ב1.4 לפני שנה איבדנו את אחד מגדולי היוצרים בעולמנו- אותם ניתן להגדיר ככאלה הישבו על הגדר בין השפות וביקשו לנסח חוויה אנושית לימינלית בתוך מרחב השפה. יוצרים כאלה הפריחו מרחבים שבהם השפה האנושית נושמת במבט חטוף, שבה רוח הצדק נושבת בין השפות לדובריהם.
שבילי ההיסטוריה חזרה להווה רבים. ככל שעוברות השנים והחודשים נדמה שאנו הקוראים שחיים כאן בארץ נאלצים לבחור באחד משני שבילים שהותירו לנו הפרשנים. מרבית מאיתנו שכחנו- או אולצנו לשכוח בעקבות מכבשי התודעה הלעומתית, שבילים נוספים חזרה להווה מהעבר- שבהם לכאב הטבוע במתח שבין העברית לערבית יש מקום.
שפת הים ממערב במאבק מתמשך עם שפת הנהר ממזרח, ובניהם פיסת ארץ. פיצולי הנהרות ההיסטוריים הובילו אותנו אל המקום הנמוך בעולם- ים המוות. הגענו לצומת דרכים מכרעת. אם לא נדרוש אפיקי מחשבה רעננים להבנת המציאות מתוך העבר שלה, נמשיך לטמון את ראשנו בחול.
זיכרון ההיסטוריה המקומית של ישראל ופלסטין מתכווץ, מתפצל ומופצץ מכל עבר- כמו זירת דמים שהפוליטיקאים, האינטלקטואלים, המפגינים, ההיסטוריונים ופרשני ה׳פסט פוד׳ למיניהם ברחבי העולם נלחמים על עיצובה מדי יום באולפנים, ברשתות ועל גבי עמודי העיתונים.
קריאות תאולוגיית נשמעות ממזרח וממערב לחתירה אל עבר אחרית הימים- מלחמת הכל בכל כאילו הייתה גזירת גורל כתובה בספרי הקודש. סוכני המלחמה בארץ משחיזים קולמוסיהם ומכינים את הדיו למען יחרוץ בספר דברי הימים הבאים סיפור ניצחון אחד.
במלחמה הנוכחית נדמה שאין מקום שבו שתי השפות חיות בו, כי הן תמיד מתקיימות במקומות נפרדים. הרווח העדין והדק שבין תיאור הדברים לדברים עצמם- נדחק אל התת מודע הקולקטיבי והפקיר רבים מאיתנו על הגבול שבין השפות.
לולא קיומן של שתי השפות- העברית והערבית, גם המלחמה ביניהן לא הייתה מתקיימת. אנו זוכרים להן את ההיסטוריה הארוכה שלהם, שאיננה מצטמצמת אל צוואר הבקבוק האלים של הלאומיות בת מאה השנים. נקודת המוצא שלנו כאנשי רוח היא ההיסטוריה הארוכה (Longue durée) של דוברי העברית והערבית, שצמחו משפה אחת. המחויבות שלנו להעמיק בנבכי ההיסטוריה הארוכה יחד וכל אחד לחוד איננה רק תרגיל בהתבוננות- אלא מעשה של חילוץ.
טבע האי- שניות (non dual) של השפה מתבטא בהיותה חלל פנוי שדובריו יוצקים לתוכו משמעות- אין שתי שפות אלא אחת. אלא שבעת הנוכחית נדמה כי החלל האינסופי של השפה הודחק אל נרטיבים מוחלטים. במקום שהנרטיב יהיה חלק מהשפה הגדולה, השפה הפכה לחלק מהנרטיב הגדול.
המפתיע הוא שאין צורך ללכת רחוק כל כך אחורה בהיסטוריה- למשל לתור הזהב המוסלמי-יהודי של ימי הביניים באנדלוסיה או לתרבות הכתיבה המשותפת במצריים, עיראק או פרס. המושג ״היסטוריה ארוכה״ מאפשר לנו להתבונן שוב על שבילי השיבה אל הווה שמכיל את סך כל חלקיו.
אין זה אומר שבהיסטוריה ה״קרובה״ לא ניתן ונחוץ למצוא בועות של אוויר בתוך המרחב שבין שתי השפות- סיפורים אנושיים על הגדר, אנשים שפעלו מחוץ למסגרת שהכתיבה התודעה הלאומית הכתיבה להן משני צדי הגבול.
אנו עדים כעת להיכחדות של דור שלם של אנשי רוח שפעלו בארץ מחוץ למסגרת הכתיבה ההגמונית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. בהם היו משוררים, סופרים, מחזאים, עיתונאים וסוכני שינוי. הם הכירו את מגבלות שתי השפות ובכל זאת בחרו נתיבי יציאה יצירתיים. אחד מהם הינו סמיר מארד, שנולד בשם סאלח כאמל בשנת 1926 בעיר בגדאד ונפטר בחיפה באפריל שעבר.
מבט חטוף: סמיר מארד
מארד נולד למשפחה מבוססת בעיראק אולם השתייכותו לקבוצת מיעוט גזרה עליו לחיות בתוך קשר של שתיקה. שנות השלושים והארבעים בעיראק התאפיינו בשינויים מדיניים, כלכליים וחברתיים מרחיקי לכת. היו אלו ימיה הראשונים של עיראק לאחר שחרורה מעול הקולוניאליזם הבריטי ב1931. המציאות הפוסט-קולוניאלית הוכרה היטה על ידי מארד, שראה כיצד המגזרים השונים בחברה העיראקית התעמרו אחד בשני- הערבים דיכאו את הכורדים, הסונים התעמרו בשיעים, המוסלמים קיפחו יהודים ונוצרים. בנערותו נחשף מארד לאירועי ״הפרהוד״ ולגלי האלימות המתמשכים כנגד קבוצות מיעוט בעקבות עליית המשטר הפרו-נאצי בתחילת שנות הארבעים. הוא החליט להצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית העיראקית, על אף שהוצאה מחוץ לחוק ואנשיה נרדפו על ידי השלטון וירד אל המחתרת. מארד צמח בתוך המפלגה, האמין בערכיה, ושם התחיל את דרכו ככותב.
מחשש לפגיעה בחייו, בשנת 1948 נמלט מארד לאיראן שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית. באחד מהימים, הגיע שר החוץ העיראקי לביקור באיראן ודרש את הסגרתו והחזרתו לעיראק.
במשך שבועות אחדים התחבאתי במסגד, בעיר גבול. יום אחד יצאתי לאכל במסעדה. המלצר שאל אותי מדוע אני עצוב. הייתי בודד מאד וסיפרתי לו. הוא אמר לי- קשה להזדקן במקום זר. חזרתי לטהרן, התקשרתי לסוכנות, אמרתי להם מי אני, ושאלתי אם הם מוכנים לקבל אותי.
בניגוד לכל מה שתכנן אל הארץ הגיע מארד כתייר עם ראשוני העיראקים שברחו מעיראק לאיראן. הוא מתיישב בחיפה, בירתה התרבותית של הפלסטינים באותן שנים שהפכה למרכזית ביצירתו והצטרף למפלגה הקומוניסטית הערבית-יהודית. את המפגש עם חיפה הוא מתאר ביומניו כך:
והנה אני מגיע לחיפה באביב חמים , כולה ירוק , ומעטרים אותה הר וים . זו היתה הפעם הראשונה בחיי שפגשתי ים […] הסתכלתי על ישראל כמקלט זמני. זמן מה ישבתי על המזוודות מבחינה רגשית ורוחנית, ואמרתי כי בהזדמנות הראשונה אנדוד הלאה.
מי שהתחיל את דרכו כמחלק עיתונים, הפך בהדרגה לאחד מהעיתונאים הבכירים בעיתון אל-אִתִּחַאד (الاتحاد) לצדם של אמיל חביבי, אמיל תומא, תופיק טובי ואחרים.
כתיבת המעברות
מארד נחשב ממארד מונה לסקר את חדשות המעברות מטעם העיתון ובנוסף כתב על נושאים שונים הקשורים באי- צדק: עוני, מצוקת העולים, גזענות והתבטא בגלוי כנגד אפליית הממשל צבאי. בין השנים 1953-1955 תיעד מארד עשרות מעברות בארץ אולם מרבית פרסומיו של מארד בעיתון אל-אִתִּחַאד לא תורגמו לשפה העברית. בין תיאוריו של מארד גם תיאורי חגים ומועדים עבריים, בערבית. אחד מהם מביא את סיפורו של כּרג׳י שהיה נהג משאית בעיראק ושהגיע למעברה נאלץ לעבוד בעבודות קבלן בשיפוצים יחד עם פועלים ערבים. החג המתקרב לוחץ את כרג׳י מבחינה כלכלית בו בזמן שהקבלן מנסה לפטר אותו- אלא ששאר העובדים מתאגדים יחד בקריאה לקבלן לקבל אותו חזרה לעבודה- והוא מגיש לילדיו את האוכל שלא זכה לו בחג בילדותו.
אלעיד מֻקְבִּל מאת סמיר מארד
מערבית: בן בן-עמי וג׳יווארה בדר. מתוך:ארכיון עיתון אל-איתיחאד, אוסף הספריה הלאומית, 09.09.1953.
כשהבין כּרג׳י שהמזל האיר לו פנים – שהצליח סוף־סוף להשיג עבודה – הוא לחש לעצמו: זה לכבוד עיד ראס א-סנה! ושפתיו התעקלו בחיוך של הכרת תודה של מושפל, אותו החיוך שהיה מתפשט על פניה של אמו כשהייתה מדליקה את הפתילייה, רגע לפני כניסת השבת.
בעיראק היה כּרג׳י נהג משאית. העביר סחורות בין ערים גדולות. אבל המעברה – עם האבטלה, הדלות והביזוי שבה – טשטשה כל זכר לאותו נהג נועז, שהתאהב במדבריות השוממות ובנשמותיהן החשוכות של הלילות, שנהג להלך בביטחון בכל עיר זרה כאילו היה בן המקום. כך נמסה לאטה תחושת הביטחון ההיא, ובמקומה התיישב על תווי פניו אותו חיוך כבוי, נכנע.
הוא לא התרשם מהקושי שכרוך בעבודה שקיבל – היה מוכן לטפס בשביל ההררי התלול, לקרוע סלעי בזלת בידיים חשופות. לפחות הפעם ילדיו לא יחטטו בפחי האשפה אחר שיירי אוכל בחג. כשהתבונן בכרטיס העבודה, נשבע בליבו: לא אשלם חובות. הפעם, שולחן החג יתמלא כל טוב – פירות, מגדנות. הילדים יזללו את בשר הפרי – לא את הקליפות הרקובות שידיהם המוגלעות גרפו עד כה מבין ערימות האשפה.
למחרת, התקשה כּרג׳י להגיע למקום העבודה. מרחוק כבר שמע את נהמת הפטישים ההידראוליים שמפלחים את הסלעים. הוא הבין שאיחר. בצעד מהוסס ניגש לקבלן והושיט לו את כרטיס העבודה. הקבלן בחן את הכרטיס, החזיר אותו ואמר ביובש: תחזור הביתה. יש כאן טעות. אני בכלל לא ביקשתי פועל.
לרגע חשב כּרג׳י שהקבלן מעניש אותו על האיחור, אז חייך במבוכה והתחנן: תאמין לי, יצאתי מוקדם מהמעברה… פשוט עליתי בטעות על אוטובוס אחר… הקבלן קטע אותו בחריפות: יא חַבּיבי, אתה לא רואה שאני עסוק? אמרתי לך שלא ביקשתי פועל!
הקלה חלפה על פניו של כּרג׳י – אולי הקבלן רק מתבדח? כדי לחלץ את עצמו מהמבוכה, אמר: אתה גרינברג, נכון? – בדיוק. אבל תפסיק להפריע לי. תראה – בגללך הפועלים יושבים, מדברים, לא עובדים. – אבל השם שלך רשום על כרטיס העבודה! כּרג׳י זעק – מיואש, נבוך, כועס.
הקבלן נרתע ממנו. וכּרג׳י – עמד שם, תוהה: האם משרד העבודה טעה? אולי הקבלן מתעלל בו בכוונה? כך או כך – אין לו עבודה. הוא יחזור למעברה בידיים ריקות. ובחג שוב יחטטו ילדיו באשפה. הרעב יחזור להשתלט על הצריף. ועכשיו הוא עומד כאן – אילם, משותק, רועד בין צחוק לבכי.
כּרג׳י קימץ את שפתיו ופלט יריקה קולנית על גורלו, שהופיע לפניו כמו אויב ברברי. עדיף למות כאן – מאשר לחזור הביתה. הוא שלף את חולצתו ובצעדים איטיים, כבדים, פנה לעבר הפועלים שהעמיסו סלעים על המשאית. שיגיד הקבלן מה שירצה – הוא יעבוד, גם אם בכוח.
הוא החל מרים את הסלעים הגדולים ביותר וזורק אותם בעוז אל המשאית. הקבלן מיהר אליו בזעם: אמרתי לך – אין לך עבודה פה! אבל כּרג׳י המשיך בעבודתו. הסלעים הכבדים עפו מידיו כמו כדורי גומי קלים. אבל רעש פגיעתם במתכת המשאית היה רועם, מאיים – כמו נשימתו. הקבלן תפס בכתפו, צעק: אתה שומע?! אני לא רוצה אותך פה! תחזור הביתה!
כּרג׳י עמד מולו – פניו חיוורות, שפתיו רועדות, ועיניו יורות ברקים שחורים. הקבלן נרתע לאחור. אבל כּרג׳י לא הרים ידיים. הוא חשב על ילדיו, על אשתו, על החג. וביאושו – נצצו דמעות באור השמש. הן רק הוסיפו עומק ואכזריות למבטו. ובקול חנוק הוא אמר: איך אני אחזור הביתה? יש שם רעב. רעב! אתה שומע, מפלצת?!
הקבלן צרח בבהלה: אתה רוצה להרוג אותי?! אתה תוקף אותי! אני מזעיק את המשטרה! והסתובב לעבר הפועלים: תעצרו אותו! הוא עובד בכוח! רוצח! כּרג׳י התכופף, הרים סלע גדול וצעק לעבר הפועלים: אשבור את הראש של כל מי שיתקרב אליי! הוא עמד שם, גוף כפוף, מוכן להתנפל. אבל איש מהפועלים לא התקרב. כשהרים את עיניו, ראה את פניהם – לא פחד, לא שנאה. רק מבטים שקטים, צלולים.
ואחד מהם לחש: תן לו לעבוד. הוא עובד קשה. הקבלן גער בו: שתוק! אתה לא תגיד לי מה לעשות! כּרג׳י העביר שוב את מבטו ביניהם. להפתעתו – ראה חמלה. פניהם המיוזעות, המפויחות, השחומות – שידרו לו קרבה. הם היו איתו. הוא התקשה להאמין, אבל המבט בעיניהם היה כן, כואב.
פועל צעיר ניגש אליו, אמר לו בעדינות: תישאר איתנו. תעבוד. אל תפחד מהמשטרה של הקבלן. ועל פניו של כּרג׳י התפשט חיוך – לא היה בו שמץ של כניעה. הוא חזק עכשיו. הוא הרגיש את זה בכל גופו. הוא השליך את הסלע על הקרקע – כבר לא היה זקוק לו.
הקבלן איים שוב: אני אקרא למשטרה אם לא תחזור הביתה! – מה אתה רוצה ממנו?! קרא הפועל הצעיר. הוא רק איחר בחצי שעה! תן לו לעבוד – ואם תביא את המשטרה, אף אחד מאיתנו לא יעבוד. שמעת?
ובמילים האלו – כּרג׳י הריח את ריחו של חג אמיתי. חג שלא עולה מתוך אשפתות.
לזכרו של סמי מיכאל (15 באוגוסט 1926 – 1 באפריל 2024)
