כדי לייצר שינוי צריך קודם כל לדעת, לשים לב, או להחליט מה נרצה לשנות.
למשל בשבת, פעולה פשוטה יכולה להיעשות לעיתים בְּשִּׁנּוּי, כלומר לא בדרך הרגילה, למשל להפעיל דבר מה במרפק במקום בכף היד, לאחוז חפץ ביד הפחות חזקה. נדרש כאן רגע של החלטה להפוך תנועה מוכרת לפעולה חדשה.
בהלכות שבת יש מקרים בהם השִּׁנּוּי מפחית מחומרת האיסור. גם כשנדרשת פעולה להצלת חיים, אפשר לעשות זאת בְּשִּׁנּוּי, בתנאי שלא יהיה בכך עיכוב או פגיעה בהצלה. במושג זה יש גם כוח שמעבר לפרט ההלכתי, הוא מפגיש אותנו עם המרחב הקטן שבין כוונה למעשה, עם הרגע שבו אפשר לתהות על הדרך שבה פעלנו תמיד ולבחור את הדרך בה נפעל עכשיו.
בסוטרות היוגה מציע פטנג’לי תרגול בשם פְּרַטִיפַּקְשָׁה בְּהָאוַנָה — טיפוח ההפך.
כשעולה מחשבה שלילית המושכת אותנו לפגיעה, לכעס או לאחיזה עיוורת בעמדה שלנו, התרגול מזמין אותנו לשים לב אליה, לזהות אותה ולטפח אותה מכיוון אחר. אין זו הוראה לדחות את המחשבה או פשוט להחליף אותה במחשבה נעימה, זוהי הזמנה להתבונן רגע ולשים לב לאן המחשבה מובילה, ומה היא מחוללת בנו. ההתבוננות המעמיקה נועדה להוביל אותנו לבהירות והבנה מה השורש האישי שלנו המייצר מחשבות אלו.
“בְּשִּׁנּוּי” בהלכות שבת וטיפוח ההפך ביוגה אינם אותו דבר. האחד עוסק באופן עשייתה של פעולה, והשני באופן שבו אנו פוגשים מחשבה. אך שניהם דורשים מאיתנו תשומת לב לאוטומטים שלנו, לזהות את הרגע שבו אולי ההרגל כבר בחר בשבילנו. שניהם מבקשים ליצור מרווח קטן שבו מתאפשרת בחירה. ככל שנעמיק בהיכרות עם המרווח הזה כך נרחיב ונגדיל אותו והבחירה שלנו תהפוך נגישה יותר אל מול האוטומטים שלנו.
כדי לשהות במרווח הזה, לא תמיד צריך לדעת מיד מהי הבחירה הנכונה. לפעמים אפשר רק לעצור ולספור עד שלוש. בזמן הקצר הזה הכעס אינו נעלם והמחשבה אינה מתחלפת, אבל איננו חייבים לפעול ברגע בו הם עולים. השקט מאפשר לנו להרגיש מה מתרחש בנו לפני שהוא הופך למעשה. אחריו אפשר לבחור אם לדבר, כיצד לדבר, או אולי להמתין עוד רגע.
הרמב״ם, בהלכות דעות א, ז, מתאר את השינוי כתהליך של חזרתיות והתמדה. אדם המבקש לטפח בעצמו מידה מסוימת אינו מסתפק בהחלטה להיות אחר. הוא עושה מעשים התואמים את המידה הזאת שוב ושוב, עד שהם נעשים קלים לו ונטמעים בנפשו. במובן הזה, ההרגל אינו רק הדבר שממנו מבקשים להשתחרר. הוא גם הדרך שבה שינוי יכול להיטמע.
פטנג’אלי גם כותב בסוטרות היוגה 1.14: כי “האימון מכה שורש כשהוא מבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן”, כלומר, השפעתו של אימון היוגה מופיעה כאשר מקיימים אותו בהתמדה ולאורך זמן. פטנג׳לי כותב כי יש לבצע אַבְהְיָאסָה, זהו המאמץ להתמיד בתרגול פעם אחר פעם, אל מול הבחירה לוותר על גירויים, רצונות או מחשבות אחרות שיסיטו אותנו מהתרגול.
לכן האתגר הוא בהתמדה בבחירה שלנו, בדומה לחזרתיות שעליה כותב הרמב״ם, השינוי אינו מתרחש רק ברגע שבו החלטנו לפעול אחרת, אלא בכל פעם מחדש כשנבחר לפעול אחרת. בתחילה אנחנו נעצרים כדי לא לפעול מתוך ההרגל, ובהדרגה, גם האפשרות האחרת יכולה להיעשות מוכרת לנו. זו גם המלצה להישאר בעירנות זהירה אל מול האוטומטים שלנו היות וזה בלתי נמנע שהם ישובו, שוב ושוב.
כשאנחנו עוצרים לפני הפעולה, מתפנה מקום לשאלה נוספת: לשם מה אני עומדת לעשות את מה שבחרתי? הבהגווד גיטה מסבירה על פעולה שהיא ללא היאחזות בפירות הפעולה. אין פירושה שהתוצאה אינה חשובה, אלא שלא כל תוקפה של הפעולה תלוי בכך שנקבל ממנה את התוצאה שקיווינו לה. גם הרמב״ם, בהלכות תשובה י, ב, מתאר את עבודת האל מאהבה כעשיית האמת מפני שהיא אמת, ולא לשם קבלת שכר.
שני אלו מזמינים אותנו להתבונן במניע שלנו. אחרי שספרנו עד שלוש ובחרנו כיצד לפעול, אפשר לשאול גם אם אנחנו פועלים מתוך מה שחשוב לנו, או מתוך הצורך להבטיח לעצמנו תוצאה.
טמון כאן שינוי נוסף. לא רק להושיט את היד בדרך אחרת, ולא רק להחליף תגובה מוכרת בתגובה חדשה, אלא לשים לב למה שמניע אותנו לפעול. האם אני בוחרת במעשה הזה מפני שהוא נכון בעיניי, או מפני שאני זקוקה לכך שיוכיח מיד שהשתניתי?
כי האוטומטים שלנו ישובו, וגם הרצון לדעת שהתרגול הצליח ישוב איתם.
ואנחנו נמשיך לבחור לשהות, אולי לספור, או רגע פשוט לתהות, בלי לדרוש מכל בחירה להיות הוכחה סופית לשינוי. אצל הרמב״ם, אדם חוזר על מעשים עד שהם נקבעים בנפשו, בתרגול היוגה, הוא שב להתאמן בלי להיאחז בתוצאה.
תודעת בְּשינוי היא אינה רגע אחד בו נעשינו אחרים, אלא תרגול של תודעה נוכחת ועירנית,
לזהות ולשהות עם המרווח שבין המחשבה לפעולה.
