפילוסופיה ופריחת החשיבה הרציונלית הביקורתית , אלא עם ה ” אני חושב, משמע אני קיים “.

כפי שאומר מוריס בלה ( Maurice Bellet ) בספרו ” ביקורת התבונה החרשת ” :

” הקוגיטו מחזיר את הכול , לא לסדר של הכול… אלא לסובייקט. כמובן, יהיה סדר, וזה כדי שיוכלו להבחין בסדר מציאותי יותר ויעיל יותר שהסובייקט מוותר על הדימוי העתיק של הסדר. אבל זה הסובייקט, ” המנהל בהתאם לסדר את מחשבותיו ” שהוא המכונן אותו.

ההבדל הוא עצום, הוא מעניק לסובייקט החושב אחריות בלתי מוגבלת : שהרי , כמו טיטן חדש, הוא נושא על עצמו את העולם עם עוצמתה היחידה של מחשבתו. המחשבה הפסיקה להיות משועבדת, אלא היא חופשית, וחירותה עולה בהרבה על מה שרגילים לקרוא בחברה “חופש המחשבה “, חופש הנובע כנראה ממנה : החירות המקורית הזאת פירושה, שהמחשבה , הפועלת מעצמה בתחום שהיא נותנת לעצמה, היא כל-יכולה. כך שגם כשהיא תיתן לעצמה גבולות, היא זו שתיתן אותם לעצמה. וכי אין זה פירושה של  הביקורת של קאנט, למשל,  שהמחשבה צריכה לוותר על מה שבתוכה היה, תחת כסות מטפיזית, העקב הנוסטלגי של הסדר שנעלם? זאת ועוד : האם בוויתור הזה עצמו ( על מורשת העבר ) לא מצא הסובייקט התבוני אנרגיה חדשה כדי לקבל על עצמו את מצבו, לכונן את המדע, וגם את התבונה המעשית ? ”

כך התחילה ההרפתקה שאנחנו חלק ממנה, ואולי אפילו כותבים בה את הפרק האחרון – לאלה אחרית הימים וימות המשיח, ולאחרים הנפילה לתהום.  מדוע התהום ? הרי דקארט וכל אלה שהלכו בדרכו נחלו הצלחה מדהימה. האדם השאיר עקבות על הירח, כדור הארץ מוקף בלוויינים מעשי ידי אדם, בלי לפרט את צעדי הענק של הרפואה.  אין לפקפק בהצלחות האלה. אין גם סיבה להתפלא מן הלהט המשיחי שאחז ברבים מישראל , בלי לשכוח את האוונגליסטים התומכים בזרם המשיחי.  הסימנים לביאת המשיח כבר כאן : היוקר הממאיר, ביטול כל הסמכויות המסורתיות, החוצפה הגוברת ואפילו תעשיית הפורנוגרפיה והפדופיליה קבלה ממדים גלובליים  ! יש אומרים שמשיח כבר בא, תמונתו מופיעה בכל מקום… דבר אחד יכול לאחד את המאמינים ואת הלא מאמינים : העולם הישן נעלם, אנחנו על פתחו של עולם חדש, וכל הניסיונות להחיות את העולם הישן רק מחריפים את מצבה הרעוע של האנושות.

האני החושב והנפילה לתהום

מדוע לדבר על נפילה לתהום , מדוע להטיל דופי בתגלית המדהימה של דקארט ולתלות בה את הזוועות של המאות ה20 וה21 ? מוריס בלה מדבר על ” התהומות של הקוגיטו ” :

” התהום נפתחת במעלה הנהר.  ; אני חושב, לפיכך, ergo , אני קיים . כיצד בא ה”אני” הזה לעולם ? שאלה טיפשית עבור המחשבה הרוצה להיות טהורה מן המקריות הזאת ; היא קצת יותר חזקה מצד ההיסטוריה או הפסיכואנליזה ! ”

האני החושב הוא אני בלי גוף, הוא מוליד את עצמו עם כל מחשבה חדשה, ” תבונה טהורה” כפי שקרא לה עמנואל קאנט. האני הקונקרטי, החי, אינו טהור, הוא בשר ודם  שנולד מזיווגם של איש ואישה, הוא פגיע, מזדקן ומת.

התלמוד במסכת שבת פח, ב , מייחס את הגישה המופשטת הזו למלאכי השרת – ה”שכלים הנבדלים” בניסוחו של הרמב”ם :

” אמר רבי יהושע בן לוי : בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה : ריבונו של עולם, מה ליילוד אישה בינינו ? ”

המלאכים, יצורים רוחניים בלי גוף ובלי בחירה חופשית, חושבים כמו דקארט. הלידה מתוך רחם אישה מביכה את הפילוסוף. המדע , בהשראת המתודה של דקארט, כבר יודע לייצר עובר מחוץ  לרחם, in vitro . הוא מנסה להתגבר על מה שנתפס כמקריות בלתי נסבלת. המסתורין של האהבה ושל החיים שהם תולדת האהבה נמחקים לטובת פעולה טכנית במעבדה. אבל ההיסטוריה והספרות , המספרות על תולדות האנושות, והפסיכואנליזה המתמודדת עם המשמעות העמוקה של קשרי המשפחה, חושפות את האשליה של הסובייקט ה”טהור”. באופן פרדוקסלי, ההתפתחות של מדעי האדם אינה תומכת בפיקציה של סובייקט בלי גוף ובלי ייחוס לקודמיו.

דקארט מכיר עדיין בקיום האל, בצורה של ” אידאת האל , השלם “, שהוא מגלה בסוף חקירתו על האדם , אבל אין זה האל של המסורת , שאינו הסוף אלא הראשית. האל של דקארט מופיע בסוף כדי להציל מן הנפילה לתהום הספק הרדיקלי. הסובייקט המופשט מנותק מן העולם, בדיוק כפי שאנחנו מנותקים ממנו בהישענות על רובוטים ובהיצמדות האובססיבית למסכים. אידאת האל שאינו משקר ונותנת לו אימון במחשבות ” ברורות ומובחנות ” כמו המתמטיקה והפיזיקה מאפשרות חיבור, אמנם גם הוא מלאכותי ומופשט, לעולם.  אומר מ.בלה :

“אני” מופיע כהבניה של המערב ובפסיכואנליזה ה”סובייקט” אינו בדיוק השקיפות. ואולם כל זה עדיין מסביב לתהום. התהום היא שיש ל”אני” בעוצמתו הגדולה ביותר הקדמה בתוכו. אין זה מקרה אם דקארט הזכיר את שם האל אחרי שדיבר על ה”אני ” המכונן הזה ; האל הופיע אחר-כך, אבל בתור עיקרון עליון ; אין זה מקרה גם אם הקוגיטו, בתור מבנה, מוחק את האל לטובת האדם. משום שהאל נהיה , ללא יכולת להתנגד , מה שהאדם חושב, אידאת האל ; זה סוף האל בתור אל, שאינו יכול להיות אלא מה שאינו עולה על הדעת ; וכל התיקונים שיעשו לא ישנו דבר : האל נהיה ” עולמי “, מחשבה בתחום המחשבות. תהליך רדיקלי יותר מהאתאיזם, שהוא תזה על אודות האל, ואילו מחיקתו בתוך, ועל ידי, המחשבה, תפעל גם אצל המאמינים, בשלחה את האל ל”אובייקט” של האמונה.

ואולם, בתהליך הזה עצמו, האדם נהיה סחרור. הוא מי שאינו יכול להיות בעלים של עצמו בשקיפות, ויחד עם זאת אין לו יסוד מלבד העוצמה של הסובייקט, גם כדי לזלזל בסובייקט ולשלול אותו. ”

הופעתה של הפסיכואנליזה במאה ה20, לפני פרוץ שתי מלחמות העולם, היא בעלת משמעות עצומה. האדם שרצה להפוך את העולם ואת עצמו לשקופים, בלי הנוכחות המטרידה של הבורא, האחר המוחלט, גילה בתוך עצמו את התהום, וכל מה שהיה נחשב ליציב קרס. כוחות שאין עליהם שליטה, שהיו חבויים בחומר מאז לידת האנושות, נתונים עכשיו בידי בני בלייעל . מחיקת האחר מן התודעה ומן ההגדרה העצמית הפכה למחיקתו הפיזית בקנה מידה עולמי. אבל לא רק האחר החיצוני נמחק. מחיקה זו הביאה למחיקת האחר הפנימי, להשתקת הקול המזכיר לאדם שאינו רק אני חושב, ורוצה , ויכול, אלא אחראי לאחר שקדם לו, שחי לידו ושישרוד אחריו. למחיקה הכפולה הזאת היו תוצאות הרסניות בנפש האדם.

הספק של דקארט פתח את הדלת לספק אינסופי, לא רק ביחס לאובייקט וכמתודה לחקירה מדעית כפי שחשב דקארט, אלא כספק קיומי של הסובייקט ביחס לעצמו, וכחרדה תהומית, כפי שהבינו, בהקשרים שונים, ניטשה, מרקס, פרויד , היידגר ורבים אחרים.

” … המפלט היחיד יהיה שמישהו יבוא, דיבור אחד, פנים, וכך הדברים יקבלו ממשות . אך אם המבנה א פריורי שם את הסובייקט כעיקרון, ביאה זו אינה יכולה להתרחש. ”

קו ישר מחבר בין האני חושב לתהום שבה אנחנו נופלים, תמיד יותר עמוק. האני חושב משמש כיסוד לעולם בלי אחר. זה העולם שבו נשללה לא רק אנושיותם אלא נשלל עצם קיומם של עשרות מיליוני “אחרים “. זו הייתה ההקדשה למשוללי הזהות בשער הספר ” אחרת מהיות, או מעבר למהות ” :

” לזכר הקרובים ביותר מבין ששה מיליוני הנרצחים בידי הנציונל- סוציאליסטים, לצד מיליונים ומיליוני בני אדם מכל האמונות ומכל האומות, קרבנות לאותה השנאה לאדם האחר, לאותה אנטי-שמיות .”

האנטישמיות במובן אחר

האנטי-שמי , שרדף כל יהודי וכל יהודייה באשר הם, בלי להבחין בין המאמין לאתאיסט, לא רדף אותם בגלל אמונתם אלא בגלל עצם היותם ” אחרים “. זו האחרות שעליה מדבר לוינס, אחרות מוחלטת משום שאינה תלויה בתכונה כלשהי . בגלל עצם היותה האחרות הזו  פוגעת בטהרתו  המדומה של האני ה”ארי”. הרחבת ההגדרה של האנטי-שמיות בהקדשה הזו מלמדת שמדובר על תופעה שלא נעלמה אחרי הניצחון על הנאצים אלא על משהו עקרוני יותר ששום חברה אינה חסינה ממנה. גם הקרבנות אינם מחוסנים בגלל סבלם בעבר.

האם צריך לומר שאין להסיק מכך שדקארט אשם על זוועות השואה ? הוא התכוון לטובת האנושות וחשב רק על התועלת שתביא המתודה המדעית. אבל אנחנו עכשיו, אחרי כ300 שנה, מוכי סחרחורת. היסוד המוחלט שעליו דיבר הרמב”ם, המעניק לעולם לא רק יציבות פיזית, בצורת חוקי הטבע , אלא יציבות מוסרית בגלל הערך המוחלט של הצדק והחסד האלוהי, מידת הדין ומידת הרחמים, נמחק מן התודעה האנושית המסוחררת מהישגיה.

התורה, בספר בראשית, אינה מתחילה עם האני החושב. היא לא מתחילה עם המחשבה, אלא עם הדיבור. ” בעשרה מאמרות נברא העולם “. על-פי התלמוד ( ראש השנה לב,א ) , גם הפסוק הראשון הוא מאמר. אל מי מדבר הבורא כשהוא אומר : יהי אור ? בלי כל ספק, המאמר מכוון אל מה ואל מי שצריך להיות. הוא דיבור, הוא ציווי, הוא תפילה, כתפילתה של אם, חנה למשל, המתפללת לילד. זו לא מחשבה , לא אני חושב בינו לבין עצמו ומטיל ספק בקיום העולם מחוץ לעצמו, אני שהוא כולו דבר חושב , אלא דיבור המחכה להופעתה של אוזן קשבת. הדיבור האלוהי סולל את הדרך לדיבור האנושי והאדם יופיע כמענה, או כמענים רבים לדיבור האלוהי. אין פלא בכך שאונקלוס תרגם : ויהי האדם לנפש חיה – והוה באדם לרוח ממללא. אין גם פלא בכך שכשלוש מאות שנה אחרי דקארט, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומעט אחריה, פילוסופים יהודים כמו רוזנצווייג ולוינס, שחוו על בשרם את האפוקליפסה, מבשרים ומבצעים מפנה בפילוסופיה, ומחזירים אותה אל התחלה אחרת, שבה האדם אינו בורא את עצמו אלא נברא, ונדרש לדבר, כלומר להבין שיש מי שהקדים אותו וילד אותו , כדברי המזמור ב,ח :

” אספרה אל חוק ה’ אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך “.

העולם הישן, עם הוודאות שלו, נמחק מן התודעה. כמובן נעשים ניסיונות להחיות אותו. אבל אי אפשר להחזיר את האנושות לגן העדן המדומה של העבר. אחרי שטעמו האיש והאישה מפרי עץ הדעת, הם וצאצאיהם לא יוותרו על מה שהפרי הזה נתן להם : חופש, השכלה, בריאות, הארכת תוחלת החיים, ריפוי מחלות ושחרור מעמל פיזי. לא נשאב שוב מים מן הבאר. אבל נצטרך גם להתמודד עם הרעל שנמצא בפרי : הפקרת המחשבה בידי רובוטים, מניפולציה של השפה בתעמולה, טשטוש ההבדל בין אמת לשקר, בין מציאות לדמיון ובין טוב לרע. זו תהיה תרומתם של פילוסופים יהודים כמו רוזנצווייג ולוינס – להחזיר את האימון במה שאבד, אבל בצורה חדשה, עם הכלים שמסרה לנו הרציונליות החדשה  . בלשונו של לוינס : להוריד את חכמת השמים לארץ. לאפשר לנו להישיר מבט אל המציאות הקשה, שבה האדם הפסיק לראות באחר אדם, שיש לו פנים ושם, שאותו צריך לזון, להלביש, לתת לו קורת גג ותקווה בעתיד אנושי יותר.

ההפשטה, שבלעדיה אין מדע ואין טכנולוגיה, מאיימת עכשיו על המשך הקיום האנושי. היא מזינה את האלימות, המשתמשת בכל הציוד שמעניקה הטכנולוגיה, והופכת אוכלוסיות שלמות למטרות סמויות מן העין. גופו של האחר הרעב, הצמא, הזקוק לטיפול רפואי, המעונה, נהיה בלתי נראה.

השאלה שחייבת להטריד את מנוחתנו היא : האם ניתן להחזיר משמעות ונוכחות מעשית בחיינו למלה ” הומניזם ” ? האם הצירוף הומניזם ויהדות הוא בעל משמעות עבורנו ? האם הוא מחייב אותנו ? או שמא, בענן המלחמה, בגלל האמונה במלחמה כפתרון אולטימטיבי לאיום הביטחוני צריך להשליך אותו אל פך האשפה של ההיסטוריה ? האם צריך להתפכח מחזון השלום והצדק של הנביאים ? האם כל מה שנשאר הוא ראליזם פוליטי מפוכח השם בטחונו בחרב ?

” אפשר, אומר הפילוסוף היהודי הצרפתי ולדימיר ז’אנקלביץ’ , לחיות בלי האיני-יודע-מה, כשם שאפשר לחיות בלי פילוסופיה, בלי מוזיקה, בלי שמחה ובלי אהבה. אבל לא כל כך טוב. ”

האיני-יודע-מה הוא מה שאי אפשר להגדיר , מה שהאני החושב לעולם לא יוכל להגדיר , מה שאפשר וצריך לדבר עליו בלי להגדיר אותו : האל, האדם, האהבה, וכל מה שנותן לחיים טעם וערך, כל מה שטוב להקריב מעצמנו למענו. הוא גם מה שאובד בעולם המופשט והאלים. כך הוא נהיה, בלשון המעטה ,” פחות טוב “. האם אפשר, האם צריך, להשלים עם האבדן ?

 

**

בית עגנון תשפ”ז

קיום על בלימה 3

אזורנו נתון במשבר הומניטרי עמוק : למעלה ממיליון בני אדם חיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים,  בלי קורת גג של ממש, בלי אספקת מזון בכמות ובאיכות סבירה, בלי אספקת תרופות , בלי גישה לטיפולים רפואיים חיוניים, בלי מוסדות חינוך ובתי חולים, בלי היגיינה מינימלית, חשופים לחום ולקור, ותחת איום קיומי מתמיד מבחוץ ומבפנים – ומה הטעם, ישאל השואל , במציאות הזאת, לדבר על דקארט ועל הקוגיטו ? המינימום הנדרש מפילוסוף הוא לשאול את עצמו על עצמו, על מה שהוא עושה ואינו עושה, על סדר העדיפויות שלו, ומדוע הוא מוצא לנכון להתמקד בנושא מסוים. לכן נשאלת השאלה  : מהי מידת הדחיפות של הטיפול במשמעות המהפכה הקרטזיאנית  ? אפשר להניח שרוב אזרחי המדינה אינם מודעים למפעלו של הפילוסוף הצרפתי ואפילו לא שמעו את שמו. הפילוסופיה נמצאת בתחתית סולם העניינים המעסיקים אותם. שחקני כדורגל , כוכבי וכוכבות קולנוע או פוליטיקאים הם השמות הידועים והמושכים את תשומת הלב. אם כן נשוב ונשאל : מה לנו ולסובייקט הקרטזיאני המצהיר : אני חושב משמע ( או : לפיכך ) אני קיים ? האם ישנו משפט פחות אקטואלי מזה, מזה , בעידן ה A.I? Bla bla bla ותו לא. אלא אם כן נחליט שמדובר על חקירה היסטורית מנותקת מן החיים. ההנחה כאן היא הפוכה : ההנחה היא שהרבה מן הסוגיות הבוערות ביותר באזורנו ובעולם קשורות לנושא המעסיק אותנו כאן.

התשובה הראשונה היא : הדיון בקוגיטו חשוב משום שההצהרה הזו, עם מה שמשתמע ממנה לחיוב ולשלילה , עיצבה את התודעה של האדם המערבי, במודע ולרוב שלא מודע והיא ממשיכה להשפיע על תודעתנו.

כדאי להזכיר כמה עובדות. בסוף חודש פברואר 1929, בעת שהותו בצרפת, הקדיש אדמונד הוסרל , אז בסוף הקריירה הפילוסופית הארוכה שלו, שתי הרצאות מבוא לפנומנולוגיה, תחילה בפריז ואחר כך בשטרסבורג. תלמידו ז’אן הרינג, שהיה פרופסור בפקולטה לתאולוגיה הפרוטסטנטית, ביקש מתלמידו עמנואל לוינס שחזר משנת לימודים בפרייבורג אצל הוסרל, לתרגם הרצאות אלה לצרפתית. תרגום זה, שנעשה במשותף עם סטודנטית אחרת, היה מעשה חלוצי שהביא להפצתה של הפנומנולוגיה בצרפת. כל הפעילות הפילוסופית בצרפת מאז , עם שמות כמו ז’אן-פול סארטר, מוריס מרלו פונטי, ז’אק דרידה, ז’אן לוק מריון, ז’אן-פרנסואה ליוטר, פול ריקר ורבים אחרים, הושפעה מהוסרל ומתיווכו של לוינס. הספר פורסם בצרפת בשם : Méditations Cartésiennes  – ובעברית : הגיונות קרטזיאניים.

השנה הייתה 1929. זו הייתה שנה אחרי הפרסום של Sein und Zeit מאת תלמידו ויורשו של הוסרל, מרטין היידגר, והתחלה של עידן חדש , לא רק בתחום הפילוסופי . מדוע חשב אז הוסרל שזו תהיה אחת המשימות האחרונות שלו , מול הגל העכור שכבר היה עולה בגרמניה? מדוע בחר הפילוסוף הגרמני הגדול בעת פרישתו בפילוסוף הצרפתי שהיה שנוא נפשו של היידגר כדי להציג את המתודה שלו כהמשך וכפיתוח לזו של דקארט ?

מאז שחר הפילוסופיה ביוון התקבל הרושם שהפילוסופים הם זן אנושי מוזר העוסק בבעיות אזוטריות שאין להן נגיעה לבעיות היום-יומיות המטרידות את רוב בני האדם. ואכן, אפלטון ויורשיו, הנקראים ” אידאליסטים ” עסקו במהות האידאות ובגישה אליהן, והשאירו מאחוריהם את רוב האנושות הכלואה, מבחינתם, במערה חשוכה הבנויה מדמיונות, אמונות טפלות ותעתועי החושים. לכל אלה הם נתנו את השם doxa, דעה, להבדיל מן הלוגוס הפילוסופי. רק הפילוסוף המחובר לאידאות חי חיים אמיתיים.

הרושם הזה הוא נכון ומוטעה. הוא נכון , משום שהפילוסוף אינו מעורב בהוויות ובחוויות יום-יומיות, מחשבותיו מתנהלות בעולם מופשט של מושגים, תאוריות וסיסטמות, אבל הוא גם מוטעה משום שסופו של המופשט לחלחל לתוך העולם הקונקרטי ולשנות אותו. לקיחת הבסטיליה הייתה אירוע היסטורי קונקרטי וכך גם עריפת ראשם של לואי ה16 ומריה אנטואנט , אבל אירועים אלה לא יכלו להתרחש בלי הכנה רוחנית של הפיכת הסדר הישן בתחום הרוח , שדקארט היה האדריכל שלה. זו אחריותם של הפילוסופים שזורעים רעיונות שסופם להתפרץ כמהפכות.

ובכן, להבין את דקארט, להבין כיצד הוא הצליח להרוס את הסדר הישן בלי לעלות על בריקדות ובלי לשאת נאומים נלהבים נגד המלוכה והכנסייה, ובלי להציע יסוד מוצק במקום היסוד שנהרס, מלבד מה שכינה ” senso communis” – בעברית : השכל הישר- הנחשב משותף לכולם – זה להבין טוב יותר את עצמנו. זה להבין טוב יותר כיצד הגענו לכך שאנחנו יכולים להשלים עם מצב שהפך את סולם הערכים של חברתנו ושגם אנחנו לא העלנו בדמיוננו שנגיע אליו. זה להבין כיצד נוצרת ההשלמה עם הזוועה אצל אנשים רגילים שומרי חוק ומאמינים בערכים מוסריים. הספרות, השמה לב לפרטים הקטנים, יכולה לעזור לנו את מעשה הפילוסוף.

כשרמברנדט מבקר את דקארט

הסופר וו.ג. זאלד הבין זאת היטב, כשהוא כותב ב ” טבעות שבתאי “, אחרי שהתבונן במה שעשה רמברנדט בציורו ” שיעור באנטומיה ” :

” … אמנות האנטומיה שהייתה אז בראשית דרכה שימשה במידה רבה כדי להפוך את הגוף המורשע ( הכוונה היא לגופה המנותחת שהייתה זו של איש שנתלה בגלל גנבה ) ללא-נראה. ראוי אפוא לציין שמבטי עמיתיו של דוקטור טולפ אינם מופנים אל הגוף עצמו, אלא סוטים ממנו, כחוט השערה , אל האטלס האנטומי הפתוח, שהגופניות המזעזעת מצטמצמת בו לכדי דיאגרמה, לכדי סכמה של אדם, כפי ששיווה אותו בנפשו חובב האנטומיה הנלהב רנה דקארט, שכנראה נכח גם הוא בוואחבאו  באותו בוקר בינואר. דקארט, כידוע, לימד באחד מן הפרקים המרכזיים בתולדות השעבוד ( במקור בגרמנית : Unterwerfung, באנגלית subjugation ) שעל האדם להסיט את עיניו מן הבשר הלא-מובן ולמקד אותן במכונה הטמונה בתוכנו, במה שאפשר לו להבינו במלואו , במה שאפשר לו לנצלו עד תום לעבודתו , ובמקרה של תקלה, במה שאפשר לתקן או להשליך . ”

זהו ניתוח מזהיר ומחריד. זהו כתב אישום חמור נגד המהלך שדקארט היה בראשו, שנחשב כמהלך של שחרור , אבל שזבאלד מגדיר אותו כמהלך של שעבוד. חשוב לציין שבאותו ספר מצייר זבאלד פסיפס של זוועות שנעשו תחת כסות של ציוויליזציות ולרוב הורחקו מעיני הציבור, או שהציבור בחר להסיט מהן את עיניו.

בעמ. 101 הוא מזכיר שבעת הכיבוש הגרמני בקרואטיה , שבו הוצאו להורג עשרות אלפי יהודים  באכזריות בל-תתואר ” היה בין קציני המודיעין של היחידה הצבאית E משפטן וינאי צעיר , שעיסוקו העיקרי היה הכנת תזכירים שעניינם פעולות היישוב מחדש הנחוצות בדחיפות מטעמים הומניטריים , ובשל תכתובותיו הראויות לשבח נפל בחלקו הכבוד לקבל מידי מנהיג קרואטיה אנטה פאבליץ’ את עיטור הכסף של המלך זבונומיר  , המקושט בעלי אלון. בשנים שלאחר המלחמה התקדם הקצין , שהיה מבטיח כל-כך ומוכשר להפליא בעניינים מנהלתיים -טכניים עוד מראשית דרכו המקצועית, וכיהן במגוון משרות גבוהות , ובין השאר אף כמזכיר כללי של האומות המאוחדות. טוענים שבתפקיד זה גם הקליט מילות ברכה אל תושבי יקום אקראיים בחלל החיצון, מילים שעושות כעת את דרכן אל שולי מערכת השמש שלנו בלוויין המחקר ” וויאג’ר 2 “, בחברת פריטים אחרים של המין האנושי הראויים להיזכר .”

הקצין המוכשר היה קורט ולדהיים ששימש אחרי המלחמה כנשיא אוסטריה ואחר-כך כמזכיר האו”ם. אחרי שנחשף עברו הנאצי, הוא טען שלא ידע על מה שהתרחש בקרואטיה בעת שירותו שם כקצין בצבא הנאצי. לא ראה, לא ידע, לא שמע,  גם אלה שמינו אותו לנשיא ולמזכיר האו”ם לא ידעו או העלימו עין. זה לא מנע ממנו לשמש כנציג האנושות במסר שנשלח לתושבי החלל החיצון. ציוויליזציה בתפארתה. מצוידת בלוויינים ומפזרת מילות-ברכה בחלל החיצון וזורעת מוות על פני כדור הארץ.

בעמ. 123 , אחרי כמה עמודים על דמותו של הסופר ז’וסף קונרד- בשמו המקורי הפולני ז’וסף תאודור קונרד קורז’ניובסקי, הוא כותב שלאחר חזרתו ממסע ארוך באפריקה, ” נראית בירת הממלכה הבלגית, על בנייניה שאין קץ ליומרתם ולראוותנותם, כמין מצבה המתנוססת מעל זבחי גופים שחורים רבים מספור , ודומה בעיניו שהעוברים ושבים ברחובות כולם כאחד אוצרים בקרבם את סוד קונגו האפל . ”

דקארט לא חזה, ולא יכול היה לחזות, את הזוועות שעשתה תאוות הבצע הבלגית בקונגו, ואת זוועות הכיבוש הגרמני בקרואטיה. אבל הוא שינה באופן דרמטי את מבט האדם המתורבת על עצמו , על העולם הסובב אותו ועל זולתו , ולמבט הזה יש קשר עמוק עם מה שקרה אז ומה שקורה בעולמנו. הזוועה אינה מתרחשת בבת אחת, היא מתחילה בצורה מינורית, כמעט בלתי מורגשת. ספרו הקטן של דקארט, שבו הוא מספר כיצד השתחרר מחינוכו הנוצרי מסורתי ומצא את דרכו כפילוסוף רציונאלי, בשם ” מאמר על המתודה – Discours de la Méthode  ” משנת 1637 – ראוי לתשומת לב בימים אלה. הוא שייך לתקופה אחרת, הסגנון שלו מאופק, מאד אישי אבל גם נטול רגשות עזים, והוא משמש כאבן יסוד בגישה המדעית למציאות. יש בו שילוב מעניין של צניעות ושל יהירות, והוא מנסה לשכנע אנשים רבים ככל האפשר שילכו בדרכו. אך מדובר, תחת הכסות של הצעה למתודה מדעית, על מניפסט הקורא לשינוי עמוק ביחסי האדם למציאות.

השלב הראשון היה לא פחות, אחרי לימודים על פי השיטות שהיו מקובלות אז, מאשר ההחלטה להשתחרר מן הלימוד בספרים  ולכבד אך ורק את המתמטיקה בגלל ” הוודאות והבהירות של עיוניה “.

”  כשהרשה לי גילי להשליך מעליי את מרותם של מוריי , עזבתי לגמרי את הלימוד בספרים . ואז  החלטתי שלא לבקש עוד שום מדע מלבד מה שאוכל למצוא או בי עצמי או בספר העולם הגדול. ” לא מדובר על שריפת ספרים או השלכתם, אלא רק על עזיבתם. האין זה מה שקורה עכשיו, כאשר המאמץ לקרוא ספר נראה יותר ויותר מיותר ?

דקארט האדריכל

כך מתחילה הרפתקה רוחנית גדולה, שממשיכה , בחלק השני של הספר הקטן, עם מחשבות על האדריכלות. מסתבר שדקארט מעוניין להשתמש במתודה המדעית שלו כדי לבנות על “בסיס שהוא כולו שלי ” את העיר המטפורית החדשה , על פי סדר גאומטרי מחושב ולא בדרך מקרית כפי עשו אדריכלים בערים העתיקות. די אם נזכיר שלדעתו הפעולה הראשונה ההכרחית היא הריסה גמורה של הישן. כמובן דקארט לא הרס עיר ולא בנה עיר חדשה, אבל הוא עשה יותר מזה. הוא הבין ולימד מהי המודרנה : הריסת העבר, במחשבה ובחומר, הריסת כל מה שהוקירו וטיפחו דורות רבים, שפעלו בהתאם לדמיונם ולטעמם, ולבנות במקומו עולם שקוף למחשבה ההגיונית. זו תהיה טירת הבדולח של האנושות החדשה.

כל שלב בדרכו של הפילוסוף הצרפתי הנועז – נועז יותר והרה-גורל יותר מקודמו . בספרו השני, משנת 1641, בשם ” הגיונות על הפילוסופיה הראשונית “, הוא מציע לא פחות מאשר מטפיזיקה חדשה שבה ידובר על ” מציאות האל וההבדל הממשי שבין נפש האדם וגופו “.

הדיון על מציאות האל, הנדרש בחיבור הזה לא כדי לבנות מחדש את האמונה באל של המסורת הדתית אלא כדי לשקם את החיבור בין המחשבה למציאות, מופיע רק בפרק השלישי, ואינו מענייננו כעת. שני הפרקים הראשונים עוסקים בביצוע תכנית ההריסה שעליה דובר בחיבור הראשון. דקארט מאד עקבי בהשלמת תכניתו : הוא לא ישאיר אבן על אבן מהעולם הישן. כבר ” פינוי בינוי ” !

השלב החשוב ביותר והמוכר ביותר, ואפשר לומר המוצלח ביותר, במלאכת ההריסה , הוא הטלת ספק גורף – ” היפרבולי ” – בכל מה שחיבר מאז ומעולם את בני האדם למציאות.

מה לעשות, בני האדם לא נולדים פילוסופים. הם באים לעולם בתוך גוף המרגיש, ממשש, מקשיב, מביט, טועם ומריח, והם מאמינים במה שהם רואים , שומעים ומרגישים. הם מאמינים שהעולם קיים כפי שהם רואים, שומעים ומרגישים אותו. על כל אלה מטיל דקארט את גרזן המחשבה :   ” עתה אפוא, כשלבי חופשי מכל דאגה, וכשמצאתי פינה שקטה שבה אוכל לשבת באין מפריע, אשתדל בכובד-ראש וכבן-חורין להרוס הרס גמור את כל דעותיי הישנות . ”

מדובר על מאבק הרואי של אדם עם עצמו. שוב ושוב מתעורר בו חשד שמחשבותיו אינן המחשבות שלו, שמא איזה שד, איזה מלאך רע, ערום ורמאי, נוטע בו מחשבות כוזבות . שוב ושוב הוא תוהה מהו באמת הדבר שהוא רואה או מחזיק בידו . הוא כמעט מגיע למה שפרנץ רוזנצווייג יכנה, בחיבורו ההומוריסטי ” הספרון על ההשכל הבריא והחולה ” אפופלקסיה פילוסופיקה חריפה ” שהסימפטום העיקרי שלה הוא שיתוק שאין מקורו בגוף אלא ברוח.  דקארט הוא מקרה קליני מושלם עבור הפתולוגיה שמתאר רוזנצווייג. הבעיה היא שזו פתולוגיה לא של איש אחד אלא של רבים בעולם שאינם מאמינים במה שעיניהם רואות בקשר בלתי אמצעי לעולם ובמקום לסמוך על חושיהם או לפנות אל שכלם כפי שמציע דקארט מאמינים בדבקות ל” טופלי שקר ורופאי אליל ” ( איוב, יג,ד ) הקוראים לאור לילה ולרע טוב. פרדוקס מושלם : התנהלות מגית יכולה להתרחש אחרי  המהפכה הרציונלית כשזו אינה ממלאה את הבטחותיה  , והמגיה, כידוע מהפנטת ומשתקת את הצופים בתעלולי הקוסם.

” האם אלה בני אדם ? “

הדרמה מגיעה לשיאה בפרק השני של ההגיונות עם האפיזודה של פיסת השעווה שדקארט מחזיק בידו ותוהה על מהותה אחרי שקירב אותה אל להבת הנר והיא נמסה.  מהי השעווה באמת ? זו שהוא מישש אותה, הרגיש את ניחוחה ואת גמישותה, או זו שהוא מגדיר אותה ברוחו, על פי מרכיביה הכימיים ? זהו משפט מבוים היטב , והשכל, שהוא השופט היחיד, פוסק לטובת עצמו נגד עדות החושים והרגלי החיים. השעווה שניתן לייצר במעבדה ניצחה את זו שפעם היו רודים מן הכוורת. המציאות המוחשית מתאדה והופכת לרוח רפאים.

זו הדרמה שאנו לכודים בה in a nutshell – אם תרצו, אנחנו אותה פיסת שעווה שבה שליטים חסרי מצפון ומעצורים עושים בה מניפולציות . השד שממנו חשד דקארט חזר בדלת האחורית והוא מצליח לנתק אותנו מן המציאות ולנטרל את רגשותינו.  אומר דקארט :

” … המילים הן תמיד בעוכריי , וביטויי הלשון הרגילה כמעט מטעים אתי. שהרי אנו אומרים שרואים אנו אותה שעווה כשמציגים אותה לפנינו, ולא שאנו דנים שזוהי אותה השעווה מאחר שיש לה אותו הצבע ואותה התבנית. מכאן הייתי כמעט מוכן להסיק שאנו מכירים את השעווה על-ידי ראיית העיניים ולא על-ידי סקירת הרוח בלבד… ”

דקארט מותח כאן עד הקצה , בתחום המשא ומתן היום-יומי שלנו עם הדברים, את עיקרון היסוד של הקוגיטו. הכול חייב לעבור תחת כוח השיפוט של המחשבה. פיסת החומר הכתומה והריחנית הזו אינה שעווה משום שאני קורא לה כך בגלל הרגלי אלא משום שאני מסיק שזו שעווה גם כשהיא משנה את צורתה.

מה שהפילוסוף הגדול אינו רואה, או מסרב לראות, הוא שהקביעה : זו שעווה ולא משהו אחר, אינה קביעה מטפיזית על מהות השעווה, אלא פרקטיקה חברתית, שבלעדיה לא תיתכן חברה ולא ייתכנו חיים אנושיים, המבוססים על הרגלים, ריטואלים וחיים משותפים . הוא ממשיך לחשוב על-פי ההיגיון של יחיד החושב , השואל והעונה לעצמו. צודק רוזנצווייג כשהוא שולח את הפציינט הפילוסוף שלו לרופא. הטיפול חייב להיות החזרתו לעולם החיים, וזה בדיוק מה שעושה ברגסון ומה שעושה הפנומנולוגיה שבדברי לוינס, מורידה את חכמת השמים לארץ. הסובל משיתוק פילוסופי , אומר רוזנצווייג, מחליט לא לקנות גבינה לפני שיגיע למסקנה על מהותה ,או לא להתחתן לפני שיבהיר לעצמו מה מהות הנישואין. זה לרצות להקדים את המחשבה לחיים, ולשעבד את החיים המשתנים למושגים הבלתי משתנים .

ואכן הבעיה חמורה הרבה יותר כשמדובר לא על שעווה אלא על בני אדם.

” ( בהמשך למשפט האחרון של דקארט) … אילו לא הייתי משקיף במקרה בעד החלון על בני האדם העוברים ברחוב , שבהופיעם לפניי איני נמנע מלומר שרואה אני בני אדם, באותו אופן שאני אומר שרואה אני שעווה. אבל מה רואה אני בעד חלון זה, מלבד כובעים ואדרות , שיכולים לכסות שדים ובובות שאינן מתנועעות אלא על-ידי קפיצים ? ואולם אני דן שאלה הם בני אדם אמתיים, ובאופן זה מכיר אני אך ורק על-ידי הכוח השופט השוכן ברוחי , מה שדמיתי לראות בעיניי. ”

אכן זהו קטע מרשים. דקארט הפעיל על עצמו את שיטתו והנה זה מה שקרה : האנשים שהוא רואה ברחוב הם אולי כובעים ומעילים על מריונטות, ורק כוח השיפוט שלו מחליט אם הם באמת בני אדם. הפילוסוף שבוי במושגים שהעמיד בינו לבין המציאות החיה ,כמו החלון המפריד בינו לבין העוברים ושבים ברחוב.  הוא איבד את האימון בחושים ובשפה שרק דרכם מתקיים הקשר בין בני אדם, וביניהם לבין העולם, ועבור המאמינים, ביניהם לבין האלוהים. הבעיה היא שזו לא פתולוגיה אישית המאפיינת את הפילוסוף רנה דקארט במאה ה18 אלא שינוי דרמטי של התפיסה האנושית. גם אם מאד קשה לנו להודות בכך, הפתולוגיה הזאת לא נשארה בגדר ניסוי של פילוסוף אלא מאפיינת את התנהלותם של רבים במציאות הפוסט-קרטזיאנית שלנו. שמענו , וכעת אנחנו יכולים לראות כיצד בני אדם יכולים להפוך למריונטות ולרוחות רפאים בלי שהדבר יזעזע את הצופים.

האידאולוגיה הגזענית של המאה ה20 לא המציאה את הרוע , שהיה קיים מאז ומעולם, אלא סוג חדש של רוע – הרוע האונטולוגי, שיצר דה-הומניזציה של הקרבנות. האסירים במחנות, מגולחים ולבושים בכותנותיהם , אכן נראו ותוארו כמריונטות, בדיוק כפי שתיאר דקארט את העוברים ושבים ברחוב.

כשהוא נזכר במה שחווה בשבי , מספר לוינס ( ” חירות קשה”, עמ. 223 ) :

” שאר בני האדם , הקרויים חופשיים, שחלפו על פנינו או שנתנו לנו עבודה או פקודות או אפילו העניקו לנו חיוך- … פשטו אותנו מעורנו האנושי. לא היינו אלא ספק בני אדם, חבורת קופים”.

אלה לא היו אויבים שנלחמים בהם, אלא מין אחר שאינו ראוי לשם אדם, ואותו צריך להשמיד כמו שמשמידים חיידקים. מדוע רוע אונטולוגי ? משום שלא מדובר על תכונה שבגללה רודפים קבוצה מסוימת אלא על עצם היותה . הקוגיטו הרצחני אומר : אני חושב על עצמי בלבד , רק קיומי חשוב לי, רק הוא ראוי, קיומך ורצונך להתקיים לידי ו/או לתוכי מפריעים לי , אני צריך את מקומך ואת רכושך ,ולכן אעשה את הכול כדי לנקות את השטח מנוכחותך ולתפוס את מקומך .   זו משמעות הציטוט מאת בלז פסקל המופיע בשער ספרו של לוינס ” אחרת מהיות, או מעבר למהות ” :

” ” זה מקומי תחת השמש “- זו ההתחלה וזה הדימוי של כל השתלטות בכוח הזרוע על הארץ כולה .” ( ” מחשבות ” 295 )  .

פסקל, יריבו הגדול של דקארט, משתמש באמירה הבנאלית והנראית כל-כך תמימה ולגיטימית ” זה מקומי תחת השמש ” ומראה כיצד היא יכולה לשמש הצדקה לכיבוש מקומו של האחר. פסקל, הלוחם הגדול למען הבשורה הנוצרית, לא אהב במיוחד את היהודים, אבל זה לא מנע מלוינס מלצטט את המשפט הקצר הזה בראש ספרו. לוותר אפילו על חלק ממקומי תחת השמש, זה הצעד הראשון ב” אחרת מלהיות “, זה להתחיל לצאת מן האונטולוגיה של   הכיבוש הרוצה את המקום כולו.

השמש, מאז אפלטון, היא משל לאור התבונה. הניסיון הקשה של המאות ה20 וה21 מלמד שהתבונה , כשהיא הופכת למכאנית ומתמחה בייצור טכנולוגיות המשמידות בני אדם, יכולה לחבור עם תאוות הכיבוש. כנגד האור המסנוור של השמש יצר הבורא את המאור הקטן, את האור החיוור הלילי , ואת הכוכבים.  שם, בשולי הציוויליזציה, בפרברי העיר הגדולה , במחנות אוהלים או במערות, מנסים להיאחז בחיים  אלה שגורשו מתחומו של האני החושב שכל מה שבהישג ידו ותחת שליטתו הוא שלו. האתיקה, אומר לוינס ב” פתח דבר ” ל ” כוליות ואינסוף “, מתרחשת באינספור ” אירועים ליליים ” – מפגש אקראי עם זר, חיוך של ילד, לחיצת ידיים, לטיפה. היא נותנת ולא כובשת, מארחת ולא מספחת. היא פותחת שולחן ובוצעת לחם בין המסובים.

הלילה האחר

ספרו של רובר אנטלם, ” המין האנושי “, מתחיל בלילה, בבוכנוואלד, ומסתיים בלילה, בליל השחרור. זה סיפורו של המין האנושי, בכיעורו וביופיו. בלילה הראשון, המקום שבו האסירים מחפשים מעט חופש מלחץ העבודה והפקודות הוא המחראות. הגוף, ולא המחשבה, אומר שם : אני עדיין קיים. אני, מנושל מכל, ובכל זאת אני. אני שיילחם עד הסוף כדי לחיות ולחזור לבית, למשפחה, לחברה האנושית. המחשבה מצטמצמת לכדי רצון עיקש להיאחז בחיים. יגידו : רצון חייתי, אבל , כפי שמספר לוינס ב” חירות קשה ” עמ.223 , ” לחש פנימי עלוב הזכיר לנו את מהותנו התבונית “. המהות התבונית שעליה מדבר הפילוסוף לא הייתה שם ביטוי של עוצמה אלא תזכורת לשייכות של המדוכאים למין האנושי.

הלילה האחרון שבו מסתיים ספרו של אנטלם מתאר במילים פשוטות, באיפוק ובלי פתוס , על החזרה למין האנושי.

” על ידי יושב צל עם בדל סיגריה אדום. מפעם לפעם שאיפה מאירה פה ואף, כמו איזה פנס רחוק.

הגחלת התרחקה מהפה, והוא נבלע שוב בחשכה. היא מתקרבת אלי. אני לא שם לב. מרפק דוחק בזרועי. הגחלת מתקרבת. אני לוקח את הסיגריה ומוצץ שתי מציצות. היד לוקחת אותה בחזרה.

” תודה “.

המלה הראשונה. הייתי לבדי, אפילו לא ידעתי שהוא קיים. למה הסיגריה הזאת לקראתי ?

אני לא יודע מיהו. הגחלת חוזרת ומאדימה בפיו, ואז מתרחקת ממנו ומתקרבת שוב אלי. מציצה. עכשיו אנחנו יחד, הוא ואני. אנחנו מוצצים מאותה הסיגריה. הוא שואל : Franzose ? Ja  , אני עונה.

… Wie alt ?

Achtzehn .

… הסיגריה כבתה. לא ראיתי אותו. מחר לא אכיר אות. ו. צל גופו נרכן. עובר רגע. נחירות בוקעות מהפינה. גם אני נרכן. שום דבר לא קיים עוד מלבד האיש שאני לא רואה. ידי הונחה על כתפו.

בלחש :

Wir sind frei (אנחנו חופשיים)

הוא מזדקף. הוא מנסה לראות אותי. הוא לוחץ את ידי.

” Ja “.

ראש השנה מתקרב. יום הרת עולם. יום הזיכרון. אדם נברא יחידי , אומרים החכמים, כדי שלא יגיד אדם : משפחתי חשובה יותר ממשפחתך. הבורא שחנן את האדם ביכולת לחשוב לא יצר אדם מופשט אלא בשר ודם, עם עיניים, אוזניים ופה. וידיים שיכולות לקחת ולתת. כל משפחת האדם נמצאת כאן, בלחיצת יד בין זרים בחושך, ובאמירת “כן ” לחיים ולחופש, בתשובה  ל”לא” של הרוצחים.

נזכיר פעם נוספת את המילים ששם ואסילי גרוסמן בפיו של אסיר רוסי שנדון למוות משום שסירב לבנות תאי גזים עבור היהודים :

” דברי-ימי האדם לא היו מלחמת הטוב החותר להכריע את הרע, אלא מלחמת הרע האדיר השואף לכתוש את הגרעין האנושי באדם, אבל אם האנושי לא נרצח באדם עד כה, לא יהיה אפשר לרע לגבור עתה ולנצח . ”

הרע נראה כל יכול. יש לו צבא, כלי נשק, תעמולה ומשאבים עצומים. הטוב, אומר גרוסמן, שהיה מהראשונים לבוא עם הצבא האדום למחנה טרבלינקה , הוא גרעין בנפש האדם. מי מבחין בו כשהוא טמון באדמה ? בין הרע לטוב , יחסי הכוחות אינם שקולים. את הגרעין האנושי משקים בדמעות אנשי האמונה באדם. ” אמונה”, אומרים החכמים, ” זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע. ”

להאמין בחי העולמים ולזרוע, זה לזכור שהעולם נברא עבור כולם, והזריעה צריכה להיות, בהמשך למעשה הבורא, עבור כולם, בלי הבדל של דת, גזע ולעולם. הבורא, אומר רוזנצווייג, לא ברא את הדת, הוא ברא את העולם. ברוך הזן את העולם כולו בטוב, בחן, בחסד וברחמים. מילים אלה, הנאמרות לרוב בלי מחשבה, חייבות להנחות אותנו במציאות המסוכסכת שלנו.