“הילד עם הלב במזוודה” הוא כינויו של רפאל, פעוט בן שלוש וחצי שחי תקופה ארוכה במרכז הרפואי שניידר כשהוא מחובר למכשיר לב מלאכותי נייד (“טרולי”) ששימש לו כמו לב, עד שעבר השתלת לב מצילת חיים.
סיפורו המרגש של רפאל ושל משפחת התורמת פורסם בכתבה של יגאל מוסקו כשכבר נקבעה טיסתו לניו יורק למציאת לב בדחיפות, אלא ששעתיים לפני היציאה לשדה התעופה נמצא עבורו לב תואם מתרומה של שבאא בדיר ז”ל, ילדה בת שש וחצי מכפר קאסם שהתמוטטה בטיול.
לב יכול לשהות מחוץ לגוף שש שעות. ברגעיו האחרונים המוניטור הראה שאין דופק אלא שהניתוח הצליח. כך סיפר בראיון המנתח, ד״ר גבי אמיר ששכל את בנו שנהרג בקרב בח׳אן יונס לפני שנה.
כשצפיתי בסיפור המופלא של מוות וחיים בין שתי משפחות ובשלשלת טראומה הפסד חיים ורווח חיים על זיקה כואבת ועל זיקה של רפואה הייתי בטלטלה אמיתית. ׳ישראל באומות כַּלֵּב באיברים׳ קבע החבר בפני מלך הכוזרים כפי שכתב ר’ יהודה הלוי.
לב חוצני. כעת כל העם הוא עם לב חוצני לו ויש המטים אותו לכאן ויש לשם.
כמעט רוחו פקעה וחסרה.
תיאורים מיסטיים בראשית הקבלה דיברו על התחלת הקיום כאקט של עקירה ושתילה במקום חדש.
לעומת זאת תיאורים היסטוריים ופוליטיים דנים בקושי של פליטים ליצור עולם מחדש. בסכנה של עולם המוסיף להיות נתון כל רגע בסכנת קריסה.
כדי שאדם ימצא את פניו ואת זהותו, עליו לעסוק בתיקון הלב. כך אני מבינה את הפסוק מתהלים “לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי” כמפתח להבנת הצורך האנושי בהתבוננות פנימית לתוכי ויציאה אל האחר.
לב האדם הוא המטפורה לאינטרסובייקטיביות – ההבנה שכל אדם הוא עולם בפני עצמו בעל זכות קיום, גם ללא תלות באחר. הלב הוא הכלי דרכו אנו אמורים להעניק לאדם האחר את “פניו”, ובכך להיות שותפים לאנושיות כמשהו הנבנה יחדו דרכנו.
הלב הוא מקום שבו נפגשים עורקים. שני חדרי הלב. המקום שבו נפגשת האחריות הקולקטיבית עם המוסר הפנימי. כאשר יש כישלון מוסרי, כאשר הקוד המוסרי מתערער הלב בוער ורותח. הוא נמחק מחיקה אחר מחיקה מסתכן בקריסת מערכות. עשרת הדיברות צריכים להיות חקוקים על לוח הלב הפועם כציווי קטגורי אוניברסלי שפעימותיו אינן תלויות בלאומיות או בזהות פרטית, אלא בזיקה אנושית בסיסית.
“הלב של העם” נשחק במלחמות ובמחלוקות פוליטיות שמרחיקות אותו מהשורשים האתיים של היהדות שהם בסופו של דבר ל”ב נתיבות חכמה. בלי חכמת אמת לא תיתכן חמלה. ובלי חמלה הדרך לחכמה חסומה.
דרושה החייאה. כעת לא רק הלב אלא גם השפה מופקדים ב”טרולי” מתגלגל. הילד הקטן כמו מסמל את כל העם המצוי בדיסוננס קוגניטיבי עמוק בכל מישור ומישור בכל מגזר ומגזר.
לפני כניסת השבת, קיבלנו את הבשורה, שזה שתעה בדרכים עם סוסו, מצא את הילד בחוף מבטחים, יושב מתחת עץ. ממש כמו אותו טיעא המחמר בסיפורי הזהר ברקע מפעמת חרדת הקיום לילדים כולם, כאשר מקרה היימנוט קסאו נשאר עלום.
בתפילה להשבת אבדת העצמי מלב אל לב לחיים חדשים שייולדו בתוך לב פועם, חיים שלא יירכשו בעוד מוות. אלא חיים מאור החיים.
שש השעות של הלב, מזכירות לי את שש השעות בהן בושש משה לרדת מן ההר. מהר סיני. שעות של סבלנות שעות של אימה. שעות של תקווה. ולוואי ונימצא לעצמנו כפי שנמצא הילד להוריו נחמו נחמו עמי
