בימי בית שני, בשיא המחלוקות ודחיפת הקנאים למרד, חרבה ירושלים וחרב הבית. פנטזיה משיחית מופרכת הובילה לאפוקליפסה ממש: לקץ וסוף במקום ובזמן. לחורבן. רבן יוחנן בן זכאי, שראה את הנולד, יצא מהעיר בארון מתים לכונן מקום חדש ושפה חדשה והבנה אחרת של מהי יהדות. רגע יסודי של התחלה מחדש אחרי קטסטרופה גדולה כרוך בהרגעת הפנטזיות שבחזון והשקטת פעולתן האלימה על המציאות. גם תחילת הגלות ההיסטורית של 2,000 שנים באה בעקבות חורבן בית שני. בשני אלפים אלה התפתחה היהדות ההיסטורית בגולה ושירטטה את השפה הסימבולית שלה. שפה של הפחתה בממשות הכוח והעצמה רוחנית.
ב–7 באוקטובר 2023, כשחמאס פתח במתקפה על ישראל, ברור היה לרבים שמדובר בפעילות של ארגון טרור אכזרי שגמר אומר להשמיד את ישראל פיזית וגם סימבולית. הטרור הקיצוני של הג’יהאד רואה באויב שילוב של סמל וממשות, ומנסה לקעקע את שניהם בו־זמנית. עם הזמן התברר כי למען מטרה זו הוא מקריב יותר ממה שניתן לשער מדמו וחלבו של עמו, כמו גם מגופו הקולקטיבי. ההשמדה הממשית ברורה.
ההשמדה הסימבולית מתבטאת בביזוי מוחלט של צלם אנוש, וברטוריקה של השמדת העם כולו: לא תתקיים מדינת ישראל, יהודים ייזרקו לים, פלסטין תשוחרר מהים עד הנהר. סיסמאות כגון אלה צצו ברחבי תבל בין אם הובנו לאשורן ובין אם דוקלמו. השילוב בין שני סוגי הטרור האלה הוא הכרזת מלחמת השמדה וחורג מגדר התנגדות סבירה לקולוניאליזם.
לפני רבע מאה, על סף המילניום, פיגועי ה–11 בספטמבר בארצות הברית היו יריית פתיחה למלחמות השמדה מסוג זה. מאז מסתמנים קווי יסוד חדשים לכישלון והצלחה בהתמודדותן של מעצמות מול ארגוני טרור. זו היתה הפרוסה הראשונה מהעוגה התלת־שכבתית של דת (יהדות, איסלאם או נצרות), משטר (דמוקרטי, טוטליטרי וכו’) ואינטראקציות בין גופים פוליטיים: קולוניאליזם וטרור וחלומות אימפריאליים משיחיים.
הפרוסה הזאת ציינה פריסה גלובלית חדשה וסימנה את תום העידן הפוסט־מודרני. תובנות פוסט־מודרניות ופוסט־קולוניאליות ימשיכו ללוות את ביקורת העידן החדש, אולם לא זו בלבד שכמסגרת לתמונת עולם הן כשלו בהסבר טוב למתרחש, אלא שכפי שנוכחנו מאז 7 באוקטובר, יש להן חלק לא מבוטל בהעצמת קטסטרופה גלובלית.
בעקבות 11.9 (2001) הפילוסוף ז’אן בודריאר הבחין בין שני סוגי טרור: זה שמטרתו ריאל־פוליטית וניתן לכאורה לקבלו; וזה שתכליתו השמדת נכסים רוחניים והוא בלתי קביל בעליל. אודה ולא אבוש: בעיני שני סוגי הטרור אינם קבילים. מעולם לא ראיתי מורה דרך ליחיד או לציבור בפאנון או במלקולם X. מרטין לותר קינג ותיך נאת האן הם המורים שלי. אבל כאזרחית של מדינת ישראל (זו האזרחות היחידה שלי), הנמצאת במצב כיבוש עלי להיזהר מממצב שבו התנגדות לטרור אלים תיתפס כגיבוי להמשך העוול. אני מתנגדת לכיבוש ויחד עם זאת אינני רואה בהתנגדות לכיבוש הרשאה לטרור רצחני באשר הוא, המחולל שיח של השמדה טוטלית. בניגוד לשמאל הפרוגרסיבי אני דוחה זאת מכל וכל.
המטרה של הקמת מדינת פלסטין היא ברורה, צודקת והכרחית. זוהי מטרה ריאלית ופוליטית, שמדינת ישראל על ממשלותיה השונות עשו הכל בכדי להתכחש אליה ולעכבה. אך המטרה השנייה שהציב לעצמו חמאס היא השמדת העם היהודי, השמדה טוטלית שתכליתה גם חיסול של נכסי רוח. בימים אלה למרבה התדהמה צוברת הצלחה גם המטרה השנייה, הסימבולית. כי אכן העם היהודי ומדינת ישראל הם בתהליך השמדה שחל גם על ערכי רוח וסמלי הזהות שלהם.
העובדה שב–7.10 הדהדה כאן מערכת אכזרית של השמדה ממשית שחתרה גם להשמדה סימבולית, העניקה ימי חמלה וזמן מסוים, שבו לפחות חלק מן העולם חמל על ישראל ועל הפגיעה הקשה באנשיה, שהזכירה לאנשים את הפוגרומים של השואה ואת האיום המהותי הקיומי בו נתונה ישראל. זה גם נתן את הצידוק הראשוני לצאת למלחמה שנתפסה כמלחמת קיום. רבים יצאו למלחמה מתוך תחושה של יום פקודה, של מלחמת הישרדות ואין ברירה. במדינת דור שלישי ורביעי לשואה ולהגירה מארצות האיסלאם, תחושת הטראומה פעפעה ומפעפעת בד־נ־א הקיומי.
איפה אנחנו נמצאים עכשיו, כמעט שנתיים אחרי? אנחנו עדיין בתוך האסון הקשה של משפחות חטופים ללא מענה, של קורבנות של אזרחים וחיילים, ושל מעגלי עקירה ונוודות שחלקם נחתמים רק בימים אלה, ועוד אדוות רחבות ועמוקות של האסון בתוך המדינה.
החורבן של עזה, גירוש עזה, הוא בסדר גודל עצום. אם לדון בכך באופן קר ובמושגי רווח והפסד, הרי שככל שאתה פוגע בממשות הכי חשופה של קבוצת אנשים, אתה מסתכן בכך שאתה בונה ומגבש את קיומה הסימבולי, את סמלי הזהות שלה. במובן זה הקרבת האוכלוסייה של עזה בידי חמאס “הצליחה”. היא שיתפה את ישראל באופן העמוק ביותר האפשרי, לפחות מבחינת חמאס, בהשלמת ההשמדה, בקהות חושים באשר לחיי אדם ובאובדן חוש המידה. הקורבן הביא ומביא תוצאות ו”הצלחות” מפליגות.
התופעה המפלצתית של הקרבת בני עם בידי מנהיגיהם שלהם היא נדירה יחסית מבחינה היסטורית. אפשר עם זאת לטעון כי מה שהתבצע מתוך תפישה דתית פוליטית של חמאס, שנהג כך תוך שהתעטף באוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה מתוך ידיעה ברורה שהצד הנגדי יפגע בה, הוא הקצה המקביל של הקרבת העם הקמבודי בידי הקמר רוז’. ארגון הטרור ההוא נקט מדיניות של פגיעה מכוונת בבני הצ’אם, בווייטנאמים ובכלל באזרחים קמבודים עירוניים ומשכילים, כדי ליצור חברה הומוגנית ואתאיסטית. מספר הנרצחים בקמבודיה בשיטות כאלה ואחרות הוערך בין מאות אלפים למיליון עד שני מיליון.
יש חורבן שהוא בנייה ויש בנייה שהיא חורבן. עיקרון תיאולוגי זה צף לא פעם בטלטלות ירושלים של מעלה ומטה, בין יהדות ובין נצרות ובתוך היהדות עצמה בימי חורבן בית שני, וכך עד הרבי מסאטמר בעת הקמת מדינת ישראל ובעת ביקורתו על מלחמת ששת הימים. מנקודת מבט זאת היה מקום לצפות שגם המזדהים עם הימין הקיצוני יבינו את הנזק שנגרם מהמלחמה, לא רק לפי אמות מידה של הומניוּת וסולידריות אלא גם מנקודת מבט אינטרסנטית ימנית: כאשר תופעה פוגעת, הורסת ומהווה כישלון בכל קנה מידה — מוסרי, צבאי, מדיני — הרי שהכל מתכנס לקריסה בצד הישראלי והכל מתכנס לתת קול להתעצמותו של הצד שכנגד ולבנייתו.
ההרס של עזה, ההפגזות, ההרעבה — משמעם הוא בניית עזה כקורבן. לקרבן את האחר עד כדי דחיקת הממשות שלו בממדים עצומים — זה מחזק את הישות הסימבולית שלו. זה קורה בהתמדה לאורך כל המלחמה, והגיע לעצימות קיצונית עם התמוטטות האוכלוסייה מרעב.
התגובה המיידית על מלחמת השמדה שנפתחה ב–7 באוקטובר הניעה שיח השמדה בלתי נשלט בישראל. יותר ויותר נדמה שהמהלך מכוון ואיננו עוצר. מתקפת חמאס לא רק הובילה למלחמה בעזה, היא הובילה לכך שציבור שלם — ואפילו כזה שלא היה ימני — נסחף ונגרר לשפה סימבולית דורסנית: “לשטח את עזה, לראות מגרש עד הים, סגר, הרעבה” וכו’. בימים אלה התהליך נמשך, עם סירוב לעסקה וכניסה למהלך שמוגדר ככיבוש עזה והכנסת 1.5 מיליון בני אדם למצב נוודות, וקורבנותיו מי ישער.
זאת הגורליוּת: היהודי מצדו מטעין את כל היסטוריית הקורבן שלו, ומולו העירום האנושי של אוכלוסייה רעבה, שיכול לשבור גם לב של אבן, עומד ככתב האישום החריף ביותר שהיהדות ידעה זה דורות. האסון הזה מייתר את יכולתם ואת זכותם של יהודים וישראלים להמשיך ולנהל את שיח השואה של עצמם ושל עמם. במשך שנתיים ישראל בונה את החורבן של עצמה בצורת חורבן לזולת והשמדה ממשית, תוך ניהול שיח של “הניצחון המוחלט”. כל זה מביא להשמדה הולכת וגוברת של עצמיותנו הסימבולית — זהותנו המדינית והאתית — עד לאובדן המוחלט.
ואם נשאל מה בעצם הקנתה לנו השואה, הרי אנחנו יודעים היטב: השואה לא הקנתה לנו את הזכות להתעלל באחרים, אלא רק את החובה למנוע קורבן. ומעכשיו כל שיח שלנו על השואה יהיה שלוב באבל על זולתנו. וכל פעולה שלנו איננה מצליחה לעצור את המלחמה ולקדם את החזרת החטופים, אלא רק להעמיק את השסע והשנאה בתוך העם באופן המשתלב היטב בעיוורון שמקדמים מסכי הטלוויזיה.
מהרגע שהתחילה המלחמה ועד עתה אנו הולכים ומייצרים אסון מתגלגל שמשמעו טראומה ענקית במרחב, טראומה שעדיין איננו מבינים את משמעותה. את פירותיה המקוללים נאכל לדורות. בעוד שרבים מאיתנו חשבו שהם עסוקים בריפוי טראומה בין־דורית של ניצולי שואה והגירה של אבותינו, יצרנו טראומה בין־דורית שתוטל על כתפי בנינו ובנותינו.
יש שתי צורות חורבן שאנחנו מסובכים בהן בזמן הזה. האחת — אנחנו מחריבים את הממשות של האחר; השנייה — אנחנו מחריבים את העמידה הסימבולית שלנו במציאות. העמידה הסימבולית היא הזהות הפוליטית־מדינית־אתית. ומעולם הישראליות לא היתה בהשמדת ערך סימבולי כל כך גבוהה. אני מדברת על המטוטלת בין הממשי והסימבולי ועל כך שההשמדה הכה מסיבית של הממשות של הזולת, היא בו בזמן השמדת הערך הסימבולי של העצמי: השמדת ערך של היהדות, השמדת ערך של הישראליות.
הנכונות להשמיד ערכי מוסר בתוכנו, וכלפי ה”אויב” עזה — כשנכונות זו נראית בשידור חי לעיני כל העולם, מוציאה את ישראל כמדינה ואת היהדות כסך ערכי רוח ואתוס, למכירת חיסול כללית בעיני העולם. את התהליך הזה לא ניתן לעצור אלא בבלימת המלחמה, בלימת מהלך הכיבוש וההפצצות ובלימה שיטתית ומקצועית של קריסת האוכלוסייה הרעבה ברצועת עזה.
הגישה למציאות צריכה להיות פרגמטית. דווקא מתוך עמדה רוחנית יש להבין שהמורכבות של בני אנוש והמורכבות של עמדות אידיאולוגיות של קבוצות, לעולם לא יתכנסו תתכנסנה? למערך הסכמות אידיאולוגיות שממנו ניתן יהיה לגזור מציאות משותפת.
עמוד השדרה של מערך מעין זה כרוך בתפיסת המדינה ככלי שהכרח שיישאר ניטרלי. רק כך מדינת ישראל תוכל להיות בית לעם היהודי, לקיים את יעודה להיות אור לגויים, ולחיות עם ולצד בית לעם הפלסטיני. בכך שהמדינה היא כלי הכירו הן הרב עובדיה יוסף והן פרופ’ ישעיהו ליבוביץ. הרב עובדיה מתוך העמדה המסורתית הספרדית וליבוביץ כפילוסוף ואיש רוח ממוצא אירופי, שהכיר היטב את נקודת הקריסה של הקידמה ושיח הנאורות.
הפוסט־מודרניזם הנכיח את העובדה שהגלובוס הוא אחד, המדיה והבינה המלאכותית לשו ועיבדו מציאות זאת לדרגה כזאת, שהמישור המדומיין (מסך, טלוויזיה) הוא התשתית של הממשות והסמל. שואת יהודי אירופה לא תועדה בזמן אמת בטכנולוגיות מדיה שנחשפו לציבור במלואן. מה כוחן של מלים כתובות, מזעזעות ככל שיהיו, בהשוואה לעולם של הסמארטפון והרשתות החברתיות. מאות אלפי יומנים קורסים לנוכח תמונה אחת של אם אוחזת בבנה. והזעזוע מהמלה ג’נוסייד צובר משקל שונה בפיות שונים.
ארבע תמונות הזונדרקומנדו” שצולמו בחשאי באוגוסט 1944 בתוך מחנה הריכוז אושוויץ, הן התיעוד המצולם היחיד לגבי רגעי ההשמדה הממשיים בתאי הגזים. צילומים של הצבא האמריקאי את אושוויץ תוך כדי ההפצצות התרחשו ב–1944, מפענחי תצלומי האוויר לא זיהו, על פי טענתם, את מהות מחנה בירקנאו, שהיה צמוד למפעל אותו צילמו, אף שזוהה כמחנה ריכוז. שאר הצילומים הם מרגעי שחרור המחנות ולא של ביצוע הזוועות.
ב–1945 יזם סידני ברנשטיין, יחד עם משרד המידע הבריטי, סרט תיעודי כדי להראות לציבור הגרמני את פשעי הנאצים במחנות הריכוז. לסרט זה גויס אלפרד היצ’קוק. אולם ממשלת בריטניה גנזה את הסרט מבלי להציגו לציבור. במאי הסרט, אנדרה סינגר, אמר כי לאחר שהמלחמה הסתיימה, “סדר העדיפויות הממשלתי בבריטניה השתנה. מה שנראה כמו רעיון טוב במאי 1945 הפך לבעיה ביוני ויולי… לבריטים היו בעיות עם הציונות המתהווה והם הרגישו שהסרט לא יועיל”.
ההשמדה של שישה מיליונים לא תועדה בסמארטפון ובשידור חי, אבל הרעב וההפגזות בעזה כן. כתוצאה, קל יותר לנהל שיח ג’נוסייד קיצוני המבוסס על תערובת חזקה של נתונים ועובדות ולצידם קמפיינים ותמונות ייעודיות. כל מלה, כל משפט וכל תמונה זוכים למעמד שווה של עדות, הבונים סיפור של ג’נוסייד ואשר בו בזמן מוחקים את הסיפור היהודי לחלוטין אצל חלק מקהילות העולם, יחד עם האחריות ההיסטורית כלפיו.
בעוד ישראל דבקה בתפקידה המסייע להחלטת חמאס להקריב את עמו, היא מייצרת באופן סיטונאי סיפורי קורבן שיפרנסו דורות של יוצרי טלוויזה וקולנוע, וינציחו לעד את הישראלי כמשמיד. כשממשי וסימבולי נושקים זה לזה ברמה כה גבוהה נוצר וייווצר, מעבר לייצוג האמת, גל של המדומיין שקשה מאוד יהי לבלום אותו, אם לא בלתי אפשרי.
מהותה של כל גזענות היא שכל פרט צבוע בצבע הכלל הדחוי והמנודה. מהותה של אנטישמיות היא שמתחת לכלל בסיס זה רובצות עוד ועוד שכבות עומק, המובילות עד לתשתית ההתפלגות של הנצרות מן היהדות ומיתוס רצח ישו, סיפור היסוד של המערב הנוצרי. השימוש בשאריות המיתוס הזה להתנעת מנגנון פוליטי של שעיר לעזאזל הופעל על היהודים לדורותיהם (בוודאי בגרמניה הנאצית).
בעידן שבו הלוקאלי הוא גלובלי, כל מנהיג בעל אינטרס מקומי יכול להשתמש בצעד הזמין של הסערת האוכלוסייה המוסלמית (או השמאלית) שבפיקודו כדי להציל את עצמו או את מורשתו מקריסה פוליטית (ראו מקרה נשיא צרפת מקרון, שיש בו הרבה יותר מאשר מחווה לפלסטינים), או כדי להגדיל את מספר הקולות שיקבל בקלפי (באוסטרליה כ–1.25 מיליון מוסלמים). כשמנגנון השעיר לעזאזל מופעל ברמה גלובלית ניתן לגרום להתלקחות בכל מדינה נגד ישראל והיהודים, בכלל כמיסוך לבעיות פוליטיות מקומיות.
הפגיעה באחריות של מדינת ישראל ליהדות התפוצות היא גדולה מתמיד. ההתנהגות הקיצונית חסרת האחריות של המדינה שהגדירה עצמה כבית לעם היהודי, ומכוח זה שמרה על סימטריה בהגדרת דת ולאום, מובילה להשמדת ערך של מדינת ישראל בעולם. והשמדת הערך הפוליטי־מדיני־אתי של המדינה גוררת השמדת הערך הסימבולי של העם היהודי כולו.
אם חושבים גם על כל התשתית האנטישמית שממילא קיימת, כשהישראלי מתגלה כמקרבן ברמה כזאת ובהיקפים כאלה, הרי שהוא הופך את היהודי לקורבן באשר הוא בכל פזורה שהיא. שיח ההשמדה נגד ישראל מצד העולם המוסלמי קיים ממילא. העיוורון לרעב בעזה, לסבל ולהרג, יצר את העין הריקה, זו העומדת בלב כל סופה, והכניס את ישראל והיהודים למערבולת רצינית. כאשר המאבק הזה הופך למאבק גלובלי — הפזורות המוסלמיות בכל מקום בעולם יכריעו מספרית את הפזורות היהודיות באותו מרחב ויתורגמו למאבק אלים ברחוב ולקולות מצביעים בקלפיות.
הגורם הבולט ביותר במרחב הוא הקורבן. בעזה מאות אלפי בני אדם הם קורבנות של מלחמת ישראל־חמאס. החטופים קורבנות של חמאס, ובו בזמן קורבנות להתנהגות הישראלית. החרדים נתפסים כמקריבים את החיילים. המדינה נתפסת כמקריבה את החטופים. ישראל נתפסת כמקריבה את יהדות התפוצות. חלק מדוברי השמאל הפרורגרסיבי מקריבים את ישראל ואת הציונות. דוברי הימין הקיצוני מקריבים את הערך הסימבולי של המדינה בשם ערכים סימבוליים של דת (שלא קיימת במסורת).
הנכונות להפוך את האחר לקורבן הפכה גם למכוננת השיח המגזרי: כל מיגזר שש להפוך את זולתו לקרבן ובפרט אלה המיוצגים היטב בממשלה. כדי לגזור עוד ועוד קופונים, המייצגים והנציגים של החרדים, של הדתים־הלאומיים ושל המזרחים מוכנים למכור כל ערך סימבולי שנמצא ב”בייס” האידיאולוגי שלהם, מהרב שך ועד הרב עובדיה. אפילו הרב קוק לא היה מסכים עם הדתיים הלאומיים כיום. זאת אומרת, שדווקא הנציגים הסימבוליים מקרבנים את מגזריהם בדומה לאופן שבו ראשי המדינה מקרבנים את המדינה אךורק לטובת שרידותם הפוליטית האישית.
ממשות אישית מקריבה ממשות קולקטיבית ושוחקת או בונה ערכים סימבוליים — זה עכשיו שם המשחק. בזמן שצה”ל ומי שעדיין מסור לרעיון המדינה כבית לעם היהודי — מדינה המגינה על חיי אזרחיה — נדון לקרבן את תושבי עזה. ניתן לטעון כי הקרבת בני עם בידי מנהיגיהם אינה מתבצעת באמצעות השמדה ממשית דווקא אלא גם באמצעות ניהול דפוס הקורבן וההקרבה בין חלקי העם השונים, עד כדי סכנה למלחמת אזרחים.
במצב בו המציאות עולה על כל דמיון, הריאליטי האמיתי מתרחש בעזה והפנטזיה המשיחית קרובה לחלום בלהות של בית מטבחיים. גננת בגן ילדים תופסת על המרקע אותו מקום שתופס חורבן עזה וחורבן ישראל עימה. במדינה שכל העם שלה הוא צבא, השסע והכאב עוברים בכל בית, הקורבן והמוות נוכחים בה יום יום. עד לרמה כזאת, שניתן היה לצפות שדווקא המתנגדים למלחמה יאחזו בסיסמה “נמות ולא נתגייס”.
בלי קשר לשום שיקול של השמדת ערך עצמית והעצמה סימבולית של היריב, והתפתחות הראי המהופך של השמדת ערך אצלנו והשמדה ממשית ביריב תוך כדי האדרתו הסימבולית — הדבר היסודי הוא התייצבות מאוזנת על המעשה הנכון. אפשר להבין את הכל, אפשר להסביר, אפשר לשפוט כך או אחרת, אבל כרגע צריך להתייצב על המעשה המוסרי הנכון ולנסות להגיע אליו.
התפוצה היהודית בעולם היא קטנה בהשוואה לזו המוסלמית. נוצר כרגע ערעור הדדי: ישראל מערערת את הפזורה היהודית בעולם וכוחות מרכזיים בפזורה הזאת מערערים את קיומה וקוראים תיגר על הציונות.
בזבוז כל הישג מדיני וצבאי וצידוק חלום ההשמדה הסימבולית של ישראל, כפי שהגה אותו ארגון חמאס, מתבטא בתרגומו להישג ריאל־פוליטי — הכרה חד צדדית במדינת פלסטין (במקום שההכרה תבוא כחלק מהסדרים לטווח ארוך, המאפשרים הבחנה בין פלסטין ובין חמאס, ובין אזרחים לבין טרוריסטים). גולת הכותרת מופיעה בדמות האזהרה של סעודיה כי תיסוג מהתמיכה בהסכמי אברהם. בכך הושלם מעגל שלם ביחס לטבח 7 באוקטובר, שלטענת חלק מאנשי חמאס נעשה כדי להחזיר את תשומת הלב העולמית לבעיה הפלסטינית, שנשכחה כביכול עם חתימת הסכמי אברהם.
מדינת ישראל קמה כתוצאה מקורבן השואה. היא תשתית פוליטית תיאולוגית מבוססת קורבן. השואה היתה פרויקט פוליטי שיסודותיו האנטישמיים היו מגובים במשטר ובדת. רוב מדינות אירופה נטלו חלק אקטיבי או פסיבי בשואה זו. כעת מדינת ישראל — בחסות ממשלתה ובממשק המקרב בין חזונות משיחיים ובין היותו מופעל על ידי חמאס מבחינה אסטרטגית וכמעט להפוך לשוליה שלו, כפי שרצה חמאס בהקריבו במודע את בני עמו — נהפכה למקריבת העם הפלסטיני. והעם הפלסטיני זוכה כתוצאה מקורבן זה להכרה מדינית.
אולם לא מדובר רק בהכרה מדינית לפלסטין, כי אם גם במחיקת ישראל מבין האומות. העם הפלסטיני מקבל הכרה על ידי דה־לגיטמציה של ישראל ובכך הושלמה המטרה הסימבולית — בעזרת מדינת ישראל — וחזרנו לנקודת המוצא של הדה־לגיטמציה של היהודי באשר הוא.
ההכרה בפלסטין כשלעצמה נדונה כבר כצעד ראוי בפני עצמו. אולם הכרה שבאה בעקבות מלחמת השמדה ממשית וסימבולית משמעותה קשה מבחינה מוסרית ואנושית. המשמעות אולי עדיין לא ברורה בעידן שכללי המשחק שלו שונים מן היסוד אולם בעתיד יתברר כי את הפירות הבאושים של לגיטמציה לטרור שמטרתו השמדה סימבולית יאכל העולם כולו
במדינת ישראל האינטרסים הימניים ביותר גם הולכים כנגד עצמם. האינטרסים הצרים של כל מגזר מנוהלים בידי מנהיגות פוליטית העסוקה גם היא באינטרסים אישיים. אולם בלי קשר לכל שיקול של השמדת ערך עצמית והעצמה סימבולית של היריב, כרגע צריך להבין מהו המעשה המוסרי הנכון ולנסות להגיע אליו.
הנקודה המעשית, המוסרית, הפרגמטית צריכה להיות שרירה וקיימת. התכנסות אנושית חברתית דתית היא תמיד התכנסות למוסר. וזאת הנקודה המכרעת של היציאה מירושלים בארון מתים. זאת הבחירה של רבן יוחנן בן זכאי, זאת הבחירה של ירמיהו, זאת הקריאה של ישעיהו — להתחשב באומות ולהעדיף את העמדה המינורית של “מי השילוח ההולכים לאט” ולהזהיר מפני חזונות אימפריאליים. זוהי הפחתת כוח שיש בה מן ההעצמה. כי ללא שמירה על גרעין העצמי, לשם מה להיות קיים?
התקווה והדרך הנכונה בישראל היא המיתון של הקונסטרוקציות הלאומיות־דתיות. הכרחי לפרום ולתפור מחדש את הלאומי. מנהיגים אחראים בציבור הדתי־לאומי חייבים לקחת זאת על עצמם כמורי דרך ומפרשים מתוך אחריות לכלל ישראל. אם נצליח, נהיה בתנופת בנייה חדשה.
הכרחית גם החזרה אל מה שיש להגות החרדית ולהגות הספרדית להציע: מבנים שבכולם המדינה היא גורם שאינו קדוש ואינו טמא. אלה מבנים המכירים בצורך להכיר בגורם של מיתון “משיחיות עכשיו” וניהול רציונלי של תהליכים פוליטיים בדרכי משא ומתן בעולם, שהרמב”ם הגדירו כעולם של “שעבוד מלכויות”.
מסה זו ראתה אור לראשונה בעיתון ׳הארץ׳
