Take 7 היא פעולה כוריאוגרפית תלוית מקום, המנסחת שפה גופנית שנובעת מטראומה, התנגדות ודמיון. היא נולדה בעקבות דימוי חזותי מטלטל של נעמה לוי, שנחטפה ב־7 באוקטובר, כפי שתועדה באותו יום – אזוקה, מדממת ומובלת בידי מחבלים חמושים.
היצירה אינה משחזרת את האירוע, אלא מגיבה אליו דרך תנועה טעונה המבקשת להשיב לגוף החטוף את סובייקטיביותו. היא מציעה פעולה של העברה: המרת אלמנטים של טרור ואלימות מינית באסתטיקה מרפאת: תנועה, מוזיקה, ספרות ודמיון. במקום דימוי קפוא של השפלה, נוצר מרחב של נחמה, תפילה ואפשרות לריפוי.
הווידאודאנס צולם בעלמא – בית לתרבות עברית בתל אביב, מתוך בחירה להציב את הגוף בלוקיישן אלטרנטיבי המערער על ייצוגו במדיה החברתית. הסולו בוצע שבע פעמים ברצף ;הטייק השביעי, שנולד מתוך תשישות, הפך לגרסה הסופית. שם העבודה מהדהד הן את מספר החזרות והן את תאריך הקטסטרופה.
היצירה נוצרה במסגרת מחקר מתמשך על אידיאל היופי ויחסי הכוחות הסמויים הפועלים באסתטיקה המערבית. במסגרת זו דגמה ארמוזה מאות דימויים של נשים במדיה החברתית. לאחר 7 באוקטובר, התחדד הצורך לבחון את מושג היופי על צדדיו האפלים – כמנגנון של החפצה ושל אלימות סימבולית, ולנסח שפה גופנית, רגשית ופוליטית המרחיבה את גבולות התקשורת האנושית.
Take 7 שימשה מקור השראה ליצירת המחול “קריאטידות”, החוקרת דימויי נשים בשבי לאורך ההיסטוריה. היצירה מתמקדת בקריאטידות – עמודים אדריכליים בדמות נשים הנושאות על ראשן את משקל המבנה. אף שמקורן האמנותי אינו חד־משמעי כמטפורה לשעבוד, הן נטענו לאורך הדורות כסמל לגוף נשי הנושא על גבו משקל היסטורי, דיכוי וציפייה לגאולה. החיבור בין הדימוי העתיק לבין נשים חטופות בימינו מנסח שפה של התנגדות שקטה, של עמידה ושל תקווה.
Take 7 מציעה אפוא שפה שנוצרת מהגוף הפצוע אך אינה נלכדת בו. היא מבקשת להגדיר מחדש את פעולת התקשורת עצמה: לא רק ייצוג של שבר, אלא פעולה של תיקון. זוהי שפה המחברת בין קולות של נשים מישראל העכשווית לבין הדהודן של נשים מהעת העתיקה, ויוצרת גשר בין דיכוי מגדרי מקומי לבין מציאות אוניברסלית של נשים במרחבי סכסוך ומלחמה.
ביצירה זו הגוף אינו רק נושא את הטראומה — הוא מנסח אותה. הוא הופך לשפה ולפעולה אמנותית המעניקה משמעות ונחמה.
יוצרת וכוריאוגרפית: סיגל ארמוזה
רקדנית, יוצרת ומבצעת: שירה גלינקה
צילום ועריכת וידאו: אביעד פוקס
