הקדמה

המכתבים שלהלן נכתבו בעקבות הדי המלחמות – ששת הימים, ומלחמת יום הכיפורים. הכותב, הרב פרופ’ דוד וייס הלבני (1927–2022) – הוגה דעות, ניצול שואה ומן המרכזיים בחוקרי התלמוד במאה ה־20; ידוע במיוחד בזכות סדרת פירושיו לתלמוד ‘מקורות ומסורות’ – פונה בו אל ההיסטוריון פרופ’ אוריאל טל (1926–1984), פרופסור להיסטוריה יהודית של העת החדשה באוניברסיטת תל־אביב, שחקר לעומק את יחסי יהדות־נצרות ואת האידאולוגיות האירופיות המודרניות. טל בספר מאמריו ‘מיתוס ותבונה ביהדות ימינו’ עסק בדיונים במחשבת הציונות. בין היתר ניתח את תפיסותיהם של אינשטיים ובובר, ודן בראיית שיתוף פעולה, הבנה הדדית ויחסי שלום עם העולם הערבי בארץ ישראל כעקרונות מדיניים עקרוניים ופרגמטיים כאחד. כמו גם ניתח ודן בתפיסות הציונות הדתית והמשיחיות הפוליטית הדוגלות במה שכינה ‘ריאליזם המיסטי’ המצוי בצורך להתפתחות אישית לבין המחויבות להתפשטות לאומית.

המכתבים שלהלן נכתבו ברגעי מפנה בתולדות החברה הישראלית: לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר מלחמת יום הכיפורים. קריאת המכתבים על רקע הזמן שבו נכתבו מאירה את קולו של הלבני כקריאת חשבון־נפש ציבורית ומוסרית, ואת פנייתו לטל שבן שיח ושותף לתחושות והמחשבות.

המכתב הראשון נכתב באווירת ה’אופוריה’ שלאחר יוני 1967. הלבני מזהיר בו מפני מיתולוגיזציה של הניצחון ומפני ‘עבודה זרה’ חברתית-אזרחית – ומציב את השאלה כיצד שומרת חברה על עומק מוסרי דווקא בשעת כוח. במכתב השני, המתוארך ל’ערב פסח תשכ”ח’ – יום שישי, י”ד בניסן תשכ”ח (12 באפריל 1968) – הלבני מבקש מטל ‘להאיר את עיניו’ בנוגע למצב בישראל לא רק במה שמתרחש אלא במה שראוי שיתרחש (אין בידינו את המענה של טל). הלבני כותב בכדי לבקש תמונת-מצב מוסרית ומדינית על מה שקורה בישראל, ומנסח דאגה עמוקה מן הנתק שהוא חש בין ‘מוסר’ ל’מדינאיות’. הוא מדגיש שלא ניתן להפריד ביניהם לאורך זמן. הבקשה נשלחת בתוך ויכוח ציבורי ער על גבולות, אחריות מוסרית ומדיניות בשטחים, ימים ספורים לאחר ‘פעולת כראמה’ (21 במרץ 1968), הקרב המשמעותי הראשון בין צה”ל לצבא ערבי לאחר המלחמה. פעולה שנגמרה באבידות ועוררה ויכוח ציבורי על תבונה מדינית ומחיר מוסרי.

המכתב השלישי, מתוארך ל’ערב חנוכה תשל”ד’ – ליל 19 בדצמבר 1973 – נכתב על רקע טראומת יום הכיפורים. בו מתנסחת תביעתו הנוקבת של הלבני לחשבון־נפש כולל: כיצד שגינו בהערכתנו, ומה אחריותנו כחברה. במכתביו בולטת יכולתו של הלבני לנסח שאלות נוקבות על משבר מוסרי-לאומי ולהפוך אותן לקריאה לחשבון נפש. הלבני ביטא את התחושה הקשה של אובדן דרך ה’מוסר היהודי’ ותחושת ה’היבריס’ שחש כי הייתה מנת חלקה של החברה הישראלית. הוא תהה אם שאננות וגאווה הובילו לכישלון המלחמה והדגיש כי חברה אינה יכולה להיות ‘מוסרית לחצאין’: ‘ביום ולא בלילה, בבית ולא ברחוב, בשדה ולא בעיר, ואפילו לא בזמן שיש מלחמה ולא בזמן שיש שלום’. יחד עם זאת, הוא הדגיש שעדיין יש תקווה: עצם העמדת השאלה היא הוכחה לכוחנו לפשפש במעשינו ולשוב לדרך הישר.

תודתי לרב ד”ר צבי לשם על עבודתנו המשותפת סביב ארכיונו של פרופ’ דוד וייס הלבני, השמור בספרייה הלאומית. המכתבים המובאים כאן נלקחו מארכיוניהם של פרופ’ דוד הלבני ופרופ’ אוריאל טל, שניהם מצויים באוסף הספרייה הלאומית. תודתנו נתונה גם לילדיו של פרופ’ הלבני, על הסכמתם הנדיבה לפרסום המכתבים במסגרת כתב העת ‘שפה חדשה’.

שלום (מתן) שלום

מלחמת ששת הימים

א.      

ב”ה [ברוך השם] א דסליחות

לאורי ומרים ולמשפחה שלום רב

קשה לי לתאר לפניך את השמחה שקיבלתי מתוך קריאת מכתבך. ואולי אין שמחה כשמחה הבאה מתוך תיאום מחשבה. גם לי ישנם הרבה פקפוקים למה שמתרחש בישראל. אבל אין לי למי לגלות. האווירה המתוחה בכיוון האחד, אינה סובלת שום סטייה מהדרך שהציגה לפניה. והלוואי שתסתיים בטוב. ואולי עת לשתוק הוא עכשיו עד שיתפכחו ויתפסו מה ש’באמת’ קרה. אני כמעט משוכנע שלמרות הקולות והברקים על תופעות מחוץ לטבע על הניסים ועל הנפלאות, הדת – כפי שאנו מכירים אותה תסבול, בסופו של הדבר, מן הקורות של החודשים האחרונים, ותצא מקופחת. סימנים של עבודה זרה מתרבים והולכים, ואם לא יעקרו בעתיד הקרוב, עלולים להזיק לדורות.

אבל אני גם בטוח שנצח ישראל ששומר לא רק על גוף ישראל, אלא גם על נשמת ישראל יגין עלינו ויביא בעקבות המאורע הגדול גלי תשובה. שיאחזו את כל אלה שהיום רוקדים סביב העגל.

אגב אני לא עזבתי את הארץ יחד עם המשפחה. לויתי אותך עד ג’נבא וחזרתי לארץ שעות לפני פרוץ המלחמה, ונשארתי שם עד אחרי שביתת הנשק. בביתי לא יכולתי להישאר מפני שלא היה שם מקלט.

מה שלומך? כתוב לי נא תכופות. ספרי הולך ונדפס ואני עסוק מאוד בקריאת עלי הגהה.

אני מאחל לכם כתיבה וחתימה טובה שנה של יצירה והצלחה שנה של סיפוק נפש והרחבת הדעת.

ידידיך דוד.

צפורה והילדים מצטרפים לברכות.

ב.

ע”פ [ערב פסח] תשכ[“]ח

לידידי ויקירי ד”ר אוריאל טל שלום וברכה

זה מזמן שאני מתכונן לכתוב לך לדרוש בשלומך ולבקשך שתאיר עיני על המתרחש שם בישראל – או על מה שרצוי שיתרחש. נדמה שהמצב העכשווי אינו משביע רצון לא מבחינה מוסרית ואף לא מבחינה מדינאית אם כי בור והדיוט אני בעניינים מדינאיים. אף על פי כן נראה שלא לנצח ניתן להיפרד המוסר מן המדינאיות בסוף המוסר יבוא על שכר…

לא כתבתי לך עד עכשיו

א) הייתי מאוד עסוק וטרוד בקריאת עלי הגהה של הספר, ב”ה גמרתי וכנראה יצא בכי טוב.

ב) לא רציתי לצערך. אני משער את רגשותיך על המתרחש…

אמנם לא רציתי שהחג יעבור בלי שאתקשר איתך, אם לא ‘מפיהם’ על כל פנים ‘על פי כתבם’.

[…]

והנני מסיים בברכתא דיומא לך ולמשפחתך.

חג כשר ושמח בידידות רבה.

דוד.

מלחמת יום הכיפורים

ב”ה ערב חנוכה תשל”ד

אורי היקר

לא השבתי לך עד כה. לא היה לי כוח להשיב. נסתתמו תשובתי. רק לשאול ולתהות אני יכול כעת. את “ושאינו יודע לשאול את פתח לו” [הגדה של פסח], פירש אחד מגדולי החסידות כתפילה לשם שיפתח לנו את הפתח לדעת מה ואיך לשאול. תפילה זה נתקבלה. אני מלא שאלות כרימון לדעת מה קרה בימים האחרונים. האם טעינו בהערכתנו את עצמנו, את שכנינו, את אויבנו, או שמא השאננות והגאווה העבירו אותנו על דעתנו?

כלפי כל המוסדות נקטנו – ובצדק – יחס של פקפוק וחשד, מלבד כלפי צה”ל שחיינו תלויים בו. איך לא תפסנו שחברה שבטלה מקצתה בטלה כולה, שאי אפשר להיות מוסרי לחצאין, ביום ולא בלילה, בבית ולא ברחוב, בשדה ולא בעיר, ואפילו לא בזמן שיש מלחמה ולא בזמן שיש שלום?

הרגשנו שאנו סוטים מן הדרך הישרה, שחיינו אינם תואמים את דרכי המוסר היהודי, שאנחנו טובעים ביוון מצולה. איך לא עשינו חשבון הנפש מקודם וחיכינו עד שיבוא הזעם? למה לא קידמנו את פני הרעה?

לא פסקנו מלהזכיר שאין לך דבר העומד נגד רצון חזק, שאין כוח בעולם היכול לעכב קבוצת אנשים הרוצה להיות עם, לעצור עם הרוצה לשוב לאדמתו, לארצו לתרבותו. איך לא חשבנו שחוקים אלה חלים לא רק עלינו אלא גם על אחרים?

שאלות ממין זה גוזלות את שלוות הנפש שלי. אך מוכרח להודות שאני מוצא נחמה פורתא בעצם העמדת השאלות. משמע שעדיין חביבים אנו לפני המקום. עמים אחרים גדולים ורעים ממנו, נהנים משפע ושלום וכובשים את העולם. ואילו אנחנו מעונים ומרודים ונלחמים על קיומנו. “את אשר יאהב ה’ יוכיח”; משמע שעדיין לא נס לחינו המוסרי. אחרים במצבנו לא היו מעמידים שאלות כאלה ולא היו עושים דין וחשבון כזה. משמע שעוד כוחנו עמנו לפשפש במעשינו, לתקן את דרכינו ולהחזיר את העטרה ליושנה.

‘עיקר לא להתייאש’. שונא אני את הייאוש לא רק בגלל הסבל שגורם אלא גם בגלל שעושה את האדם לאין אונים ופוגם בתכנית הבריאה לברוא אדם בצלם אלוהים, עצמאי ובעל כוח לפעול. ואם מכוער הוא הייאוש מצד אצל יחיד קל וחומר אצל עם וק”ו בן בנו של ק”ו אצל עם ישראל. עם עתיק הוא ישראל, מלומד בייסורים, מתנענע הוא בין עליות וירידות, אך מקומו במרכז העולם בטוח ושמור לו לנצח.

בידידות נאמנה

דוד הלבני