המצב הלך ונהיה מוזר יותר ויותר, בגלל העובדה שהטבח התחיל בשמחת תורה, ושהיה זה חמישים שנה בדיוק לאחר מלחמת יום הכיפורים, עלתה וגאתה התחושה שהחגים נדבקו זה לזה. ה"אחרי החגים" שהיה אמור להגיע בעצם איחר לבוא, ובתוך תקופת הלחימה כבר חגגו את הנוביגוד ואת חנוכה. הראשונים לשים לב לתופעות המוזרות היו דווקא הילדים הרכים. הבעיה, שכמו תמיד, הם הראשונים להרגיש אולם הם האחרונים שיכולים לבטא את המצוקה. כך גדשו הפורומים השונים בשאלות דוגמת "הילד שלי צורח במשך כמה שעות ביום, מה לעשות?" אולם ההורים האשמים תמידית לא חשבו שמדובר בתופעה רחבה וחריגה. בבתים של הילדים ובכל הסביבה שלהם נדמה כי קפא הזמן על שעון שמחת תורה השביעי לעשירי. החגים מעולם לא עברו וקישוטי הסוכות לא הורדו. החגים האחרים פרצו ללוח השנה באופן דיס הרמוני ולא מובן. הם הפסיקו לשמש נקודות ציון בזמן או הפוגה מן השגרה, אלא הפכו לסמן נוסף לסמיכות של הזמן סביבם. המקום היחיד בו נתנו מקום נפרד לכל זמן וזמן היה בגני הילדים, ונדמה שהם הרגישו שהפדגוגיה התעשייתית של הגנים היתה מקום בטוח. ההורים היו אובדי עצות כי הגננות אמרו להם מדי יום ביומו "הוא התנהל מקסים" אך בבתים היה אסון. הילדים היו צמאים לסגור את החגים, להצליח להעביר דף ביומן. את השאר זה לא הטריד, למעשה, אף אחד לא שם לב לזמן הסמיך. בחנוכה באיזה ישיבה ליברלית אפילו נשאו דרשה בנושא ספר מקבים, אשר בו רואים כי חגגו את סוכות בתאריך של חנוכה. "פסח שני!" החרו החזיקו אחרים והביאו דוגמאות לכך שבעצם, בעולם היהודי מאז ומעולם היה נסיון שני ושלישי ורביעי. בסתר החלו נשות המילואים הדתיות לבדוק הודעות בשבת ומשראו ששום ברק לא נפל עליהם משמיים החלו לשלוח זו לזו הודעות מהוססות "את באה לקפה?" ולצפות לסימון הוי הכחול. הזמנים הקדושים, הסד היציב של לוח השנה העברי, כמו נסדק הודות לחורי הירי והארפיג'י. התנועה המרתקת ביותר התחילה בתוך המלונות. המלון- המקום המסמל חופש ויציאה מן השגרה, בלע את השגרה של עשרות אלפי מפונים מבתיהם. בתחילה הם קיבלו אינספור טיפולי גופנפש אך הללו החלו להתרוקן ממעוניינים. החוג היחיד שנשאר היה חוג עלוב למדי של פורפסור לתיאולוגיה יוונית שישב ועשה הרצאות על סטואיזם. המפונים נמשכו לנושאים האלה כמו מגנט וחלק מהם התמקצעו באופן רציני למדי, שהרי השהות נמשכה זמן רב ולא ברור. נוצרה תנועה דתית חדשה שנקראה השביעי לעשירי. לאחר כמה דורות היא עתידה לתפוס גם משמעות קבלית, שבע ספירות, עשר ספירות. לעת עתה היא היתה מונהגת על ידי מספר נשים שהיו בעבר חברות במועדון הסריגה של קיבוצי עוטף עזה, וכעת הן הפכו להיות ל'סבתות'. אף אחת מהן לא היתה סבתא של ממש, כלומר, גילה היתה סבתא של שני פעוטות חטופים אבל שרון וסיגלית היו צעירות ממנה בהרבה. הן הגיעו לסריגה בטעות בחופשות הלידה שלהן, האחת קראה לשניה והן באו. בעולם שלפני המלונות, ככה הם קראו לזה, הן היו סורגות עין על עין. עכשיו הן היו יושבות במלון ישרוטל בים המלח ומאמיניהם היו באים אליהן כדי לשבת לידן. הן לא דיברו כמעט, רק מעט האחת עם השניה. בהתחלה אנשים באו לראות כאקט של רחמים, אחר כך הכריזו ביוניצ"ף עליהן בתור מיצג אמנותי. מרינה אברמוביץ' הגיעה לשבת לידן ונשברה אחרי שבועיים ימים ופנתה לבופה שבמלון לאכול מלון פרוס. סיגלית ישבה באמצע, כל המטר שמונים שלה זקוף, והביטה לכיוון גילה. גילה ישבה חובקת את תמונת נכדיה, דבר מאתגר מאד בחלוף הזמן, אבל חיוך נסוך על פניה, היא ללא ספק היתה החזקה מבין שלושתן. שרון ישבה כשפניה לבאים, היא היתה מבטיחה בכל אחד ואחד בחמלה. הן הגיעו לדרגת תרגול כל כך גבוהה שהילה מחשמלת היתה סביבן. כל מי שהגיע אליהן הרגיש התרוממות רוח. הנסיעה לים המלח הפכה לחגיגית וכל הציר של אלמוג, קליה ויריחו, התמלא בדוכנים של רוכלים שהרוויחו רווח נאה מכל העולים לרגל. כשבאתי לשם בפעם הראשונה זה היה בהמלצת המטפל שלי. ניסיתי להסביר לו שאני מרגישה את התכווצות הזמן, מרגישה רגש שאין לו מילים שקשור אולי לקלסטרופוביה. כשחזר הילד שלי מהגן עם ציור של מצה ומרור לקחתי את הציור שלו וזרקתי לפח האשפה, דני בן זוגי הסתכל על מפינת החדר ומלמל ברפיון, כפי שתמיד נהגנו לומר זה לו, "לכי לטיפול". אך המטפל שהלכתי אליו (כל המטפלים הטובים היו בתפוסה מלאה) היה מהדור הישן. הוא היה מהדור בו היה זמן, והיה לוח שנה ירחי שמסתנכרן עם הלוח השמשי. למשל, הוא היה אומר משפטים חסרי משמעות כמו "בשבוע שעברת אמרת ש" למילים הללו לא היה שום קשר אלי והן נשמעו כמו זמזום מטריד. מה זה שבוע שעבר, מה זה השבוע הבא. מה. יום אחד הוא התישב מולי ואמר: כנרת, את צריכה לנסוע לים המלח. באותו רגע הרגשתי כאילו גוש של משהו נמס בתוכי. ידעתי שזה הרגע של המוצא. סדק נפער במעטפת הסמיכה שסבבה אותי. שבועיים לאחר מכן נסעתי להתקבל אצל הנשים הסטואיות, שניצבו להן בים המלח. הן היו בדיוק כפי שתיארו אותן בחדשות. בדרך כאבה לי הבטן והלכתי להתפנות בכל שירותים שראיתי בדרך. בצומת נחל אוג כבר שקלתי לנסוע אחורה. המחשבה שהייתי מוותרת מצמיתה אותי, ושנים אחר כך אמרתי לילדיי: היה שם מלאך שכיוון אותי להמשיך לנסוע. הגעתי למלון ישרוטל ועמדתי עם כל החלאים והנדכאים שהיו עכשיו העם שלי. עמדנו כאיש אחד, והתור התקדם. אדם אדם בקצב קבוע. כשניגשתי אל שרון שמתי לב ששיבה פשטה בשיערה, מוזר, חשבתי, היא הרי לנצח בת 38. בסמוך לה שיחק ילד כבן חמש, ובידיה היא אחזה מסרגות. היא הסתכלה עלי והרגשתי צפה על חומר רך אך מיד אחר כך המבט שלה התחלף בתביעה. בתנועה בלתי צפויה היא תפסה מסרגה וחוט והושיטה לי. רחש נשמע בקהל ומכאן הבנתי שזה לא דבר שקורה כל פעם. היא לימדה אותי שם את כל מה שאני יודעת על סריגה, הנס הגדול היה כזה: עין ועמוד עין ועמוד. אחד אחד. היא לימדה אותי את סוד הרצף, בסוף המפגש נפרדתי מהסריגה- צעיף ארוך וכחול- ופניתי ללכת. לפני שבאתי ללכת פנתה אלי סיגלית וממרום גובהה אמרה: לכי פה לחנות של רולקס, קני לך שעון. הלומה, מוארת, מבולבלת, צעדתי לחנות המסוונרת שהיתה בלובי המלון. השעה היתה שתים עשרה בצהרים יום חמישי ז' באדר ב שנת התשפ"ט.
