בסין העתיקה, מספרת האגדה, משל קיסר רם מעלה שביקש יותר מכל להיטיב עם בני עמו. מששמע על תורת הבודהא, על חכמה ועל חמלה, רצה להעמיק ברזיה. לשם כך שלח שליחים לחפש אחר מורה חכם בהודו הרחוקה. משנמצא המורה, המתין לו הקיסר ימים ארוכים, ועם בואו אירח אותו כיד המלך, כיבודים כמיטב המסורת הטקסית של סין. בתום הטקס פנה הקיסר למורה החכם: “נכבדי, האם תואיל ללמדני, לגלות בפניי את תורתו של הבודהא?” “סור מרע, עשה טוב, טהר את ליבך [הרוח, התודעה]”, ענה לו המורה בפשטות. “זה הכול?” התפלא הקיסר, “זאת הרי כל ילד יודע”. “כן, מלכי, זה הכול“, ענה המורה. “אמנם לא קשה להבין את דבריי, ואף על פי כן לא קלה היא המלאכה להתמיד ולממש אותם יום יום, שעה שעה”.
*
בדומה למשנה הבודהיסטית, המסורת היהודית אף היא מלמדת, מפי משורר תהילים, שעל איש החפץ חיים להימנע מכול רע: עליו להרבות בטוב ולרדוף שלום.ועוד היא מוסיפה ציווי –ספק איסור, “נצור לשונך מרע, ושפתך – מדבר מרמה”. פסוק קצר; אהבת החיים, אהבת האדם והוא לוז של חכמה אנושית, יהודית. עניינה בדיבור, והרי בידי הלשון נתונים החיים והמוות.
לא כל אדם שקוע בחייו במסע התפתחות אישי.
רבים לא יתפללו בימי חייהם, אחרים – לא יתפנו לשבת למדיטציה, ויש מי שלעולם לא יעלו לרגל לאתרים מקודשים. נהוג לראות בנתיבים אלה אופנים של תרגול רוחני נשגב ומקודש, מאמץ שמתעלה, לכאורה, על שדה החיים היום יומי. אלא שלאמיתו של דבר אין מקום מתאים ומאתגר יותר לתרגל את הרוח ולאמן את מידות המוסרמאשר ב‘כיכר השוק’, במקום בו רוחשים החיים עצמם.
והרי אין אדם בעולם שיחיה את מסכת חייו בלא שיחה עם זולתו – שפה, לשון, מילה, דיבור. כאן, בשדה החיים-הדיבור, בזיקת הגומלין השוקקת בין אדם לאדם, מצאה חכמת הבודהא כר רוחני, מרחב של תרגול, שאינו נחות מן המדיטציהבמנזר, מן הלימוד בכיתה ומן התפילה. אדרבה: חיי השוק, געש המעשה – שיחת חולין, לשון הקודש ומנעד רחב של דיבור ביניהם – הוא המצע הפורה להתפתחות הרוח, לאימון המוסר, להרחבת הלב. אולי לכך כיוון המורה החכם שאמר – קל להבין ‘דיבור-נכון’ מהו; עם זאת, כה קשה ליישמו בחיים.
*
בתשעה באב נפל הבית הגשמי-הרוחני של העם היהודי, ועימו נזרעו כאב ושסע,נטמנו סכנות לפילוג ולדמים. נדמה שלא די היה אז – ואולי גם לא די בימינו – בקיום תורה ומצוות, ואפילו לא בגמילות חסדים. כוחו של דיבור מפלג, לשון-רעה, הציתה ועלולה להמשיך ולהצית שנאת חינם ושפיכות דמים. מילה יכולה לפצוע, מילה יכולה לרפא. שנאת חינם, דיבור מפלח, הם בחירה בין מוות לחיים.
*
במשנתו של הבודהא אימון הרוח הנוגע לדיבור תופס מקום מרכזי. למעשה, הוא אחד משמונת הנתיבים של “הדרך” לשחרור מן הסבל. נתיבים אלה שוזרים באופן הרמוני היבטים של חכמה, של מוסר ושל אימון מדיטטיבי. ‘דיבור נכון‘, מלמדהבודהא, אינו דיבור שנוגע לתוכן המילים הנאמרות, אלא דיבור של התכוונות קשובה, דיבור מכוון, כמו צליל מכוון;
‘דיבור נכון’ הוא תרגול מעשי של חמלה ושל חכמה.
*
את התרגול פורט הבודהא לבחינה בת שלוש שאלות: שלושה שדות של התבוננות מעמיקה בין אדם לבין עצמו, ובין אדם לזולתו. על האדם לחקור ולבדוק שאלות אלה, ורק אם ימצא שכל התשובות להן חיוביות, יידע שהדיבור נכון.
שלוש השאלות העומדות לבחינה:
* האם הדיבור אמיתי?
* האם הדיבור תומך, מועיל ומיטיב?
* האם זו העת הנכונה לדבר את הדברים?
כל אחת מן השאלות הללו פורסת מניפה רחבה לעיון, והן תרגול שמוליד מחויבות מוסרית:
להרבות טוב בעולם. נציג כמה נקודות לבחינה ולמחשבה, כהשראה לאימון הרוח.
*
דיבור אמיתי
כמו בעשרת הדברות, גם תורת הבודהא מבקשת להימנע מדיבור שאינו אמיתי. אבל מהודיבור אמיתי?
יש שקר גס ו’שקר לבן‘, יש דיבור מתחנף, ויש דברי רהב, הגזמה, זלזול או רכילות, שאין בהם אמת.
ויש, ברובד עדין יותר אי ידיעת האמת: האם האדם יודע על מה הוא סח?
וכיצד הוא יודע זאת: האם בדק בשכלו? האם בחן בחושיו? האם הוא יודע זאת משמועה? האם הוא מאמין בדברים בעיוורון? האם האדם ער ומודע לפער שבין מה שיודע השכל, לבין מה שמגלים לו החושים? ועדין ודק מאלה, יש מבט אל אמת פנימית: האם בינו לבין עצמו דובר האדם אמת? האם הוא כן עם עצמו? והאם הוא מודע גם למגבלות הידיעה? לחוסר האפשרות לדעת את [כל] האמת?
דיבור של אמת, דיבור של כנות, הוא תשתית לאמנה חברתית, למארג משותף יציב אמין, שיש בו, כך ניתן לקוות ולהניח, מרחב בטוח נטול פחד וחשד.
דיבור תומך, מועיל ומיטיב
כאן מבקש הבודהא מן המתרגלים לבחון אם הדיבור מזיק או מועיל: האם הדיבור בונה או הורס? ואם הדיבור מועיל: למי הוא מועיל? לדובר בלבד? לזולת? או אולי לרשת היחסים שלו עם העולם?
הדובר דיבור מועיל ומיטיב, דיבור רגיש, יבחן איזו מידה מן האמת ראוי שתאמר [כרגע]: מקרה של בשורה מרה, למשל. עד כמה לפרט בדיבור, ולמי? האם יש לשומע מכל גדול דיו על מנת שיוכל לשאת את הדברים?
עוד יבדוק הדובר: האם הדיבור עדין ומתחשב, כמה דעתנות והחלטיות יש בו? עד כמה הוא פולשני, ובאיזו מידה הוא מתחשב במרחב ובצרכים של הזולת. כמה נוכחות – תשומת לב, סבלנות, צלילות הדעת, נדיבות הלב – יש בדיבור כך שייווצרו פתיחות וקשר? באיזו מידה הדובר מודע לתבניות הדיבור וההקשבה שלו, לדעות הקדומות, לשיפוטיות? האם יוכללהקשיב הקשבה אמיתית בלי להשיב תשובות מוכנות מראש? עד כמה מבקש הדיבור לראות את טובתו של האחר הגם שהאחר עלול להיות אויב?
כמו ששואל מורה הזן הווייטנאמי, טיך נהט האן: האם יש בדיבור כדי לתרום לכינונם של אהבה, של הרמוניה, של קשר? האם יש בדיבור טוב לב, חמלה, אמפתיה, כנות? האם יש בו רצון של ממש להועיל, לתמוך? והאם בתוך דיבור במצבי סכסוך – כעס, כאב, קונפליקט – אפשר לזכור ואף להנכיח את רשת הגומלין? אנחנו כעת בני פלוגתא. לא כך היה בעבר, ואפשר שלא כך יהיה גם בעתיד, ובכל זאת חולקים יחד פיסה של קיום.
דיבור בעיתו
לבסוף, לאחר שהדברים התבררו כאמיתיים, ולאחר שהובהר עוד שבאמירתם יש טעםותועלת, נותרת שאלה אחת אחרונה: האם זו העת המתאימה לומר את הדברים?
עיתוי – אין שני לו.
כאן המתרגל ישים לב לתזמון – לפני הדיבור, במהלך הדיבור ולאחריו. לפני הדיבור המתרגל ישקול: האם יש סיכוי שדבריו יועילו, יקלו, ויביאו מזור? בעת הדיבור ישקול: האם דבריומועילים או שמא מוטב לסגת מהם? ואחרי הדיבור, יש מקום להרהר בדיעבד: האם הדברים העליבו, הזיקו? כאן טמונה ההזדמנות להתנצל, ובמקרה אחר – להוקיר תודה.
*
נמְשְׁלָה הַלָּשׁוֹן לְחֵץ, וְלָמָּה?
שֶׁאִם יִשְׁלֹף הָאָדָם הַחֶרֶב שֶׁבְּיָדוֹ לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ, הוּא מִתְחַנֵּן לוֹ וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ רַחֲמִים, מִתְחרט הַהוֹרֵג וּמַחְזִיר הַחֶרֶב לְנַרְתִּיקוֹ.
אֲבָל הַחֵץ, כֵּיוָן שֶׁיָּרָה אוֹתוֹ וְהָלַךְ – אֲפִלּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַחְזִירוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר.
מדרש תהלים, מזמור קכ
