שברי הפסוקים מצוטטים מהטקסט המיסטי הקדום היכלות רבתי, מתוך קינת המלאכים על החורבן, ונזכרים (בשינויי נוסח) גם כפיוט, בסדר הסליחות והתחנונים בליל יום כיפור.
***
“… מה לכם שאתם מרננים ופעמים לכם שאתם נוראים ופעמים לכם שאתם מבוהלים…”
יש תאוריה על פיה אנשים ששמים לב לצירופי מקרים ונותנים להם משמעות, הם אנשים מאושרים יותר.
תזכורת לעצמי: לא לחשוב על אושר עכשיו.
“מבטלי גזירה”
מתי נהרסה פומפיי? נדמה היה לי שזה קרה כשהאפר כיסה את העיר,
זרם פירוקלסטי. ואז קראתי שפרויד אמר שפומפיי נהרסה כשהגיעו הארכיאולוגים
וניקו את האפר וחשפו את העיר, כמו שהייתה, כמו שנחרבה.
האם גם אנחנו ככה? מבינים את ההרס והחורבן שלנו לא תוך כדי, גם לא ברגעי הכליה אלא רק במוחלטות עצמה של הבדיעבד.
“מפירי שבועה”
את הרחוק אני לא באמת מצליחה לזהות. משהו שם נדמה כמו. אבל הוא לא.
וכשאני מתקרבת ממש, אני מוצאת שהוא אפילו לא דומה.
ואפילו שאני כבר יודעת היום משהו על צער, ועל חולשה מתגעגעת, מבינה כעת שמה שקרוב,
אולי מרוב שהיה קרוב, הטשטש.
“מעבירי אימה”
בודקת במילון את המילה קורבן, וקורבנות. הרי בזה מתמקד ספר ויקרא – קורבן פסח, וקורבן אשם וקורבן חטאת. אולי אפשר לתרגם ‘סקרפייז’ בתרגום חוזר לעברית לא כקורבן. אולי אפשר לדבר על הקדשה. להקדיש. על הרעיון של הקדשת החיים לאלוהים. כמו קורבן מנחה. שאין בו אשמה ואין בו חטא. זו מנחה. מתנה. מתנה לאלוהים. מה אני מוכן לתת לה’, כדי לחיות חיים של קדושה.
כמו האיש הזה ביפן. אני צריכה לברר את השם שלו. בזמן שרעידת האדמה והצונמי שיתקו את מערכות הקירור והחשמל של הכור בפוקושימה, המהנדס שעבד בתחנת החשמל הגרעינית אמר שהוא מבטיח שיעשה כל מה שביכולתו לטהר ולקרר את הכור והוא דאג בעצמו, במו ידיו, לשאוב מים מהים.
“משיבי חימה”
עומדת בהפגנה ומנסה להעלות אותיות לשורש שלהן. והקול שלי נשבר בין הנמוך והגבוה.
והקול ממשיך ממני והלאה – עכשיו-עכשיו-עכשיו – מתאחד עם הקולות כולם, כאילו מנסה להחזיר את האותיות לבית אבותן.
“מסדרי דעות”
קראו לו מסאו יושידה. הוא חלה בסרטן הוושט ונפטר כעבור שנתיים.
אני חושבת על כל המילים הרבות שאמרתי. שנאמרו לי. המילים שקראתי. המילים שכתבתי. והמילים שנכתבו אליי. ופתאום אני לא סומכת עליהן. שהנה עכשיו מקרוב גם האותיות האלו עושות צל. והאותיות האלו נראות לי כאילו נפלו או נשברו.
“מזכירי אהבה”
אליה אליהו טולדנו, בן-דודי היקר, למד בתלמוד תורה בבני ברק. אמרו שלמד תורה בחשק ובחום.
וכשהיה עובר לפני התיבה, הזכיר לכולם את סבו, רבי דניאל טולדנו “מירושלים של מרוקו” שהיה שליח-ציבור והוביל במֶקְנֶס את תפילות הימים הנוראים ויום הכיפורים בקולו הרך והרם, עד שנפתחו שערי שמיים ולב. אליה יצא לשאלה, לשאלות, והלך לרקוד בשמחת תורה בפסטיבל הנובה. אליה נחטף למנהרות עזה ונרצח בשבי החמאס. על מצבתו נכתבו אותיות שמו, ומהן אקרוסטיכון :
אהוב על הבריות ועל כל רואיו
ליבו זהב ושמחה תמידית על פניו
ידו שלח בכל מעשה עזרה וחסד
השכין שלום בין חבריו ומכריו
ובקולו הערב שימח והרנין כל לב.
“… כת יש למעלה נקראים מבטלי
גזירה, מפירי שבועה, מעבירי
אימה, משיבי חימה, מסדרי דעות,
מזכירי אהבה …
ומתחננים
ואומרים:
התר.
התר.
יוצר בראשית”
