שעווה. עבודה בתהליך.

פסל זה החל להיווצר אחרי Ecce Homo . התחלתי לעבוד עליו לפני כשישה חודשים ( אמצע מרץ 2025). בפסל הראשון, כמו בעבודת יומן, מניתי את ימי המלחמה. ספרתי וסימנתי כל יום שעבר. מידי יום התפורר היש תחת ידי. היה לי ספק אם מתוך החללים והחסרים, מתוך כל מה שאבד, אצליח להגיע לצלם אדם. בסופו של דבר הגעתי לראש מחורר שסימן את בן-דמותי מתוך הריק שבקע ממנו.

בפסל הנוכחי, ויתרתי מראש על הסימון בזמן. נדמה לך שאתה חי בתוך זמן-עכשיו תמידי. יצאתי מתוך גרעין קטן של יש. שבתי וחיפשתי את האינטימיות של פני אדם. חרגתי מהפורמט הראשוני. מה אני מחפש? מאז ה-7.10 האלימות תוקפת את הערכים, את הנשמות, את השפות, את המחוות הפשוטות, את הגופים של כולנו. במלחמה, וגם במסכים וברשתות החברתיות, הולכת ונמחקת הצורה האנושית. אני חי את העיניים שמתבוננות בי, שמתגלות מתוך הפָּנים. בשבילי, המבט שמתוכו נוצרות הפנים הוא האנושיות בתמצית, האדם ברוחב הנשימה שלו. בעבודה עם המלחם, מתוך האש והנזילות, נצרפות פני אדם. שדה המערכה הוא המרחק המשתנה בין עין לאף. קווי המתאר מתמוססים. הפנים מתרחבות וגדלות, מחפשות מרחב ונוכחות. אני מחפש את הגבולות שלהן. מנסה לצמצם ולהגיע להכרחי. אולי מחר אעצור. בכל פעם שנדמה לי שאני מתקרב לממשות היא שוב נמצאת מהעבר השני.

ערב יום כיפור       תשפ”ו