אלף ימים למלחמת שלוש השנים, המכונה בשמות שונים שלא תופסים את מהותה או מנסים לעצב אותה בעוד ששמה העיקרי יהיה ה7.10 ומניין הימים שחלפו מאז ומשקלם; המשקל, המשקולת, המאזניים והמאזן. ספירת מלאי.

כשניסיתי להבין מדוע אנשים מרזים או משמינים בימים נטולי מלחמה הגעתי לעובדה הפיזיולוגית הפשוטה יש אנשים שבמצבי מתח וחרדה משמינים ויש שמרזים. זה תלוי במערכות הורמונליות, בקורטיזול הנכנס כך או אחרת לפעולה ולכן התוצאה עשוייה להיות הפוכה. גם בלי קשר לכמות המזונות. אולם מעל כל אלה ישנם אלה שרזו כי היו פשוט רעבים ומורעבים, חטופים, פליטים, נאנקי מלחמות, קורבנות בכל גזרת מלחמה שהיא.

מלחמה שיושבת על אלף שנים, על מאות שנים, שבהן טופחה שפת נגד ושפת שלילה של עם את עם קבוצה את קבוצה ולא שפת הנגד והשלילה היא שתוביל לדיאלוג ולהבנה ולהסכמות. הפסוק בתהלים אומר: “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור”. והמדרש מפתח: “מלמד שיומו של הקב”ה אלף שנים”. אבל אנו בני אדם, בני חלוף, שמחתנו אושרנו חוכמתנו כרוכים בגידול הדור הבא בפריחת ההווה עם אהובנו ובהתבשמות מן הפירות העתידיים, כיחידים כמשפחות כקהילות וכעם.

עתה אנו קולקטיב פגוע שעל כתפיו אלף שנים ועוד אלף ועוד אלף. בנקודת זמן של הצטלבות עם עמים ודתות – שגם על כתפיהם משקלי אלף. ובנינו חיים אנשים שמשקל היום האחד הפך למשקל של אלף שנים. כך זה מעוצמת הכאב והקורבן ועל כן זה כה מחייב לבנות בניין אמת.

פוקוס על שבוע אלף הימים, שבוע בו ראש הממשלה אומר שהשמין ושריד השבי אומר שהרזה ואפי שוהם ששכל את בנו מגיב בכך שהשמין מכאב. זהו משקל אלף הימים. ואין לעשות בו מניפולציות. ושוב: צדק תרדוף.

הפוקוס על השבוע הזה המונה אלף ימים ומגיע לפתח ימי בין המצרים ולי”ז בתמוז יהיה דרך שירו של יהודה עמיחי:יום זכרון למתי המלחמה: לשים גם

אבל כל אבדניך על אבל אבדנם,

אפילו של אהובה שעזבה; לערבב

צער בצער, כמו ההיסטוריה החסכנית

המעמיסה חג וקרבן וכאב על

יום אחד למועד וזכירה נוחה.

 

הוי, עולם מתוק משרה כלחם

בחלב מתוק בשביל האל הנורא

שאין לו שיניים, “מאחורי כל זה

מסתתר אושר גדול.” מה יועיל

לך שתבכה בפנים ותצעק בחוץ.

מאחורי כל זה מסתתר אולי אושר גדול.

….]

דגל מאבד את הקשר עם המציאות ועף.

חלון ראווה מקושט בשמלות נשים

יפות בצבעי תכלת ולבן. והכל

בשלוש שפות: עברית ערבית ומוות.

 

חיה גדולה ומלכותית גוועת כל הלילה

תחת היסמין בהבטה מתמדת בעולם.

איש הולך ברחוב, שבנו מת במלחמה

כמו אשה עם עובר מת בתוך רחמה.

“מאחורי כל מסתתר אושר גדול.”

כמה קראתי שוב ושוב בשיר זה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא היה מפתח עבורי לדמות מן השכונה: נעים חכים (1928 – 26 במרץ 2021) היה שחקן ישראלי, שכמו אבי נולד בבגדד והגיע לארץ בעלייה הבלתי לגאלית. בשכונת מקור ברוך שבירושלים היתה לו חנות לכלי סדקית, כמה מטרים ממנו היתה חנות הספרים של בקאל, שהדפיס עדיין את ספרי הפיוט והשבחות הבגדדיים וספרי גורלות. פירסומו של נעים גם בארצות ערב הגיע מן הסדרה של קול ישראל בערבית: “המסעדה הגדולה” שם שיחק בתפקיד ארטין, עוזר הטבח. ולאחר ששכל את בנו במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית, לא יכולתי לראותו בלי לחשוב על השיר הזה. כמו דפי ניר תלושים מספר שנאבד הגיעו הוא ואשתו אל בית הכנסת מנחת יהודה לאחר שהקדישו לבית הכנסת ספר תורה, מגילת אותיות, על שם בנם הכתוב עכשוו בעורם.

וכמה כואב היום להיות בשנת 2026 ולחשוב את השיר הזה. מאז תחילת המלחמה גוועת בי חיה בהבטתה המתמדת בעולם. אנשים ונשים המרזים או משמינים במשקל אובדנם או במשקל החסר המופנם בם, שקולים במשקולת כאב. חברה שדגליה איבדו את הקשר עם המציאות ועפים זה על זה כרחפנים מפגעים. שלוש שפות עברית ערבית ומוות – עדיין הן לשונות הדיבור שלנו ומול זה כתבתי פעם: בתוך עבריותי עוורוני ערביותי – עד מתי.

יהודה עמיחי נולד בוירצבורג, יהודי ממוצא גרמני, ששכל את חלק ממשפחתו בשואה. במאה ה11 באיזורים האלה בגרמניה, ישבו יהודים שחיברו ספרי סוד ומסתורין, חסידי אשכנז. באחד מכתביהם נעשה ניסיון מדהים לתאר את נוכחות הכבוד האלוהי המלא את העולם לשיטתם. הכבוד האלוהי בעולם שורה בו, כך הסבירו באמצעות משל, באופן בלתי ניתן להפרדה ולפירוק כמו לחם המושרה ביין או בחלב. האם עמיחי נחשף לדימוי הזה? כי אם הכיר אותו וגם אם לא הכיר אותו, ורק תת מודע כאן הנפתח לעומקיו, הרי הוא הופך אותו על קרביו כשהוא כותב:

עולם מתוק משרה כלחם

בחלב מתוק בשביל האל הנורא

שאין לו שיניים

אלף ימים, וכל משפחת שכול ומשפחת פצועים בכל מקום, סופרת את מניין הימים להעדר הנורא. וכמה נורא לדעת: בעוד אנו סופרים אלף, ממש בשבוע זה התחילו אנשים חדשים לספור את מניינם הפרטי, משקל הכאב החדש, נוספו למשפחות שכול ופצע

ומאזני צדק צדק תרדוף מצווים לחתור אל מחר פשוט ואחר. צדק צדק לאחד ולאחר — פירושו שמשקל הכאב מצווה ומאפשר לאזן את הכאב על ידי חתירה להסכמות לסדרים לתובנות לקשב. לעולם לא יתייצבו מאזנים מכף הצדק של האחד בלבד תמיד תידרש גם הכף השניה. ומשום כך דווקא מה שלכאורה לא יהיה שקול ולא ניתן בו מלכתחילה להגיע לשקילות של נרטיבים, כאב, אובדן והעדר דורש את אמות המידה החדשות של צדק צדק תרדוף.

עבודתנו מדת אדם לה ותו לא.

ואותם חסידים מלאי תום חשבו: העולם הוא הלחם הקשה והוא בתוך האלוהות כמו בתוך חלב ודבש. האלוהות, כך הבינו, מעניקה רוך, לא אלימות.

חיינו יכולים להיות מושרים באור ולא בדם, יפריח בו הווה אף נבושם מפירותיו בעתיד אפשרי.