בס”ד

“עלייה בחרדה ובדיכאון היא אחת התוצאות הבולטות של המלחמה על האוכלוסייה הכוללת. ברוב המחקרים שנעשו בחודשים האחרונים על השפעת המלחמה על בריאות הנפש- עלייה בחרדה ובדיכאון הופיעה כממצא עיקרי”.

“מרבית תושבי ישראל, ובדגש על אוכלוסיות הסיכון, חוו עלייה משמעותית ברמות החרדה והדיכאון ומצב רוח ירוד.”

אלו חלק מהמסקנות של דו”ח ממשלתי של מרכז מידע וידע אשר נכתב ב 6 ספטמבר 2024 ודן בסטטוס מצב בריאות הנפש לאור המלחמה.

באשר להגדרת מצב הדיכאון נכתב:

“דיכאון הוא מצב נפשי המאופיין בתחושת עצב עמוק, חוסר תקווה ואובדן עניין בפעילויות יומיומיות. הסובלים מדיכאון עשויים לחוות עייפות, ירידה באנרגיה, שינויי תיאבון, קשיי ריכוז ומחשבות על מוות או התאבדות.”

מהאמור לעיל, מצטייר הדיכאון כחוויה נפשית המובילה לתחושת חידלון, ונשאלת השאלה מה מוביל אל אותה חוויה נפשית.

לר’ נחמן מברסלב יש תשובה מעניינת לשאלה זו. בתורותיו הוא מתאר שני מצבים שונים לחלוטין אשר יכולים להוליד מצב נפשי של דיכאון. זאת ועוד, עיון בתורותיו של ר’ נחמן מגלה גם שכל אחת מהחוויות האלו דורשת התייחסות שונה. לכן, אף על פי שעל פני השטח שתיהן מציגות בפנינו תמונה דומה של דיכאון, חשוב להבחין בין שתיהן בבואנו לחפש אחר דרכי התמודדות יעילות. לפני שאביא את אותם המקורות שבהם ר’ נחמן מתייחס לחוויות אלו, אתאר באופן כללי את שתי החוויות השונות שלרוב אנו נוטים לכנותן במילה “דיכאון”.

בואו נעלה בדמיוננו תחרות ריצה אשר משתתף בה אלוף העולם אשר ברור לכולם כי אין שני לו ביכולות הריצה המדהימות שלו. אלוף העולם שלנו צריך שיתקיימו בו שני דברים נוספים כדי שיזכה בתחרות זו- האחד, מוטיבציה לזכות בתחרות זו אשר נובעת מנקודת המבט שלו לגבי התחרות, האם זו תחרות מספיק חשובה כדי להתאמץ לזכות בה, והשני, בריאות איתנה ושלא תתקוף אותו איזו שפעת חריפה ביום התחרות. למרות שאנו בטוחים כי אין בעולם מי שמצליח להגיע ליכולות הריצה של האלוף, אם אחד משני מרכיבים אלו יחסר, לא נהמר כי הוא יזכה בתחרות. שני מרכיבים אלו אשר יוצרים מצב של חידלון למרות היכולות שקיימות, והם משלים לשני סוגים שונים של דיכאון.

הדיכאון מהסוג הראשון נובע מחוסר במניע לפעילות. אין האדם מוצא משמעות בעולם בו הוא פועל, והחידלון הוא תגובה אמיתית וכנה לתפיסה זו. הדיכאון מהסוג השני הוא התקוממות של כוח פנימי באדם שכופה עליו את החידלון; מעין גל שחור שמאיים להטביע את האדם תחת עוצמת החידלון שבו. בחוויה הראשונה הדיכאון הוא תוצאה של היעדר מניע – או משמעות – בעולם שמחוץ לאדם. כלומר, האדם מחפש מניע חיצוני להיאחז בו ומשאיננו מוצא, הוא נפגש עם החידלון ומזדהה עמו. בחוויה השנייה המניע לדיכאון נמצא בתוך האדם ותגובת החידלון נכפת עליו מבפנים.

ר’ נחמן מתאר את החוויה הראשונה כחוויית החלל הפנוי. החלל הפנוי הוא מרחב רוחני ששם האדם לא מסוגל לפגוש את אלוקים וממילא זהו מקום בו האדם לא מוצא משמעות. כשהאדם נמצא במצב תודעתי ורוחני זה, עולים לו שאלות קיומיות, חריפות ונוקבות, הנוגעות למשמעות הקיום שלו ושל העולם, ואיננו מוצא תשובות.

את החוויה השנייה מתאר ר’ נחמן כחוויית עצבות הבאה מהמרה השחורה. המושג ‘מרה שחורה’ נעוץ ברפואה של יוון העתיקה אשר הגדירה ארבעה ליחות בגוף האדם שהם המרות, כאשר לכל מרה יש צבע יחודי- המרה הלבנה, המרה האדומה, המרה הצהובה/ירוקה והמרה השחורה. מצב של בריאות הוא איזון נכון בין ארבעה מרות אלו. כאשר איזון זה מופר, מתחוללת מחלה שעל פי הסימפטומים שלה ניתן לזהות איזו מרה ישנה בעודף ואיזו מרה חסרה. מצב של מלנכוליה ודיכאון הוא מצב בו המרה השחורה מתגברת.

חווית החלל הפנוי

בליקוטי מוהר”ן תורה ס”ד מתאר ר’ נחמן את בריאת העולם עפ”י תורת הצמצום של האר”י אשר על פיה, כשלב מקדים לבריאת העולם, אלוקים היה צריך לצמצם את נוכחותו. צמצום הנוכחות האלוקית הייתה הכרחית מכיוון שהנוכחות האלוקית קיימת באופן מוחלט ובמצב עניינים כזה אין מקום לבריאה ולנוכחות של דבר מה מלבדו. כך יצר אלוקים את החלל הפנוי שבתוכו ברא את עולמו.

אך גם לאחר בריאת העולם, החלל הפנוי מקיף את העולם, ומפריד בין הנוכחות האלוקית בתוך העולם, לנוכחות האלוקית שמחוץ לעולם. אך היות שבאמת אין שום דבר מלבד החיות של האלוקות, צריך להגיד שני הפכים בעניין הנוכחות האלוקית בחלל הפנוי – יש ואין. לכן אי אפשר כלל להשיג את בחינת החלל הפנוי עד לעתיד לבוא.

הפרדוקס הבסיסי הזה מוליד אצל ר’ נחמן את התפיסה, שלפיה קושיות של אפיקורסות שאין עליהן מענה בשכל האנושי מקורן בחלל הפנוי. המאמין, לשיטתו של ר’ נחמן, לא יוכל להשיב על קושיות אלו, שכן כוחו של החלל הפנוי חייב להישמר פנוי מאלוקות וממענה, מכיוון שאם לא יהיה פנוי תחרב כל הבריאה בנוכחותו המוחלטת של האלוקים.

החוויה של המאמין כאשר הוא נמצא בחלל הפנוי, זו חוויה שמחריבה את עולם האמונה הקיומי שלו. זוהי חוויה של העדר נוכחות אלוקית, וכתוצאה מכך העדר של כל משמעות בקיום ובעשיה. את חוויית הדיכאון שמקורו בחלל הפנוי מתאר ר’ נחמן במונחי הפסוק במשלי ב’ י”ט: “כל באיה לא ישובון, ולא ישיגו אורחות חיים”.

 

חווית העצבות הבאה מהמרה השחורה

בליקוטי מוהר”ן תנינא תורה כ”ד פותח ר’ נחמן במשפטו המפורסם: “מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד”. בהמשך כותב ר’ נחמן על חווית העצבות הבאה מהמרה השחורה ומצווה על התקוממות כנגדה ע”י השמחה.

אף שהציטוט לעיל הוא אולי הציטוט המפורסם ביותר מדבריו של ר’ נחמן, התורה שממנה הוא מצוטט היא לא היחידה שבה ר’ נחמן מדבר על שמחה ועל עצבות. בליקוטי מוהר”ן כ”ג מצווה ר’ נחמן לרדוף אחרי המרה השחורה והעצבות ולהפוך אותה בעל כורחה לשמחה. שם כותב ר’ נחמן כי טבע האדם להימשך למרה שחורה ועצבות בגלל “פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא ביסורים”. על כן, חובה על האדם לשמח את עצמו בכל דבר אפשרי ואפילו ב’מילי דשטותא’ (=דברים של שטות), שהרי כל החולאים באים ע”י מרה שחורה ועצבות, והשמחה היא רפואה גדולה. המרה השחורה והעצבות הנגזרת ממנה היא קיום של כוח אשר נמצא בנפשו של האדם ומאיים להשתלט עליו בעל כורחו ולשתק את החיות שבו.

בעוד שהדיכאון שמקורו בחלל הפנוי נובע ממערכת היחסים של האדם עם הסביבה בה הוא קיים, הדיכאון שמקורו בעצבות נובע מהמרה השחורה שהיא חלק מנפשו של האדם. לצד ההבדל החשוב בין שני סוגי הדיכאון, המשותף לשניהם הוא שהם נוכחים בעולמו של האדם בכל רגע, ומנופפים בחרב החידלון על ראש כל אחד ואחד. על כן, על האדם להתמודד תדיר עם שתי החוויות האלו לאורך חייו.

 

ההתמודדות עם שתי חוויות ה”דיכאון” השונות עפ”י ר’ נחמן

השוני בין שתי חוויות אלו, מוליד אצל ר’ נחמן שתי התמודדויות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה. ר’ נחמן עצמו מתאר את ההתמודדויות שנראה להלן כדרכי התמודדות עם המרה השחורה ועם החלל הפנוי, ואילו כאן אנחנו נחשוב עליהן כדרכי התמודדות עם שני סוגי הדיכאון שנובעים מהם.

בהתמודדות עם הדיכאון שמקורו במרה השחורה מציע ר’ נחמן לעשות כל אשר יוכל בכדי לשמח את עצמו. אין גבול לתחבולות אשר על האדם לעשות בכדי למנוע מהמרה השחורה להשתלט עליו, ואפילו בדברי שטות והבלים שיגרמו לו לצחוק ולשמוח. על האדם להיות פעיל, לשיר ולרקוד, וכדברי ר’ נחמן: “כשאדם שמח אזי המרה השחורה והייסורים מסתלקים לצדדים” וכדברי ישעיהו ל”ה י’: “ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה”. ר’ נחמן מדגיש שאין הוא רואה את האידיאל בהתנהגות זו של צחוק ומילי דשטותא, אלא שהסכנה במרה השחורה כל כך גדולה שהוא מורה לנהוג כך כדי להינצל מהעצבות של המרה השחורה.

לעומת זאת, בהתמודדות עם הדיכאון שמקורו בחלל הפנוי מציע ר’ נחמן את השתיקה. אין מה לענות ואין מה להגיד. צריך לשתוק. מוסיף ר’ נחמן כי היכולת לחיות בתוך חווית החלל הפנוי ולשתוק שם, נובעת מכוחה של האמונה בכך שלמרות שלא מוצאים שם את אלוקים, אלוקים נמצא בכל מקום ואפילו שם. כדברי ר’ נחמן: “ובודאי, באמת לאמיתו, יש שם אלוקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת ולמצוא שם השם יתברך”. ממשיך ר’ נחמן ומבאר כי עם ישראל נקראים ‘עבריים’ מכיוון שבאמצעות האמונה שלהם יכולים הם לעבור מעבר אחד של החלל הפנוי לעברו השני, מנוכחות האלוקית בתוך העולם לנוכחות האלוקית שמחוץ לעולם, ולדלג על החלל הפנוי שמפריד ביניהם. השתיקה היא תגובה שבה גלומה התפיסה שאין מה לענות לחוויה של החלל הפנוי, ושמעל החוויה הזו ישנה נוכחות אלוקית מוחלטת ושם אין לחוויה זו קיום אמיתי.

אם כן, ההתמודדות עם דיכאון שמקורו במרה השחורה היא באמצעות השמחה, ואילו ההתמודדות עם דיכאון שמקורו בחלל הפנוי היא באמצעות האמונה.

 

את חלוקתו של רבי נחמן בין הדיכאון שמקורו במרה השחורה ובין הדיכאון שמקורו בחלל הפנוי, אבקש להבין באמצעות עיון במופעי דיכאון אחדים. תחילה, אדון בדיכאון שמקורו במרה שחורה ובהתמודדות עמו, דרך קריאה באחת המעשיות המפורסמות שסיפר רבי נחמן עצמו בחייו – ‘מעשה משבעת הקבצנים’. לאחר מכן אבקש להפגיש את תפיסתו על הדיכאון שמקורו בחלל הפנוי עם שני אנשי רוח יהודיים מאוחרים לו – עם סיפור מותו של סטפן צוויג ועם תורתו של הרב קוק. אסיים את מאמרי בהתבוננות שקטה בשני סוגי הדיכאון כפי שבאים לידי ביטוי באחד מציוריו האחרונים של הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך.

 

דיכאון המרה השחורה בשבעת הקבצנים

בספר סיפורי מעשיות ישנו סיפורו המפורסם של ר’ נחמן ‘מעשה משבעת הקבצנים’. עפ”י עדויות של תלמידי ר’ נחמן הוא פתח את הסיפור במשפט: “מה אתם יודעים איך לשמוח מתוך מרה שחורה, אני אספר לכם איך פעם אחת היו שמחים”. או עפ”י מסורת אחרת: “אספר לכם איך פעם אחת מתוך מרה שחורה נעשו שמחים”. את הסיפור סיפר ר’ נחמן לתלמידיו בעל פה בהמשכים, בחמישה חלקים, במשך תקופה של כשבוע וחצי.

בספר שיחות הר”ן מעידים תלמידיו כי במהלך תקופה זו פקד את ר’ נחמן אסון קשה מנשוא:

“ואז באותו העת היה נכדו הילד מוטל על ערש דוי והיה לו צער גדול מזה, כי חליו היה כבד עליו מאד. בפרט שבתו הצדקת מרת אָדִיל תחיה (אם הילד הנ”ל), היה לה צער גידול בנים מאד, רחמנא ליצלן…והוא ז”ל נכנס בליל שבת קדש וישב על השלחן בצער, ולֹא נתמהמה בסעודה זאת כלל. ותכף ברכנו ברכת המזון קדם שהתחילו העולם ליכנס אליו כדרכם תמיד. אחר-כך, אחר בִרכת־המזון , נשאר יושב על שלחנו הקדוש, ופתח פיו הקדוש והטהור והנורא, ואמר אז שיחה נפלאה ונוראה שהיה בה תורה קדושה, כדרכו תמיד ברוב שיחותיו הקדושות. וכל השיחה היְתה שייכת לצערו הגדול שהיה לו”.

הסיפור ‘מעשה משבעת הקבצנים’ מתחיל בתיאור של שמחה גדולה בה המלך מוסר את המלוכה לבנו, אך חוזה המלך בכוכבים שיבוא יום ובנו ירד מהמלכות ועל כן מצווה המלך לבנו שימשיך להיות שמח למרות שירד מהמלכות. ממשיך המלך בדבריו ואומר לבנו, שאם יהיה בעצבות עקב כך, הוא עצמו (המלך האב) יהיה בשמחה מכיוון שזה מעיד על כך שאין בן המלך ראוי למלכות.

בהמשך המעשייה, ר’ נחמן, בצורה חדה ומסתורית, מפסיק לספר על המלך ובנו, ומתחיל לספר על מנוסה שהייתה בעיר אחת אשר גרמה לילד וילדה ללכת לאיבוד ביער. במהלך שהותם ביער אין להם מה לאכול והם בוכים וצועקים, ובכל יום, במשך שבעה ימים, מגיע קבצן בעל מום – כל קבצן מומו שונה מחברו – שנותן להם לחם לאכול, ומיד עוזב אותם לנפשם. לאחר מכן, הילדים הופכים אף הם לקבצנים, ומתחתנים זה עם זו בחתונה שמארגנים להם חבורה של קבצנים, המעשייה מתארת איך בכל יום מימי שבע הברכות של החתונה בא כל קבצן מאלו שפגשו ביער, מספר להם על כוחו, הקשור ישירות למומו, ומברך אותם שיהיו כמוהו (את היום השביעי ר’ נחמן לא מתאר בסיפורו).

גיבורי המעשייה הינם קבצנים בעלי מומים וילדים רעבים שהלכו לאיבוד ביער. ר’ נחמן יוצר לסיפור תפאורה שמשרה מרה שחורה, וזה בנוסף לצערו האישי של ר’ נחמן שהיה גלוי לתלמידיו. ואולם כאמור, במהלך הסיפור מסתבר שהמומים של הקבצנים בעצם מצביעים על נקודות החוזקה שלהם, אלא שהעולם כל כך מעוות שנקודות החוזקה שלהם לא יכולים לבוא לידי ביטוי בעולם. דווקא ההסתכלות הייחודית של הקבצנים מרוּממת מעל עיוותי העולם, ומבעד לה מסתבר שלא רק שאינם מסכנים ביחס לשאר העולם, אלא שבכוחם לגאול את מי ששקוע בתוך עיוותי העולם.

אם נקרא את המעשייה לאור הפתיחה שנתן לה ר’ נחמן, נמצא דרך נוספת שסולל ר’ נחמן להתמודדות עם המרה השחורה. כאן מלמד ר’ נחמן את בעל המרה השחורה דרך של התעלות מעל הייסורים הגשמיים ויצירת נקודת מבט חדשה, עמוקה ומרוממת מעל כל העולם הגשמי המעוות, שמגמדת את הסבל והייסורים, ושמה דגש על עולם רוחני ומרומם שבו שרויה השמחה. עקרון זה הוא שקושר בין תחילת הסיפור על המלך ובנו לבין הסיפור המרכזי על חתונת הילדים, שכן גם בפתיחת הסיפור על בן המלך שירד ממלכותו, מורה לו אביו שהשמחה שלו צריכה להיות עליונה יותר מהמצב של מלכותו, אחרת אינו ראוי למלכות.

ההתמודדות שמציע ר’ נחמן בסיפור זה שונה מההתמודדות שהציע בליקוטי מוהר”ן ושראינו לעיל בתחילת המאמר. ההבדל נעוץ בכך שההתמודדות המוצגת בסיפור שבעת הקבצנים היא נחלתם של יחידי סגולה שאף מצליחים להמיר את המומים לכוחות נפש. ר’ נחמן אולי אף מכוון כאן לעצמו, ואם כן, אפשר שכך הוא מצפה מעצמו לנהוג עם עצבותו האישית, בעוד שההתמודדות שהציע בליקוטי מוהר”ן, היינו שהאדם יעשה כל אשר יוכל בכדי לשמח את עצמו, זו ההדרכה עבור כל אחד ואחד. סברה זו מקבלת תוקף נוסף בדברי הפתיחה של ר’ נחמן לפני סיפור המעשייה, שמהם עולה כי לא הורה לתלמידיו ללמוד כיצד לשמוח דרך סיפור המעשה על שבעת הקבצנים, אלא רק התכוון לספר איך פעם היו שמחים, מעין סיפור על צדיקים שהיו בדורות שעברו (וכאמור, אולי אף עליו כצדיק בדורו).

כעת, לאחר שראינו דרך התמודדות נוספת עם הדיכאון הנובע מעצבות שמקורה במרה שחורה, נעבור לדון בסוג השני של דיכאון, שמקורו בחלל הפנוי, דרך עיון בסיפור מותו של סטפן צוויג ובתורתו של הרב קוק.

 

דיכאון החלל הפנוי בסיפור מותו של סטפן צוויג

סטפן צוויג חי בשנים 1881-1942 ומתאר את עצמו כ”אוסטרי, יהודי, סופר, הומאניסט ופציפיסט”. בספרו האוטוביוגרפי “העולם של אתמול” מתאר צוויג את ימי נערותו כימים בהם הוא וחבריו בונים עולם חדש של רוח וספרות, בניגוד לעולם המקובע והמשעמם של המבוגרים. צוויג הולך וגדל בתוך עולם הרוח הזה אשר ממלא את חייו באהבת האדם, התרבות והאומנות, כחלק מתרבות אירופה הכללית. צוויג הופך להיות סופר מוערך ביותר בתוך תרבות אירופאית זו, ובא בקשרי חברות עמוקים עם מובילי התרבות והאומנות באוסטריה בפרט ובאירופה בכלל. לצד זה, צוויג חווה את שתי מלחמות העולם המתחוללות על אדמת אירופה ואין הוא מסכים, ולו לרגע, להרפות מעמדותיו ההומניסטיות והפציפיסטיות. כפי שכותב בהקדמה לספרו האוטוביוגרפי: “שלוש פעמים הרסו המאורעות את ביתי וקיומי, עקרו אותי מהעבר וממה שהיה, הטילו אותי בסעירותם (=הסערות שלהם) הדרמטית אל הריקות, אל ה’איני יודע לאן’, המוכר לי כבר יפה”.

בזמן מלחמת העולם השנייה ספריו של צוויג נשרפו ע”י הנאצים, ולאחר שריפתם הוא ברח מאירופה וסיכם כך את היחסים בינו לבין אירופה:

“גדלתי בוינה, המטרופולין העל-לאומית בת האלפיים, ונאלצתי לנטוש אותה כפושע, בטרם הורדה בקודש להיות עיר שדה גרמנית. יצירתי הספרותית בלשון שנכתבה בה נשרפה לאפר, דווקא בארץ שבה קנו להם ספרי מיליונים ידידים”.

מעט אחר כך, בשנת 1942, בברזיל, צוויג ואשתו נוטלים את חייהם ביחד. במכתב ההתאבדות הוא כותב: “עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת”.

עיון במכתבו מלמד שחוויות הדיכאון של צוויג, שהובילה להתאבדותו, נעוצה בחווית החלל הפנוי. צוויג, שהאמין בכל ליבו באירופה שבונה תרבות הדוגלת באהבת האדם, ובעדינות הספרותית והאומנותית שדוגלת בעולם הרוח, ראה בעצמו אחד מבוניה ומהחברים הקרובים והמכובדים ביותר בה. אירופה זו, שצוויג כה האמין בה, הולכת ומשנה את פניה ומאבדת את עצמה לדעת, כלשונו.

כפי שראינו אצל ר’ נחמן, ההתמודדות עם חוויה זו היא באמצעות האמונה בדבר הימצאותו של העבר השני של חלל פנוי. אף צוויג האמין בקיומו של העבר השני, אך הצהיר שאין בכוחו להמתין עד שיגיע לעברו השני של החלל הפנוי, כפי שעולה מהמשך מכתב ההתאבדות שלו: “אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית”. ומסיים צוויג בברכה לחבריו שיזכו להגיע לעברו השני של החלל הפנוי: “אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם”.

 

דיכאון החלל הפנוי ותורת הקבלה של הרב קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק חי בשנים 1865-1935. הרב קוק נולד באימפריה הרוסית ועלה לארץ בזמן העלייה השנייה, בשנת 1904, בהיותו בן 39, והתחיל לכהן כרבה של יפו. הרב קוק היה פוסק הלכה, רב קהילה, מקובל וגאון עצום בכל חלקי התורה. הרב קוק פעל רבות בארץ ובחו”ל למען הישוב היהודי בארץ ישראל, והקים מוסדות ציוניים דתיים רבים ומרכזיים.

בשנת 1914 עזב הרב קוק את ארץ ישראל ונסע לכנס העולמי של אגודת ישראל בגרמניה בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני. בזמן שהותו בחו”ל פורצת מלחמת העולם הראשונה ואיננו יכול לשוב לארץ ישראל, לקהילתו ולבנותיו. במהלך תקופה זו הרב קוק מגיע לאנגליה ומשמש שם כרב קהילת מחזיקי הדת שבלונדון למשך כשלוש שנים, עד שיכל לשוב לארץ ישראל.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הרב קוק כותב ספר קבלה פלאי בשם “ראש מילין”. למרות שכמעט וכל כתבי הרב קוק ספוגים בתפיסה הקבלית ושזורים במושגים קבליים, זהו ספרו היחיד של הרב קוק אשר באופן ישיר ושיטתי עוסק בקבלה.

בהערה הראשונה לספר מבאר הרב קוק מדוע בחר בתקופה זו לכתוב ספר קבלי:

“כשהעולם הולך במהלכו הרגיל, כשאין פרעות ומהומות בחיים, יכול גם הרעיון האצילי של האדם לקחת את פרנסתו מההסתכלות בתנועות החיים, מחיי החברה ומהתורות האגודות בהם, שהוא כל התוכן של כל חכמה וכשרון נגלה, ומובטח הוא שמתוך הרכוש הזה יתעשר עושר פנימי”.

הרב קוק סובר, כפי שניתן לראות בדבריו אלו, שבשנות שלום עולמו הרוחני של האדם יכול להתפרנס מההתנהלות האנושית בעולם. בזמנים כאלו אפשר לראות באורחות החיים עצמן חוכמה וכישרון גדול שיפעימו וימלאו את לב האדם.

אלא שבזמן מלחמה הכל קורס:

“לא כן הדבר בזמן שהחיים נופלים הם במהמורות המלאות מחשכי רשע ותוהו, אז העולם הגלוי מתנודד, סדריו מתערבבים, ואם יהיה האדם יונק את לשד חייו הרוחניים רק מהצד הגלוי שבאוצר הרוח, דלדול נורא מוכן לבא עליו ולשדוד ממנו את כל עמדת תומתו”.

בזמן מלחמה כל עולמו הרוחני של האדם התמים, אשר היה מבוסס בשנות שלום על תנועות החיים הגלויים והנראים ועל מהלכי החברה, קורס ונעלם. האדם מוצא את עצמו בזמן מלחמה בחלל הפנוי, חסר משמעות ותכלית. בזמנים כאלו מוצא הרב קוק הצלה לאדם בהעמקת התבוננותו בעולם, עומק אשר נמצא בחוכמת הקבלה:

“ואז כדי להחזיק את המעמד יבא התור של הצמאון הבוער אל התוכן הנעלם, אל הסקירות הפנימיות שהן מתנשאות מעל לשטח הגלוי שבחיים, שבהן לא נגעה יד המהומה העולמית, וממקור חיים זה ילך האדם וישאב מים בששון להרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני הגלוי שנשאר במצב כ”כ נדהם מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו”.

בדברים אלו הרב קוק טוען שכדי לשרוד את קריסת העוגן של התכלית והמשמעות פורץ באדם צמאון בוער למישור יותר נעלם בעולם, בחברה ובאדם, מישור יותר קמאי ויציב אשר בו אין יכולת למהומת המלחמה לגעת. מישור זה נחשף לדעתו של הרב קוק בחוכמת הקבלה, ומשם מחיה האדם שוב את קיומו הגלוי בעולם שאחזה בו מהומת המלחמה.

מסיים הרב קוק בתארו את הסיבה שהביאה אותו בעת הזו של המלחמה לכתוב את ספרו הקבלי: “ומטעם זה עצמו בא הלחץ לכותב הטורים הללו לרשום את רשמי המחשבה אשר למדרש האותיות וכו’ דוקא בזמן הזה”.

הרב קוק מתאר למעשה את העמידה מול חוויית החלל הפנוי, שנבעה מקריסת האמון שנתן האדם בסדרי החברה, ביצירות האדם והחברה, ובתמימות האדם. קריסה זו שהוא מתאר – בדומה לדבריו של סטפן צווייג במכתבו שהובא לעיל – נגרמה אף היא בעקבות פריצת המלחמה. ההתמודדות שמציע הרב קוק הנה העמקת ההתבוננות לתוך רבדים נסתרים יותר של התנהלות העולם, החברה והאדם, אשר נמצאים בתורת הקבלה. כך יוכל האדם לשאת הן את העמידה מול החלל הפנוי הנגלה לפניו והן את חוויית הדיכאון שנגרמת כתוצאה ממנו.

 

סיכום: שדה חיטה עם עורבים

אחד מציוריו האחרונים של ואן גוך הוא “שדה חיטה עם עורבים”. ואן גוך תיאר ציור זה במכתבו וכתב: “שדות חיטה עצומים לאין שיעור, תחת שמיים קודרים. לא נרתעתי מניסיון לבטא עצב ובדידות קיצונית”.

בציור זה ניתן לראות את שתי חוויות הדיכאון שתיארתי במאמר. מצד אחד, העצבות הבאה מהמרה השחורה מתוארת בציור על-ידי המאבק בין השמים הקודרים מזה ושדה החיטה בצבעו הצהוב הבהיר מזה. מצד שני, מתוארת גם חוויית החלל הפנוי על-ידי השביל באמצע שדה החיטה הצהוב שמביא לדרך ללא מוצא.

בנוסף לנוף הדומם, צייר ואן גוך עורבים העפים מעל לשדה, חלקם על רקע השמים הקודרים וחלקם על רקע שדה החיטה הצהוב. אבל אין, ולו עורב אחד, מעל לשביל. החלל הפנוי נשאר פנוי.

מקורות

1. מרכז מידע וידע לתמיכה בעורף במצב החירום המיוחד- זרקור מידע וידע מספר 9. 16 בספטמבר 2024.
2. ספר ליקוטי מוהר”ן המנוקד.
3. כל סיפורי רבי נחמן מברסלב. צבי מרק. מוסד ביאליק – ידיעות ספרים- בית-יצירה עברית. ירושלים. 2014.
4. העולם של אתמול. סטפן צוויג. זמורה ביתן. תל אביב. 1982.
5. מכתב ההתאבדות של סטפן צוויג. מחלקת הארכיונים של הספריה הלאומית. Declaracão, 1942, סימול Ms. Var. 305 4 182 Stefan Zweig Collection, Stefan Zweig Collection.
6. ראש מילין. הרב אברהם יצחק הכהן קוק. מוסד הרב קוק. ירושלים. 1985.
7. Van Gogh- The Complete Paintings. Ingo F.Walther, Rainer Metzger. Taschen Bibliotheca Universalis. Bosnia-Herzegovina. 2021