אנו כואבים ביחד, אולם זהו הרגע המפצל ביותר בו נחשף מגדל בבל של הישראליות בקריסתו; חוויות השפה המפולגת שהיו אופייניות לשנת ההתנגדות רק התעצמו במהלך המלחמה, על אף גילויי הסולידריות העזים. האם לנוכח הטראומה הרב-ממדית נוכל להציג שפה רב-ממדית חדשה? 

מטרת כתב העת להנכיח שפה חדשה בציבוריות הישראלית יחד עם מטען תרבותי וכלים להבנת המציאות מתוך פיכחון, שורשיות, עומק והנכחת האוונגרד הצעיר הרוחש בכל מקום; מתוך כאב ודאגה עצומים לעתיד הדור כולו, עתידו של עולם.

המעוניינים מתבקשים לשלוח מאמר, מסה או יצירות אמנות לרבות צילום, סאונד, אמנות פלסטית, קולנוע, וידאו ארט, מחול ופרפורמנס המותאמים לצפייה בדיגיטל. מסה או מאמר מחויבים בעריכה לשונית לפי כללי תרביץ. המגישים יצירת אמנות מתבקשים לצרף הסבר על היצירה ולתאר את הרלוונטיות שלה לשפה חדשה.

קול קורא לגליון מס׳ 4: ״חורבן״  

׳על חורבות ירושלים / על הריסות תל אביב / על שאריות בת ים / על שרידי הרצליה / על שאריות באר שבע / על שרידי תלמי אליהו׳, אביב גדג׳, להקת אלג׳יר.

במתח שבין בחירה לחורבה, להב חרב הברזל מתחדדת. להבות החורבן חולשות על הארץ – אש אש אש בין עזה לירושלים- עצי החיים נאכלים, יערות נצבעים שחור. אנו בורחים ושבים אל דרך ללא מוצא- כשבויים באלמוּת כרונית, במרכזו של הפצע הפועם הטלוויזיוני. מהמקום בו אנו צודקים, מלמד אותנו יהודה עמיחי, לא יצמחו לעולם פרחים באביב. לקראת יום התענית תשעה באב ברצוננו לברר מהי הלחישה שתשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב? ואשר תאפשר צמיחה מחדש?

יאמרו החורבן גורלי, אלא שההיסטוריה לימדה אותנו שיש הרס שהוא בנייה, ויש בנייה שהיא הרס. נתיבי החורבן סומנו קודם לכן במציאות, בשפה, באותם מקומות שהפקרנו. נקודות העיוורון שנפערו כבולענים מושכים אליהם טראומה של דורות שנבנית ברגעים אלו. בכדי לתקן, אנו מוכרחים לשאול ולנסח- מהו הדבר אשר נחרב?