אתה ואני נדבר סיפורים; דברים שסיפרו לי בפפואה ניו גינאה

Yumi Tok Stori  – אתה ואני נדבר סיפורים

דברים שסיפרו לי בפפואה ניו גינאה

“מה עושים עכשיו?” שאלתי באנגלית את כריסטולייט, הנערה שחיכתה לי בשדה כדי לעזור לי להגיע לביתו של הפסטור.

אל ביתו של פסטור ישראל, איפשהו בפאתי כפר אסארו, הגעתי בלילה הראשון שלי בפפואה ניו גינאה. ביתן עץ עגול ולידו בקתה קטנה מעץ, זה כל מה שהצלחתי לראות, שכן חשמל או תאורה לא היו שם, וכבר היה חשוך מכדי לראות את הנוף הבראשיתי שיתגלה אליי רק למחרת. ריח המדורה כבר הגיע אליי, והבחנתי בעשן המתמר מן הביתן העגול.

“אתה ואני נדבר סיפורים”, היא חייכה וענתה, בשפה שנשמעה לי כמו מבטא מוזר ולא מזוהה של אנגלית, והובילה אותי לביתן העגול. במרכזו בערה מדורה, סביבה ישבו כל בני המשפחה, ודיברנו שעות, עד שהאש כבתה.

מאוחר יותר בטיול למדתי שמה שנשמע לי כמבטא מוזר של אנגלית היה טוק פיסין, אחת השפות הרשמיות של פפואה ניו גינאה. ההזמנה של כריסטולייט – Yumi tok stori – אינה רק צירוף מקרי של מילים. זו צורת מפגש המתוארת במחקר על מלנזיה כמפגש גמיש ויומיומי שבו דיבור, סיפור ויחסים בין־אישיים נשזרים זה בזה.

הגעתי לשם כמעט שנה אחרי השבר הגדול של 7 באוקטובר, כחלק מטיול שנמשך ארבעה־עשר חודשים בין שפות ותרבויות שונות. כחודשיים מתוכו ביליתי בפפואה ניו גינאה. הרבה דברים בביקור ההוא העסיקו אותי, אבל דווקא ההזמנה הפשוטה ההיא ,Yumi tok stori נשארה איתי.

מאוחר יותר התחלתי להבין מדוע. בישראל שאליה חזרתי לא היה מחסור בדיבור. להפך: דיברנו בלי סוף. על המלחמה, על האחריות, על האשמה, על הממשלה, על “אנחנו” ועל “הם”. בכל זאת נדמה היה לעיתים שככל שאנחנו מדברים יותר, אנחנו מצליחים פחות לדבר זה עם זה. השבר לא היה רק פוליטי או חברתי; משהו נשבר גם בשפה עצמה, ביכולת שלה לשאת בו־זמנית חוויות שונות, זיכרונות סותרים ופרשנויות שאינן מתיישבות זו עם זו.

מתוך המקום הזה חזרתי אל שלוש המילים שאמרה לי כריסטולייט ליד המדורה:
Yumi  – אתה ואני או אנחנו; Tok  – שפה או דיבור; Stori – סיפור.

Yumi – המשוחחים קודמים לשיח:
לפני הדיבור, ולפני הסיפור, יש אותך ואותי, Yumi – המשוחחים. הנוכחות של כינוי הגוף הזה משנה עבורי את נקודת המוצא: השיחה אינה רק חילוף של מידע או עמדות, אלא מפגש בין בני אדם. היא גרמה לי לחשוב על הבדל, ניסיון אישי, רגש, שתיקה ואי־ידיעה לא בהכרח כהפרעות שיש להתגבר עליהן, אלא כחלק מן השיחה עצמה.

כשמדברים על ‘שיח’, קל לשכוח את האנשים המשתתפים בו. יש שיח ציבורי, שיח פוליטי, שיח ביטחוני; השיח מייצר, מדיר, קובע ולעיתים נעשה כמעט לישות בפני עצמה. בתוך שיח כזה, האדם עלול להופיע בעיקר כנציג של עמדה, זהות או מחנה. במקום שבו השיח עלול להפוך בני אדם לנושאי עמדות, Yumi מזכיר לי להחזיר את העמדות אל בני האדם שנושאים אותן. הוא אינו מבטל את השיח, אלא הופך את סדר הקדימויות שלו: לא המסגרת ולא העמדה קודמות למפגש, אלא האדם שמדבר אל אדם אחר.

כריסטולייט לא הזמינה אותי אל “שיח”. היא אמרה: “yumi” – אתה ואני. וההזמנה הזאת גרמה לי להסתכל על השיחה אחרת. בסופו של דבר, משפט אינו נאמר על ידי “השיח”, אלא על ידי מישהו שאומר אותו למישהו אחר: מישהו שראה מה שלא ראיתי, שמע מה שלא שמעתי, זוכר אחרת ממני, ולפעמים פשוט אינו יודע. המילה הזאת מעניינת אותי לא מפני שהיא מוכיחה שיש דרך נכונה יותר לדבר, אלא מפני שהיא מפריעה להנחה שהשיחה היא רק אמצעי להגיע אל התוכן שלה. הקרבה והזיקה החברתית בין הדוברים אינן משמשות רק כרקע לשיחה, אלא כרכיב מפתח באופן שבו הידע עצמו נוצר. אבל המפגש בין אנשים מתקיים תמיד בתוך שפה, וגם היא קובעת מה נוכל לומר זה לזה ומי יוכל להשתתף בשיחה.

Tok – מה בין דיבור לשפה:
פפואה ניו גינאה היא אחד המקומות הלשוניים המגוונים ביותר בעולם. יותר משמונה מאות שפות ילידיות מדוברות בה, לצד טוק פיסין, אנגלית והירי מוטו, המשמשות בדרגות שונות כשפות משותפות. הריבוי הזה אינו רק עניין של תקשורת. שפה יכולה לסמן גם מקום ושייכות. Tok ples – “שפת המקום”, היא השפה הקשורה לקהילה מסוימת, לאדמה ולזיכרון שלה; ו – wantok – “אותו דיבור”, מסמן אדם שיש איתו זיקה של שפה, מקום או קרבה חברתית, ולעיתים גם מחויבות הדדית.

אבל החיים אינם מתנהלים רק בין wantok  ל wantok. אדם מן ההר פוגש אדם מן החוף, אנשים מקבוצות שונות מגיעים לשוק, לבית הספר, לכנסייה או למוסד ממשלתי, ופתאום נדרשת שפה שאינה שייכת רק למקום אחד. כאן נכנסת טוק פיסין: שפה שמאפשרת לחצות את הגבולות שהשפות המקומיות גם מסמנות.

היתרון ברור. דווקא משום כך מעניין מה קורה כשהשפה שמאפשרת לחצות גבולות נעשית בהדרגה גם השפה של בית הספר, של המוסדות, של העבודה ושל העתיד. יש משהו כמעט פרדוקסלי בכך שהכלי שמאפשר לחצות גבולות עלול, בהמשך, לסמן את מי שנמצא בצד הלא נכון שלהם. ברגע ששפה אחת נעשית שימושית יותר, היא מתחילה להיות גם יוקרתית יותר. השפה האחרת אינה נעלמת בהכרח; היא פשוט מתחילה להשתייך למקום אחר: לבית, לסבים, לסיפורים הישנים.

בכפר גאפון שבצפון פפואה ניו גינאה תיעד האנתרופולוג דון קוליק תהליך דומה: שפת המקום, טיאפ, הלכה ונדחקה בלי שאיש אסר עליה, בין היתר משום שהורים העדיפו לדבר עם ילדיהם בטוק פיסין, השפה שפתחה בפניהם יותר דלתות.

בשיחה שניהלתי עם זוג פפואנים מיסיונרים פגשתי מתח דומה, הפעם לא בין שפות אלא בין סיפורים. הם דיברו איתי רבות על התנ”ך ועל הברית החדשה. הסברתי להם שכיהודי אני די מכיר את התנ”ך, וגם הנצרות היא מרחב מוכר יחסית, אבל מעניין אותי לשמוע על מנהגי האבות שלהם: במה האמינו, מה הייתה שפתם, אילו טקסים ערכו. תשובתם הכתה בי: “אבותינו היו חוטאים שלא הכירו את ישוע, דרכיהם היו דרכי חטא, ובשפתם הם עבדו אלוהים אחרים”.

הסיפור החדש לא מחק את הסיפור שקדם לו, כי אם מיקם אותו מחדש במסגרת של חטא. הסיפור החדש כבר לא שימש רק כדי לומר מי אנחנו, אלא גם כדי לומר מי ומה היינו קודם לכן. כך השתנתה גם השאלה שהעסיקה אותי: לא רק באיזו שפה מדברים, אלא אילו סיפורים אפשר לספר בתוכה על מי שהיינו ועל מי שאנחנו.

Stori – לדבר סיפור:
כששמעתי את ההזמנה של כריסטולייט, דמיינתי אותנו יושבים סביב המדורה ומחליפים סיפורים ומיתוסים. בפועל התנהלו שם הרבה דיבורים יומיומיים: היכרות, שאלות ותשובות, צחוק, ענייני הדרך, ובני משפחה צעירים שתרגמו מדי פעם את הדברים למבוגרים שדיברו רק בשפה המקומית. דווקא הפער הזה בין מה שדמיינתי לבין מה שקרה, גרם לי לחשוב על החיבור בין דיבור לסיפור. אולי “לדבר סיפור” אינו מתייחס רק לסיפורים במובן הצר, אלא גם לאופן שבו אנחנו מדברים על מה שקרה לנו.

כשאדם מדבר, הוא אינו מניח את המציאות הגולמית על השולחן. הוא מספר אותה. הוא מדווח על מה שראה, שמע או זכר, בוחר מאיפה להתחיל ומה להשאיר בחוץ, מדגיש פרט אחד ומצניע אחר, ולפעמים מבין רק תוך כדי הדיבור מה בעצם אירע. בכל דיבור על המציאות יש, במידה מסוימת, מעשה של סיפור. לא מפני שכל אמירה היא בדיה, ולא מפני שאין הבדל בין עובדה לדמיון, אלא מפני שהמציאות מגיעה אל המילים דרך אדם מסוים, מתוך הזיכרון שלו ומנקודת המבט שלו.

סיפור, כמובן, אינו אמיתי יותר מעצם היותו סיפור. אפשר לשקר בו, לטעות בו, לייפות ולהמציא. אבל יש משמעות גם לאופן שבו אנחנו מגיעים למה שאנחנו אומרים. אדם שותק ואנחנו מספרים שהוא נעלב. מישהו מתנגד ואנחנו אומרים שהוא מפחד. אדם עושה מעשה ואנחנו כבר מסבירים לעצמנו למה התכוון. יש הבדל בין מה שראיתי, מה ששמעו אוזניי ומה שאני בסך הכול מניח, אבל העברית אינה מחייבת אותי תמיד לסמן במפורש מאיזה מן המקומות האלה אני מדבר. בתוך כמה מילים, מה שראינו הופך למה שאנחנו מניחים, ומה שאנחנו מניחים מתחיל להישמע כמו עובדה.

במחקריה על הקאלולי באזור בוסאבי שבפפואה ניו גינאה מתארת האנתרופולוגית הבלשנית במבי שיפלין זהירות ביחס לייחוס כוונות ומצבים פנימיים לאנשים אחרים. אפשר לדבר על מה שאדם עשה ועל מה שאמר. מורכב יותר לדבר כאילו אנחנו יודעים מה הוא חשב, למה התכוון או מה התחולל בתוכו. הגבול הזה מעניין אותי דווקא משום שבשיחה היומיומית אנחנו חוצים אותו כמעט בלי להרגיש.

אבל הדיבור אינו מסתיים במקום שבו הוא יוצא מפיו של אדם אחד. ברגע שהוא נאמר למישהו אחר, הוא כבר נמצא ביניהם. האחר יכול לשאול, לחלוק, לזכור פרט אחר, להבין אחרת, או לספר את אותו הדבר הלאה במילים שלו. הסיפור משתנה כשהוא עובר בין אנשים, ובכל זאת משהו ממנו נשאר. כך סיפורים פרטיים מתחילים להיכנס לזיכרון משותף.

אולי מכאן מתחיל להיווצר ה”שלנו”. לא מתוך העובדה שאנחנו רואים את אותו הדבר, ולא מפני שאנחנו מספרים אותו באותה צורה, אלא מפני שיש דברים שאנחנו מספרים זה לזה וחוזרים אליהם יחד. סיפור משותף יכול להיות מורכב מכמה קולות, מכמה זיכרונות, אפילו מכמה גרסאות של אותו אירוע. אבל ברגע שנוצר “אנחנו”, נולד גם הפיתוי לעשות את הסיפור המשותף פשוט יותר: לבחור גרסה אחת, לזכור באופן אחד, לדבר בקול אחד.

“ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים“:
סיפור מגדל בבל מופיע בספר בראשית אחרי המבול. העולם כבר חרב פעם אחת. המים נסוגו, ובני האדם הדוברים שפה אחת, מתחילים לבנות עיר ומגדל שראשו בשמים – “פן נפוץ על פני כל הארץ”, כלשון הכתוב. ואז האל יורד לראות את המגדל, ובמקום לברך את האחדות הזאת, הוא מבלבל את שפתם ומפיץ אותם על פני הארץ.

קריאה אפשרית בסיפור היא ש”שפה אחת ודברים אחדים” אינם רק תיאור של אחדות, אלא גם של מצב שבו האחדות עצמה עלולה להפוך לסכנה. המילים “דברים אחדים” חשובות כאן לא פחות מן “השפה האחת”: אפשר לדבר באותה שפה, ובכל זאת לומר דברים שונים. בבבל, לפחות לפי הקריאה הזאת, האחדות אינה רק לשונית. גם ה”דברים” נעשים אחדים.

לפי הקריאה הזאת, בלילת הלשונות אינה רק עונש. היא גם מפרקת מצב שבו הכול נעשה אחד: שפה אחת, דברים אחדים, עיר אחת, מגדל אחד.

טוק פיסין כבר הראתה לי ששפה משותפת יכולה לפתוח מרחב בין אנשים; הסכנה מתחילה כשהמשותף מבקש להפוך לאחיד.

אחרי חורבן קל להבין את הפיתוי הזה לשפה אחת ולסיפור אחד. רוצים סדר. רוצים לדעת מה קרה, מי אנחנו, מה נכון. רוצים לומר “אנחנו” בלי לעצור בכל משפט ולשאול אם כולם מתכוונים לאותו הדבר. השאלה, אם כן, אינה אם נחוצה לנו שפה משותפת, אלא איך אפשר לדבר בה בלי להידרש לומר את אותם הדברים.

סיפור משותף, אך לא אחיד:
סיפור אינו רק קובע מי שייך ל״אנחנו״ ומי חוטא; הוא יכול גם ליצור שייכות בין אנשים שלא חשבו על עצמם קודם כחלק מאותו סיפור. לא פעם בפפואה, בכפרים שונים ומפי אנשים שונים, שמעתי גרסה של אותה טענה: שהם, למעשה, צאצאיו של שבט בנימין. באחד המקומות סיפר לי פסטור דניאל גרסה מפורטת יותר. לדבריו, אחרי מלחמת האחים שפרצה בעקבות פרשת פילגש בגבעה הבין שבט בנימין שאין לו עוד חלק בשאר השבטים, ומשם, על פני דורות ונדודים שגם הוא לא ידע לפרט, הגיע עד לפפואה.

לא היה לי בסיס לראות בזה טענה היסטורית, וגם פסטור דניאל לא ניסה להציג לי ראיות. אבל הסיפור עשה משהו בינינו. כך לפחות שמעתי אותו: לא רק כסיפור על עמו, אלא כסיפור שבתוכו גם הוא וגם אני יכולים להופיע כשייכים לאותו רצף. ייתכן שבתוך הרצף הזה נדחקו סיפורי מוצא אחרים; לא ידעתי מה מקומם בו. מה שיכולתי לומר הוא שבמפגש בינינו הסיפור פתח אפשרות של שייכות משותפת.

באחד הימים ישבתי עם רותי, שאירחה אותי בביתה בכפר לא רחוק ממאונט האגן. החלפנו סיפורים על החיים, על יהדות ועל נצרות. רותי סיפרה שדרך הנצרות למדה על היהדות והוקסמה ממנה, ושאלה אותי מה לדעתי סוד הקסם שלה.

אמרתי לה שאני לא בטוח, אבל אולי הסוד הוא בכך שאנחנו עם שלא הפסיק לספר את עצמו. במסורות היהודיות חוזרים אל אותם סיפורים, מפרשים אותם מחדש, מוסיפים להם ומתווכחים איתם. אברהם אבינו אינו רק אברהם של ספר בראשית. יש אברהם של חז”ל ושל הפילוסופים, של החסידים ושל המקובלים. אותו סיפור נעשה מקום שאפשר לשוב אליו, להבין אותו מחדש, ודרכו להבין מחדש גם את עצמנו.

אולי זה ההבדל בין סיפור משותף לסיפור אחיד. סיפור משותף אינו מחייב את כולם לספר אותו באותה הצורה. הוא יכול להיות המקום שבתוכו אנחנו מתווכחים על מי אנחנו, ולעיתים גם המקום שאליו אדם רחוק יכול להיכנס ולבקש לעצמו חלק.

גם המפגשים בפסטיבלים בפפואה עוררו בי מחשבה על האפשרות הזאת. בלבוש, בשירה ובריקוד, הקבוצות השונות הביאו אל המרחב המשותף את מה שמייחד אותן. עצם המפגש לא ביטל את הגבולות ביניהן, אבל הוא הציע לי תמונה של יחד שההבדלים נוכחים בו לעין ולאוזן.

לדבר, לספר, להקשיב:
אולי כאן נמצא גם כוחו האחר של הסיפור: הוא מאפשר לאדם לפגוש דבר שלא הצליח לשמוע כשנאמר לו ישירות. רבי נחמן מברסלב הכריז בשלב מסוים: ״הנני אתחיל לספר מעשיות״. רבי נתן פירש את ההכרזה כפנייה אל הסיפור לאחר שהתורות והשיחות שנועדו לעורר את השומעים לא פעלו כפי שקיווה. בליקוטי מוהר״ן, רבי נחמן מתאר אדם שהיה ״בשינה ובחושך זמן רב״, וכדי לעוררו צריך ״להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות, כדי שלא יזיק לו פתאום האור״. כאן לסיפור ולמספר יש תכלית ברורה, אבל הדרך אליה מתחשבת במצבו של השומע וביכולתו לקבל את הדברים.

המפגש ליד המדורה לא היה מפגש בין מורה לתלמיד. ליד המדורה לא התנהל שיעור ולא נמסרה מסקנה שעליי לקבל. הייתה משמעות לדרך שבה דיברנו: לשאלות, לתרגום, לצחוק ולזמן שנתנו זה לזה. ההזמנה שלה החזירה אותי אל מה שקל לשכוח בוויכוח: הדברים אינם רק נכונים או שגויים; הם גם נאמרים על ידי אדם מסוים ונשמעים על ידי אדם אחר.

אין צורך להחליף את הדיבור בסיפורים. כשאנחנו מדברים על מה שקרה לנו, אנחנו כבר מספרים: בוחרים מה להזכיר, קושרים בין אירועים, מבחינים בין עיקר לטפל ומנסים להבין מה משמעותם. ההכרה הזאת אינה הופכת כל גרסה לנכונה באותה מידה. אפשר להקשיב לחוויה שאדם מספר בלי לקבל כל טענה שהוא גוזר ממנה. יש צורך לברר עובדות ולתבוע אחריות; יש גם צורך להבחין בין מה שאדם אומר לבין מה שאנחנו ממהרים להניח עליו.

חלק גדול מן הדיבור הציבורי שלנו מאז השבר נשמע כתוכחה: מי צדק, מי טעה, מי אשם, מי צריך להתבייש. לעיתים התוכחה מוצדקת. אבל כשהיא נעשית צורת הדיבור היחידה, האדם שמולנו מופיע בעיקר כמי שעליו להודות בטעותו. קשה יותר לשמוע מה ראה, מה עבר עליו וכיצד הגיע להבין את הדברים כפי שהוא מבין אותם. ההקשבה לא בהכרח תפתור את המחלוקת, אבל היא עשויה לאפשר לנו להבין על מה אנחנו חלוקים.

הרצון בשפה משותפת מובן, אולי אפילו הכרחי. הסכנה מתחילה כשהוא נעשה דרישה לסיפור אחד, שבתוכו יש לכל חוויה מקום רק אם היא מאשרת את המסקנה שכבר קבענו. סיפור משותף יכול להיבנות גם מתוך זיכרונות שונים ופירושים מתחרים, אם אנחנו מוכנים לחזור אליהם יחד, לשאול ולחלוק, ולעיתים גם לשנות את האופן שבו אנחנו מספרים.

אולי זו השאלה שנשארת פתוחה: איך נאמר ״אנחנו״ בלי לדרוש מן ה״אני״ וה״אתה״ לספר את אותו הסיפור. אני חוזר אל ההזמנה של כריסטולייט לא מפני שמצאתי בה תשובה, אלא מפני שהיא מציעה מקום להתחיל: yumi – אתה ואני.

מקורות

Bambi B. Schieffelin, “Speaking Only Your Own Mind: Reflections on Talk, Gossip and Intentionality in Bosavi (PNG),” Anthropological Quarterly 81(2), 2008, pp. 431–441.

Don Kulick, Language Shift and Cultural Reproduction: Socialization, Self, and Syncretism in a Papua New Guinean Village, Cambridge University Press, 1992.

Kabini Sanga & Martyn Reynolds, “Melanesian Tok Stori in Leadership Development: Ontological and Relational Implications for Donor-Funded Programmes in the Western Pacific,” International Education Journal: Comparative Perspectives 17(4), 2018, pp. 11–26.

Catherina Bolinga, “Yumi Tok Stori: A Papua New Guinea Melanesian Research Approach,” Waka Kuaka: The Journal of the Polynesian Society 132(1/2), 2023, pp. 203–218.

חביבה פדיה, 7.10 — יומן שיחות בעת מלחמה: פרשת דרכים תיאולוגית פוליטית, כרך א׳, תל אביב: הוצאת אדרא, 2025.

רבי נתן מברסלב, הקדמת סיפורי מעשיות.