רַאבִּעַה אל־עַדַוִיָה (מ' 801), 'האשה שלא מתה מעולם', היא מיסטיקנית בעלת שיעור קומה מהעיר בצרה אשר בעירק. בדמותה של רַאבִּעַה מתגלמת נקודת מעבר בין העולם הרוחני הישן של הסגפנים ובין העולם החדש של המיסטיקנים הצוּפים. המפתח להבנת דמותה של רַאבִּעַה כמיסטיקנית צוּפית כולל את יחסי הגומלין באישיותה בין סגפנות מהותית שיש בה ניתוק מהעולם, מיסטיקת אהבה, וידיעה פנימית של אללה דרך תבונת הלב.
אחד המפתחות החשובים בהבנתה של רַאבִּעַה אל־עַדַוִיָה כאישיות מיסטית הוא הסגפנות. 'עזבנו את העולם' היה המוטו של הסגפנים בתקופתה. היא עצמה הרחיקה לכת אף מכך וניתקה מגע עם העולם. ההבדל הוא בכך שעזיבת העולם מבטאת ויתור על קשר שהיה ואיננו עוד, ואילו הניתוק פירושו שאין על מה לוותר – הקשר לא התקיים מעולם. ביסוד תפיסתה הסגפנית של ראבעה עמד הדואליזם הפסיכופיזי. אך בשונה מהסגפנים בני תקופתה התחולל אצלה מהפך חשוב במחשבה בכך שהעמידה את הלב במרכז חוויית האהבה לאללה, כפי שעתידים היו לעשות הצוּפים בעקבותיה. וכך שוררה:
| إنّي جَعَلْتُكَ في الفُؤادِ مُـحَدّثِي وَأَبَـحْتُ جِسْمِي مَنْ أَرَادَ جُلُوسِي | בְּמַעֲמָקֵי לִבִּי אַתָּה בֵּן שִׂיחִי וְגוּפִי הִתַּרְתִּי לַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרָתִי |
| فالـجِـسْمُ مِنّـي للجَليسِ مُؤانِسٌ وَحَـبـيـبُ قَلْبــِي في الفُـؤادِ أَنِيـسِي | גּוּפִי יְדִידוּתִי לַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרָתִי אַךְ אָהוּב לִבִּי בְּמַעֲמָקֵי לִבִּי – יְדִיד נַפְשִׁי |
הניתוק מהעולם בא לידי ביטוי באדישות כלפי הגוף הפיזי. חוויית האהבה הגופנית, היצרית, הסקסואלית, של הגוף נתונה לכל אחד ואחד, מאחר שלגוף אין משמעות. בכך טמונה במובלע תפיסה חתרנית של הגוף הנשי בחברה פטריארכלית, אך תפיסה זו אינה נובעת מקידוש האהבה הגופנית , אלא נהפוך הוא – מאדישות כלפיה. שהרי חווית האהבה של הלב נתונה רק לאהוב האלוהי, האחד והיחיד.
בשנות השישים של המאה העשרים נתפסה רַאבִּעַה אל־עַדַוִיָה כרומנטיקאית חולמנית, גרסה צוּפית לילדי הפרחים. בספרו שומרי שערי הלב הופך המשורר צ'רלס אפטון (Charles Upton) שיר זה לעיבוד מודרני יותר, ושמא מוטב לומר – כותב שיר חדש בהשראתו. וכה שורר:
| I set up house for you in my heart As a friend that I could talk withGave my body to someone else,
Who wanted to embrace it. The body, all in all, is good enough for embracing. But the Friend who lives in my house Is the Lover of my Heart |
קָבַעְתִּי לְךָ מְקוֹם מִשְׁכָּן בְּלִבִּיכְּיָדִיד שֶׁעִמּוֹ אוּכַל לְהָשִׂיחַנָתַתִּי גּוּפִי לְזוּלָתְךָ
שֶׁחָפֵץ בּוֹ לְחַבְּקוֹ הַגּוּף, בְּסַךְ הַכֹּל, טוֹב דַּיּוֹ לְחִבּוּקִים אַךְ הַיָּדִיד הַחַי בְּבֵיתִי הוּא אָהוּב לִבִּי |
בשיר זה, כפי שניתחה אותו קורנל, מתחבר אפטון לאתיקה ההיפית של אהבה חופשית משנות השישים. בשיר של אפטון רַאבִּעַה מקיימת יחס עם אהובה האלוהי, כך מפרשת קורנל, מעין 'נישואים פתוחים רוחניים'. בבית השיר הראשון מוצגת רַאבִּעַה כמי שבונה משק בית עם החבר האלוהי שלה. לא קשה לדמיין את שניהם, מעירה קורנל בסרקזם, כמי שמשוחחים באינטימיות על ספל חליטת עשבים. בית השיר השני מודיע לקורא כבדרך אגב שרַאבִּעַה נתנה את גופה לאחר, ואולי אף תחזור ותעשה זאת.
קורנל מותחת ביקורת על תפיסה זו וטוענת כי בבית שיר זה ובזה שאחריו האתיקה ההיפית הרומנטית של אהבה חופשית גוברת על הבעיות המוסריות של בגידה והפקרות מינית שהסצנה הזאת מעוררת, לטענתה. קורנל מפרשת את עמדתו של אפטון כגורסת שאין חשיבות נודעת לכך שרַאבִּעַה מעניקה את גופה לאחר, כי גופה שייך לה באופן אותנטי פחות מאשר לבה. מה שחשוב במיוחד ברומנטיקה הנאיבית בשיר זה הוא הקשר של ידידות אמת בין רַאבִּעַה ובין 'אהוב לבי', כי לבה הוא לב מהותה.
קורנל רומזת אפוא לאנכרוניזם בפרשנותו של אפטון, ומתייחסת בביקורתיות חריפה למתירנות המינית שהוא מתאר. עם זאת, ניתן לטעון כי המתירנות המינית כבר רמוזה בגרסה המקורית בשפה הערבית, שהרי רַאבִּעַה משוררת על 'התרת' הגוף, התרה שיש לה קונוטציה חזקה של התרה מינית. עם זאת, השיר בערבית אינו כה מפורש ברמיזותיו כמו הגרסה של אפטון, ומשפט המפתח של אפטון – הַגּוּף, בְּסַךְ הַכֹּל, טוֹב דַּיּוֹ לְחִבּוּקִים – אינו מופיע בו.
- שתי האהבות כמייצגות את הניגוד שבין ארוס ואגאפֵּה
אני מבקש להתמקד במיסטיקת האהבה של רַאבִּעַה אל־עַדַוִיַה דרך שיר, שמספר רב של מיסטיקנים צוּפים מייחסים לה, הוא השיר המפורסם העומד על הניגוד בין שתי אהבות. אנתח שיר זה בשני אופנים: האחד דרך ניתוח השוואתי פנומנולוגי עם תפיסת האהבה הנוצרית הפאולינית, והאחר דרך פרשנותו לשיר זה של אַבּוּ חַאמִד אל־עַ'זַאלִי (מ' 1111), מגדולי התיאולוגים המוסלמים, בספרו אִחְיַא עֻלוּם אל־דִּין / הַחְיָאַת מַדְּעֵי הַדָּת. וכך שוררה:
| أُحِبُّكَ حُبـّــيْنِ: حُبَّ الـهَـوى وحُبًّا لأنّكَ أهْلٌ لِذاكا | אוֹהַבְךָ בִּשְׁתֵּי אֲהָבוֹת: אַהֲבַת הַיֵּצֶר וְאַהֲבָה הַיָּאָה לְךָ |
| فأمَّا الّذي هُوَ حُبُّ الـهَوَى فَشُغْلِــي بِذِكْرِكَ عَمَّنْ سِواكا | אַהֲבַת הַיֵּצֶר הִיא זִכְרְךָ הַמַּרְחִיקֵנִי מִזּוּלָתְךָ |
| وأمَّا الّذي أنْتَ أهْلٌ لَهُ فَكَشْفُك ليَ الحُجُبَ حَتـَّى أراكا | וְאַהֲבָה הַיָּאָה לְךָ הִיא הֲסָטַת הַצְּעִיפִים לְמַעַן אֶרְאֶךָּ |
| فلا الـحَمَدُ في ذا وَلا ذاكَ لـِي وَلَكِنْ لَكَ الـحَمْدُ في ذا وذاكا | לֹא לִי הַתְּהִלָּה בָּזוֹ אוֹ בָּזוֹ כִּי בָּזוֹ גַּם בָּזוֹ הַתְּהִלָּה לְךָ |
רַאבִּעַה אל־עַדַוִיָה עורכת בשיר זה הבחנה בין שתי אהבות לאללה: אהבת היצר, שהיא אהבה אנוכית, אהבה אינטרסנטית, המבוססת על שכר ועונש; ולעומתה אהבה של נתינה והקרבה עצמית, אהבה ללא פניות. אני מבקש לערוך השוואה פנומנולוגית בין תפיסה האהבה של רַאבִּעַה על שתי האהבות הללו ובין התיאולוגיה הפאולינית המבחינה בין 'ארוס' (Ἔρως) ו'אגאפֵּה' (ἀγάπη). יתר על כן, יש לנו עדויות שרַאבִּעַה ניהלה שיחות עם נזירות נוצריות, כך שלא בלתי אפשרי גם לטעון טענה היסטורית פילולוגית על מקורותיה של תפיסתהּ בנצרות.
הארוס הוא סוג של אהבה אגוצנטרי ורכושני המבוסס על צורך ותאווה. כאשר אנו אוהבים בצורת ארוס – בין אם אנו אוהבים אל או אדם אחר – אנו אוהבים מתוך האינטרס עצמו וכדי להשיג בעלות על מושא אהבתנו. לעומת זאת אגאפֵּה הוא סוג אהבה של נתינה והקרבה עצמית. הוא מבוסס על אהבה ללא תנאי של האל לכל ברואיו. כאשר אנו רוחשים אהבה של אגאפֵּה אנו דוחים כל רווח עצמי ואינטרס עצמי, מעניקים את עצמנו לאחר, ואוהבים אותם אך ורק בשל עצמם.
התיאולוג השוודי אנדריס ניגרן (מ' 1972) רואה באגאפֵּה את התפיסה הנוצרית הראויה של אהבה, כפי שבא לידי ביטוי בכתבי הברית החדשה כגון הבשורות לפי מתי, מרקוס ולוקאס. תיאולוגיית הצלב של פאולוס והזיהוי בין אלוהים ואגאפֵּה מופיעה באיגרת יוחנן הראשונה, פרק רביעי, פסוק 16: "וַאֲנַחְנוּ הִכַּרְנוּ אֶת הָאַהֲבָה שֶׁאֱלֹהִים מְקַיֵּם בָּנוּ וְהֶאֱמַנּוּ בָּה, הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה; הָעוֹמֵד בָּאַהֲבָה עוֹמֵד בֵּאלֹהִים וֵאלֹהִים עוֹמֵד בּוֹ". הביטוי 'הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה' (ὁ θεὸς ἀγάπη ἐστίν) בפסוק זה מצביע על מרכזיות האהבה, האגאפֵּה, בדתיות הנוצרית.
ניגרן טען שאגאפֵּה היא צורת האהבה הנוצרית האמתית היחידה ושארוס מרחיק אותנו מאלוהים. או שאנו אוהבים את האחר ואת אלוהים אהבת ארוס, שהיא רק לעצמנו ופירושה שאיננו אוהבים אותם באמת בכלל, או שאנו אוהבים אותם אהבת אגאפֵּה למען עצמם, אהבה אמיתית, שפירושה שאנו פועלים בניגוד לאינטרס האישי שלנו ואושרנו.
אם כן, היתה זו רַאבִּעַה אל־עַדַוִיָה בתולדות תפיסת האהבה באסלאם ששללה לחלוטין את תפיסת האהבה האנוכית, אהבת אללה המבוססת על שכר ועונש, הפנימה את תפיסת האהבה הפאולינית הנוצרית וקיבלה את האגאפֵּה, נתינה והקרבה עצמית, כשיאה של האהבה המיסטית לאללה. וכך מספרים על רַאבִּעַה:
יום אחד נראתה רַאבִּעַה ברחובות בַּצְרָה
נושאת דלי בידה האחת
ולפיד באחרת
משנשאלה למשמעות מעשיה
השיבה:
"אני רוצה לערות מים על הגהינום
ולהצית את גן העדן
כדי ששני הצעיפים הללו ייעלמו
ואיש לא יסגוד עוד לאללה
מתוך פחד הגהנום
או התקווה לגן-העדן
אלא רק למען יופיו הנצחי של אללה."
יחד עם זאת, אף כי רַאבִּעַה חוללה מהלך חשוב ביותר בתפיסת האהבה באסלאם כנתינה והקרבה עצמית, היא לא צעדה צעד אחד חשוב נוסף, שאותו עתיד לצעוד מַנְצוּר אל־חַלַּאג' (מ' 942), המיסטיקן הרוּג המלכות. אל־חַלַּאג' סבר כי שיאה של האהבה הטוטלית לאללה תתממש רק עם עלייתו על הצלב, ואכן כך עלה בגורלו.
- האהבה העילאית כחוויה מיסטית אסתטית עם היופי האלוהי
שיא האהבה המיסטית לפי רַאבִּעַה היא למען יופיו הנצחי של אללה. על כך עמד אַבּוּ חַאמִד אל־עַ'זַאלִי בספר השלושים ושש של ספרו אִחְיַא עֻלוּם אל־דִּין / הַחְיָאַת מַדְּעֵי הַדָּת: 'אהבה, כיסופים, אינטימיות ושביעות רצון', וכה כתב:
אולי בביטוי 'אַהֲבַת הַיֵּצֶר' כוונתה לאהבת אללה בשל טובו כלפיה וגם מאחר שהרעיף עליה את מעדני החיים. ואילו ב'אַהֲבָה הַיָּאָה לְךָ' כוונתה לאהבה ליופיו ומלכותו שנגלו אליה. משתי האהבות זו האהבה העילאית יותר והחזקה יותר.
אלע'זאלי מתאר את האיחוד המיסטי בשיר זה כפעולה של איחוד עם היופי האלוהי. הוא אינו משתמש בפרק זה במונח הצופי הרגיל 'טעם' (=דַ'וק) בהתייחס לחוויה המיסטית אלא במונח 'תענוג' (=לַדַּ'ה), ובכך הוא צועד, כפי שטענה קורנל, בעקבות המשתה של אפלטון. בדומה לאפלטון מתאר אל־עַ'זַאלִי את סוג האהבה העילאי ביותר – שהשיר של רַאבִּעַה מכנה אותו 'אַהֲבָה הַיָּאָה לְךָ' – כחוויית שיא אסתטית, וטוען שהוא משקף את התכונות האלוהיות של יופי ותפארת. תיאור זה מזכיר את החלק האחרון של השיח של דיוטימה בדיאלוג המשתה של אפלטון, שבו היא אומרת לסוקרטס:
"ואלה החיים, סוקרטס יקירי," אמרה האשה ממַנְטִינֵיאָה, "שראוי לו לאדם לחיות, אם בכלל, כלומר להתבונן ביפה כשלעצמו… שרק בשלב הזה, כשיראה את היפה בדרך שצריך לראותו, הוא יזכה להוליד לא חיקויים של המידה הטובה, אלא דברים אמיתיים, שכן לא בחיקוי הוא מחזיק כי אם בדבר האמיתי. ומי שהוליד וכילכל את המידה הטובה האמיתית הוא ידיד האלים, ואם אפשר בכלל לאדם להיעשות בן־אלמוות, הרי זה האיש".
כללו של דבר, שיאה של האהבה המיסטית, האהבה העילאית הראויה לאללה בלבד, לפי פרשנותו של אל־ע'זאלי את שירה של רַאבִּעַה אל־עַדַוִיָה, הוא התאחדות עם היופי הנצחי האלוהי.
1 אלע'זאלי מתאר את האיחוד המיסטי בשיר זה כפעולה של איחוד עם היופי האלוהי. הוא אינו משתמש בפרק זה במונח הצופי הרגיל 'טעם' (=דַ'וק) בהתייחס לחוויה המיסטית אלא במונח 'תענוג' (=לַדַּ'ה), ובכך הוא צועד, כפי שטענה קורנל, בעקבות 2 המשתה של אפלטון. בדומה לאפלטון מתאר אל־עַ'זַאלִי את סוג האהבה העילאי ביותר – שהשיר של רַאבִּעַה מכנה אותו 'אַהֲבָה הַיָּאָה לְךָ' – כחוויית שיא אסתטית, וטוען שהוא משקף את התכונות האלוהיות של יופי ותפארת. תיאור זה מזכיר את החלק האחרון של השיח של דיוטימה בדיאלוג המשתה של אפלטון, שבו היא אומרת לסוקרטס:
3 "ואלה החיים, סוקרטס יקירי," אמרה האשה ממַנְטִינֵיאָה, "שראוי לו לאדם לחיות, אם בכלל, כלומר להתבונן ביפה כשלעצמו… שרק בשלב הזה, כשיראה את היפה בדרך שצריך לראותו, הוא יזכה להוליד לא חיקויים של המידה הטובה, אלא דברים אמיתיים, שכן לא בחיקוי הוא מחזיק כי אם בדבר האמיתי. ומי שהוליד וכילכל את המידה הטובה האמיתית הוא ידיד האלים, ואם אפשר בכלל לאדם להיעשות בן־אלמוות, הרי זה האיש".
כללו של דבר, שיאה של האהבה המיסטית, האהבה העילאית הראויה לאללה בלבד, לפי פרשנותו של אל־ע'זאלי את שירה של רַאבִּעַה אל־עַדַוִיָה, הוא התאחדות עם היופי הנצחי האלוהי.
