הסרטון על גדי איזנקוט אינו רק כלי תעמולה; הוא חושף מכניקה מצמררת שבה הדימוי אינו מייצג עוד את המציאות, אלא מחליף אותה, תוך שחיקת האתיקה האנושית הבסיסית. רבע מאה אחרי שחצינו את הצומת הטכנולוגי המסוכן, השנים האחרונות מוכיחות כי המפגש בין יכולות הבינה המלאכותית (AI) ליצרים פוליטיים גולמיים מייצר סכנה גלובלית חדשה.
מנהיגים תמיד ביקשו לשלוט בכוח הדמיון של ההמונים. הפילוסוף אפלטון ראה כך את תפקידים של סיפורים ומיתוסים – מה שמכונה בפילוסופיה “שקרים אצילים”, שנועדו לכונן סדר חברתי. על הסכנות הגלומות בתפיסה זו עמדו רבים ופופר אחד הבולטים שבהם. לאורך ההיסטוריה רבים המנהיגים שהשתמשו במניפולציות ידע ונרטיב בכדי לקדם את עצמם או את מדינתם תוך כדי עירעור התשתית האתית אולם כיום יותר מאי פעם גדלה עוצמת הכלים הטכנולוגיים היכולים להרתם לייצור בדיות “לא נעלות”, לקדם מניפולציות שאינן שואפות לטוב משותף או למישור אתי, אלא מיועדות לשעבד את ההמון באמצעות שקרים יפים, במטרה לשסות ולפרק. ברוח משל המערה של אפלטון, המנהיג הפוליטי המודרני אפילו לא מציג לאזרחיו את צילה של המציאות, אלא מקרין על קיר המערה צללים דיגיטליים, המושלכים על ידי דימויים שקשה מתמיד לאתר את הישות העומדת מאחריהם. נושא שהקרין על יצירות אומנות רבות ומטופל גם בסדרת סיילו הרצה כיום על המסכים. יושבי הבור אינם רואים בעד החלון אלא את המסך שמוקרן עליו.
משמעות של השכול היא הגעגועים והכמיהה לממשות האדם שנקטף; הרצון העז ביותר הוא למוש אותו, לחוש בו, לצחוק יחד איתו, לחבק אותו. לא צריך הבנה יותר מדי גדולה בנפש האדם כדי להבין שגדי איזנקוט הוא אדם סגור ומופנם, הממעט במילים וברגשות ומתבטא במעשים ובפעולות. הAI ביקש תמונה חייכנית בכדי לקדם לאחר מכן את טענת האשליה. דא עקא שאין תמונות רבות כאלה, והמקור יכול היה להיות רק יחסי איזנקוט עם בנו. יחסי אב ובן בממשותם הישירה. לא נוצר רגע התלבטות מול הידיעה שמדובר באב שכול. שכן נראה שההבנה הייתה קשורה ברווח כפול: רמיסת הממשות הפרטית של האב השכול באמצעים מניפולטיביים והקטנת המשקל הסמלי של השכול.
לאחר שנבחר האייטם המתבסס על חיוכו וחיבוקו של איזנקוט לבנו, נוצר מהלך כפול של אשליה. אנשים שכולים שאיבדו את אהוביהם סובלים לעיתים קרובות מחלומות בהקיץ, או חלומות לילה, בהם הם חובקים את יקירם שאבד; ובהתעוררם – והנה אין עימם אדם. אין כאב נורא מזה.
השימוש בכאב זה נעשה למטרת נטיעת אשליה בהמון אותו מבקשים לכוון פוליטית: שהסובייקט שבתמונה (איזנקוט) הוא לא אחראי ומהימן מבחינת יחסו לסובייקט של העם היהודי. הוא שכל את בנו בממשי, ובאמצעות דימוי חזותי מהונדס מנסים לבצע קטיעה ברצף שבין ההעדר הממשי ובין ההעצמה הסימלית של מהותו כאב שכול. האם הוא בכלל ראוי לקורבן שהקריב בנו? האם הוא ראוי להיות מופקד על העם כבנו הקולקטיבי? המניפולציה מבקשת להפוך אב שכול לדמות מנוכרת, ובכך לרמוס את הערך הסמלי של אבלו. זהו ניסיון לשכתב את המציאות: במקום האב הממשי שאיבד בן, נוצר “דימוי” חלופי המאכיל את ההמון באשליה של בגידה. המטרה אינה אמת, אלא יצירת אפקט רגשי מיידי שחוסם את התבונה לפני שהיא מספיקה לסנן את המידע.
הקידום של השימוש המניפולטיבי בדימוי ובטכנולוגיות הדמייה נעשה על ידי מי שכרגע נמצא בראש הקודקוד הסמלי של הנהגת מדינת ישראל. הוא האב. הוא המלך. במאבק על האבהות נעשה מאמץ אגרסיבי להסיר מאיזנקוט את ההילה של העקידה.
כשמנהיגות משתמשת בכלים אלו, היא לא רק משקרת – היא מחריבה את היכולת לאמפתיה, כי היא מנתקת את הקשר בין הדימוי לסובייקט החי, הכואב והאוהב. היא הופכת את “קודש הקודשים” – הקשר בין אב לבנו – לכלי משחק פוליטי ומשתמשת באופן אכזרי בחיוך האהבה שלו השמור לבנו כדי לעורר רגשות תיעוב ולנצל את הטינה של הציבור המזרחי לכל ציבור אחר מלבד המנהיג השולט בהם באמצעים אלה.
