7 Take היא פעולה כוריאוגרפית תלוית מקום, המנסחת שפה חדשה שנובעת מטראומה, התנגדות ודמיון. היא נולדה בעקבות דימוי חזותי מטלטל של נעמה לוי, צעירה ישראלית חטופה, כפי שתועדה באירועי 7 באוקטובר – אזוקה, מדממת, ומובלת בידי מחבלים חמושים.
היצירה אינה מתארת את האירוע עצמו, אלא מגיבה אליו דרך תנועה טעונה, המבקשת לגאול את הגוף החטוף ולעטוף אותו בנחמה, תפילה וריפוי. היא ממירה אלמנטים של טרור ואלימות מינית באסתטיקה מרפאת: תנועה, מוזיקה, ספרות ודמיון חיובי.
הוידאודאנס צולם בעלמא – בית לתרבות עברית בתל אביב, מתוך כוונה להציב את הגוף החטוף בלוקיישן אלטרנטיבי, שמערער על ייצוגו במדיה החברתית. הסולו בוצע שבע פעמים ברצף, עד שהגוף התיש את עצמו, והטייק השביעי – שנבחר מתוך עייפות גופנית ומנטלית – הפך ליצירה הסופית. שם העבודה מרפרר הן למספר החזרות והן לתאריך הקטסטרופה.
היצירה נוצרה כחלק ממחקר רחב על אידיאל היופי ויחסי הכוחות החבויים באסתטיקה המערבית, שבמסגרתו דגמתי מאות דימויים של נשים במדיה החברתית. לאחר השביעי באוקטובר, התחדד בי הצורך לבחון את מושג היופי על צדדיו האפלים, ולנסח שפה גופנית, רגשית ופוליטית שמרחיבה את גבולות התקשורת האנושית .
7 Take שימשה גם מקור השראה ליצירת מחול נוספת, קריאטידות, שבה חקרתי דימויי נשים בשבי לאורך ההיסטוריה, והתמקדתי ב קריאטידות – עמודים אדריכליים בדמות נשים הנושאות על ראשן את משקלם של מבנים . הקריאטידות, סמל לשעבוד נשי במיתולוגיה היוונית, מהדהדות ביצירה ייצוג של גוף נשי הנושא עליו את משקל ההיסטוריה, הדיכוי והצורך בגאולה. החיבור בין הקריאטידות מהעת העתיקה לנשים החטופות בימינו יוצר שפה של התנגדות שקטה, של עמידה ושל תקווה.
7 Take מציעה שפה שנוצרת מתוך הגוף הפצוע, מתוך הדמיון, ומתוך הצורך האנושי לגאול את מה שנשבר. היא מבקשת להמציא מחדש את מושג השפה מתוך שבר, מתוך חיפוש, ומתוך תקווה. זוהי שפה המבקשת לא רק לתקשר, אלא לרפא ולחבר בין קולות של נשים מישראל העכשווית לקולות של נשים מיוון העתיקה. היא יוצרת גשר בין דיכוי מגדרי מקומי לבין דיכוי אוניברסלי של נשים במרחבי סכסוך ומלחמה. הגוף, ביצירה זו, אינו רק נושא את הטראומה – הוא מנסח אותה. הוא הופך לכלי תקשורת, לשפה חדשה ולפעולה אמנותית שמעניקה משמעות, נחמה וגאולה.
יוצרת וכוריאוגרפית: סיגל ארמוזה
רקדנית, יוצרת ומבצעת: שירה גלינקה
צילום ועריכת וידאו: אביעד פוקס
