(תודה מיוחדת לפרופסור ערין סלאמה-קודסי על עזרתה)
אל המיסטיקן ערבי בן המאה העשירית מוחמד בן עבד אל-ג’בּאר אל-חסן אל-ניפארי (אל-נִּפָّרִי / النفري / al-Niffarī), הגעתי בעקבות שירו של נתנאל לאור “רגע של אמת”, המתפרסם בגיליון זה של “שפה חדשה” עם תרגום חדש לערבית מאת מרזוק אלחלבי. השיר מתכתב עם “עמידת מי אתה ומי אני” (موقف من أنت ومن أنا) מתוך ספר העמידות של מוחמד אל-ניפארי, וגם עם הנביא ישעיהו. לאור, שהוא פסיכיאטר ומומחה לטראומה, קורא תגר על האמונה התמימה במיסטיקה, אסלאמית או יהודית, כמבשרת שלום, ומזהיר מן השורשים הרוחניים-התרבותיים של המלחמות. “אותות מבשרי אסון”, הוא אומר, נטועים עמוק בתרבותנו הרוחנית. אל-ניפארי, מצידו, מזהיר אותנו כי גם הקוראן, גם הנביא, וגם הטקסים הצופיים או הדתיים וממילא הדתות כולן אינם האלוהות, אלא שכל אלה הינם בבחינת “מלבדו” (סיוא בערבית).
הערבית של אל-ניפארי איננה קשה לקריאה, אך המציאות החווייתית והתודעתית שהוא מתאר רחוקה מהשגה בכלים לשוניים, ועל כן הוא נוקט אסטרטגיה של עמימות בשימוש בשמות גוף ושמות קיבוציים, ומחליף כהרף מילה מצב רוח וגישה. למרבה המזל, פרופסור ערין סלאמה-קודסי, שכתבה ופרסמה רבות על אל-ניפארי, נאותה ללוות את התרגום ולסייע בהבנת האיש ופועלו.
העמידה “עמידת מי אתה ומי אני” הנה אחת משורה של עמידות מיסטיות מתוך אסופת “ספר העמידות” (כתאב אל-מואקף / كتاب المواقف / kitāb al-mawāqif) של אל-ניפארי. כל “עמידה” (מוקף / موقف / mawqif) מתארת פגישה מיסטית ששיאה, בלשונו של אל-ניפארי, “עצירה” (וקפה / وقفة / waqfa). את החוויות המיסטיות רשם אל-ניפארי על גבי פיסות נייר והניחן במגירה, והן נערכו כנראה עלי ידי בנו. לא ברור כלל האם התכוון לפרסמן או להותיר מורשת, אף כי הדבר אפשרי.
לפניכם המקור הערבי של “עמידת מי את ומי אני” ומיד אחריו שתי קריאות עבריות. האחת ‒ קריאה תמימה, והשנייה ‒ קריאה מבארת, ובה תרגום מרחיב, מעט שונה מן הראשון, והערות בתוך הטקסט. בין שתי הקריאות, כמה מילים שכתבתי בהתייעצות עם הפרופסור ערין סלאמה-קודסי.
מוחמד אל-ניפארי: “עמידת מי אתה ומי אני” – המקור
محمد بن عبد الجبار بن الحسن النِّفَّرِي / موقف من أنت ومن أنا
أوقفني وقال لي من أنت ومن أنا، فرأيت الشمس والقمر والنجوم وجميع الأنوار.
وقال لي ما بقي نور في مجري بحري إلا وقد رأيته، وجاءني كل شيء حتى لم يبق شيء فقبل بين عيني وسلم علي ووقف في الظل.
وقال لي تعرفني ولا أعرفك، فرأيته كله يتعلق بثوبي ولا يتعلق بي، وقال هذه عبادتي، ومال ثوبي وما ملت فلما مال ثوبي قال لي من أنا، فكسفت الشمس والقمر وسقطت النجوم وخمدت الأنوار وغشيت الظلمة كل شيء سواه ولم تر عيني ولم تسمع أذني وبطل حسي، ونطق كل شيء فقال الله أكبر، وجاءني كل شيء وفي يده حربة، فقال لي اهرب، فقلت إلى أين، فقال قع في الظلمة، فوقعت في الظلمة فأبصرت نفسي، فقال لي لا تبصر غيرك أبداً ولا تخرج من الظلمة أبداً فإذا أخرجتك منها أريتك نفسي فرأيتني وإذا رأيتني فأنت أبعد الأبعدين.
https://ar.wikisource.org/wiki/كتاب_المواقف/موقف_من_أنت_ومن_أنا
עמידת מי אתה ומי אני – קריאה תמימה
עֲצָרַנִי וַיִּשְׁאַל: “מִי אַתָּה, מִי אֲנִי?” וָאֶרְאֶה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ, הַכּוֹכָבִים וְכָל הָאוֹרוֹת.
וַיֹּאמֶר: “בְּזֶרֶם הַיָּם שֶׁלִּי אֵין אוֹר שֶׁלֹּא רָאִיתָ”. הִגִּיעַנִי הַכֹּל, דָּבָר לֹא נִשְׁאַר. בֵּין עֵינַי אָז נִשְּׁקַנִי, בֵּרְכַנִי וַיִּתְיַצֵּב בַּצֵּל.
אָז אָמַר, “הִכַּרְתַּנִי, וְאוֹתָךְ לֹא הִכַּרְתִּי”. אֶת כֻּלּוֹ רָאִיתִי אוֹחֵז בְּבִגְדִי, לֹא בִּי הוּא אָחַז. וַיֹּאמֶר, “זֶה פֻּלְחָנִי”. וַיֵּט בִּגְדִי, אַךְ אֲנִי לֹא נָטִיתִי.
וַיִּשְׁאַל, “מִי אֲנִי?”
חָשְׁכָה הַחַמָּה, הַלְּבָנָה הֶאֱפִילָה, נָפְלוּ הַכּוֹכָבִים, כָּבוּ הָאוֹרוֹת. וַתְּכַס הָעֲלָטָה הַכֹּל מִלְּבַדּוֹ. עֵינַי לֹא רָאוּ, אָזְנַי לֹא שָׁמְעוּ. בָּטְלוּ חוּשַׁי.
וַיְדַבֵּר כָּל דָּבָר וַיֹּאמֶר “גָּדוֹל הוּא הָאֱלֹהִים”. וְיָבוֹא אֵלַי כָּל דָּבָר וַחֲנִית בְּיָדוֹ, וַיֹּאמֶר, “בְּרַח!”. וָאוֹמַר, “אָנָה אֵלֵךְ?” וַיֹּאמֶר, ” פֹּל בַּחֹשֶׁךְ!”. וָאֶפֹּל בַּחֹשֶׁךְ וָאַבִּיט עַל עַצְמִי.
וַיֹּאמֶר, “בַּל תַּבִּיט בְּמִי מִלְּבַדְּךָ וּבַל תֵּצֵא מִן הַחֹשֶׁךְ. שֶׁאִם הוֹצֵאתִיךָ מִמֶּנוֹ, הֶרְאֵיתִיךָ נַפְשִׁי וּרְאִיתַנִי. אִם תִּרְאֵנִי, וְהָיִיתָ הָרָחוֹק מִכָּל רָחוֹק”.
אומרת ערין סלאמה-קודסי: בטקסט הערבי, כמו גם בתרגום הראשון “התמים”, מקפיד אל-ניפארי על כללי הדקדוק הערבי, אך בכוונת מכוון מסבך את הקורא בין כינויי הגוף ושמות העצם הקיבוציים וזאת על מנת לטשטש את המשמעות ואת הגבולות שבין האל לבין המיסטיקן העומד וניצב מולו (ואקף / واقف / wāqif), אותו אדם שהתעלה על העולם ועל עצמו, והגיע לעמדת הכוח הרוחנית שלו.
אנו רואים מערכת בה קיים המיסטיקן, האל, וכל שקיים “מלבד” האל, ובערבית של ניפארי ‒ הסיוא (סיוא/ سوى/ siwā). כל השלושה, אפשר להניח, הם אחד שהוא גם אינסוף וגם כלום. במילים אחרות, המשחק איננו רק בין המיסטיקן לאל, שהם אחד, אלא גם בין האל, המיסטיקן וה”סיוא”, הכל “מלבד” האל, הכלול עצמו באל.
אוסיף כאן כי במבט שלנו, מן המאה ה-21, אפשר להשלים כי אותו “מלבדו” ‒ היקום, הבריות והדברים, וגם התרבות ‒ מסתכמים לכלל האלוהות הנשית שאפשר לגעת בה. אין אלה דבריו המפורשים של אל-ניפארי, אך הדברים מסתברים. כל אלה נפגשים באפילה המתוקה, שבשיר של לאור היא האור השחור הטראומטי, ההיפך מן “אור לגויים” שכמעט שאבד.
מחקריה פורצי הדרך של סלאמה-קודסי אודות אל-ניפארי (שפרק נוסף מהם התפרסם ממש לאחרונה בספרה שיצא בהוצאת קיימברידג’) מלמדים כי אל-ניפארי, שסירב להימנות עם הממסד הצופי, או כל ממסד אחר, נמנע מלהעמיד תלמידים ולא פרסם את כתביו, למרות שהשאירם קיימים. האומנם רצה שיתפרסמו, יחנכו דורות חדשים או שיגיעו אלינו? נראה שהבין כי יבוא יום שנזדקק לעזרתו אך השאיר את התשובה ואת המעשה בידי הבורא. נדמה כי היום הזה הגיע. אל-ניפארי נוהג כלפי תרבותו האסלאמית-ערבית מנהג כפול. הוא מכליל את הדת והתרבות, ובהן הקוראן הקדוש, הנביא, התפילה או טקסי הזכרת האל (ד’יכר / ذكر الله /dhikr ), בתוך הסיוא, הדברים והבריות שהנם בבחינת “מלבד האל”.
להלן קריאה מְבָאֶרֶת של העמידה. שימו לב כי התרגום שונה במעט, בעיקר שמות קיבוציים שהוחלפו מיחיד לרבים. בקריאה התמימה, למעלה, קיימת עמימות באשר למשמעותם של כמה משפטים. בקריאה המבארת שלהלן אנחנו מבינים את הקטע בעקבות סלאמה-קודסי, ואף הוספנו הערות הבהרה בסוגריים מרובעים בתקווה שיקלו עלינו את התנועה במרחב תודעתי שאין בו מקום וזמן.
עמידת מי אתה ומי אני – קריאה מְבָאֶרֶת
עֲצָרַנִי [האל] וַיִּשְׁאַל: “מִי אַתָּה, מִי אֲנִי?” וָאֶרְאֶה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ, הַכּוֹכָבִים וְכָל הָאוֹרוֹת.
וַיֹּאמֶר: “בְּזֶרֶם הַיָּם שֶׁלִּי אֵין אוֹר שֶׁלֹּא רָאִיתָ [אתה, המיסטיקן]”. הִגִּיעונִי כל [הדברים והבריות], דָּבָר לֹא נִשְׁאַר [מחוץ לתמונה]. בֵּין עֵינַי אָז נִשְּׁקוּנִי, בֵּרְכַונִי וַיִּתְיַצְּבוּ בַּצֵּל [כי הם הולכים להסתתר מתודעתי].
אָז אָמַר [האל], “הִכַּרְתַּנִי, וְאוֹתָךְ לֹא הִכַּרְתִּי”. [וממשיך המיסטיקן בסיפורו ‒] אֶת כל [הדברים והבריות] רָאִיתִי אוֹחֲזִים בְּבִגְדִי, לֹא בִּי אָחַזו [העולם שמלבד האל מושך את האדם, ובגדיו או חיצוניותו, אך מהות פנימית איננה נמשכת או נאחזת]. וַיֹּאמֶר [האל], ” הַלָּלוּ [הדברים והבריות] הֵם פֻּלְחָנִי”. [כלומר כלל הדברים והבריות ובכללם עבודת האל הרגילה, עם ספרי הקודש, התפילות והטקסים, ובהם המנהגים הצופיים וגם ספר הקוראן הקדוש עצמו – כולם פולחנו של האל והם חלק מכל מה שמגדיר אל-ניפארי “מלבד” (האלוהים) (סיוא/ سوى/ (siwā]. [ממשיך המיסטיקן ‒] וַיֵּט בִּגְדִי, אַךְ אֲנִי לֹא נָטִיתִי. [“בִּגְדִי” זו התודעה החיצונית הגלויה לאדם, זו הנמשכת אחר ריבוי הדברים והבריות, ה-סיוא. ואילו “אֲנִי”, אשר “לֹא נָטִיתִי”, הוא מהות פנימית].
וַיִּשְׁאַל [האל], “מִי אֲנִי?” [זו שאלת האלוהים לאדם, שאף הוא נכלל באלוהות. התשובה כאן היא החושך, כיבוי התודעה הגלויה מרובת הפנים (ובהמשך, המבט אל העצמי הפנימי) ‒ ]. חָשְׁכָה הַחַמָּה, הַלְּבָנָה הֶאֱפִילָה, נָפְלוּ הַכּוֹכָבִים, כָּבוּ הָאוֹרוֹת. וַתְּכַס הָעֲלָטָה הַכֹּל מִלְּבַדּוֹ. עֵינַי לֹא רָאוּ, אָזְנַי לֹא שָׁמְעוּ. בָּטְלוּ חוּשַׁי.
וַיְדַבֵּר כָּל דָּבָר [כלל הדברים והבריות מתגלים במצב החושך כאחד ויחיד, כך שהאל גם כולל את הצופה העומד, ה-ואקף, וגם את “הכל מלבדו” לכאורה, הסיוא] וַיֹּאמְרוּ [איש אל אחיו] “גָּדוֹל הוּא הָאֱלֹהִים”. וְיָבוֹא אֵלַי כָּל דָּבָר וַחֲנִית בְּיָדוֹ [כאן אנו רואים כי “כל דבר”, כלל הדברים והבריות הנן בעצם אחד, והאחד אוחז בחנית – הפגישה עמו היא סכנה. ומחדש אל-ניפארי שאומר שבמצב ה-וקפה, שלא כמו במצב המערפה (תבונת הלב השומע את דבר האל), גם רואים את פני האל (וג’ה/ وجه / wajh), כאן, כנראה, בדמות אדם מפחיד אוחז חנית. ואולי האימה היא מעוצמתו של העולם הנגלה וסכנותיו]. וַיֹּאמֶר [האוחז בחנית/ האל], “בְּרַח!”. וָאוֹמַר [כאן הצופה העומד עדיין בתודעה נפרדת, ועל כן הוא שואל], “אָנָה אֵלֵךְ?” וַיֹּאמֶר [האל], ” פֹּל בַּחֹשֶׁךְ!”. וָאֶפֹּל בַּחֹשֶׁךְ וָאַבִּיט עַל עַצְמִי. [וזו התשובה לשאלת האל: מי אני?].
וַיֹּאמֶר [האל], “בַּל תַּבִּיט בְּמִי מִלְּבַדְּךָ וּבַל תֵּצֵא מִן הַחֹשֶׁךְ. שֶׁאִם הוֹצֵאתִיךָ מִמֶּנוֹ, הֶרְאֵיתִיךָ נַפְשִׁי וּרְאִיתַנִי. אִם תִּרְאֵנִי, וְהָיִיתָ הָרָחוֹק מִכָּל רָחוֹק”. [האמירה להוציא מן החושך מרמזת על תופעה שלימד חברנו ומורנו דוב ארמוני (בתשובה לשאלה של רותי קרני-הורוביץ) והיא שתודעת הכיליון מתבררת רק ביציאה ממנו, שהרי בכיליון עצמו ‒ כאן החושך ‒ אין ידיעה. היציאה מן הכיליון נותנת מודעות של נחת-רוח והבנת הנוכחות בכיליון. כאן ישנה ראיית נפש האל, ביציאה מן החושך, והיא מוליכה למצב “הרחוק מכל רחוק” המרמזת על פרדוכס שראיית פני האל, גם מרחיקה ממנו, כי ה”סיוא” (“מלבדו”) שב].
מילה אחרונה על ישעיהו, אל-ניפארי והשלום
הנביא ישעיהו בן אמוץ מציע לנו שלום בענק. “וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”. (פרק ב’, 3‒4). השלום, מציע ישעיהו, מבקש אחדות – או לפחות שותפות – במחשבה ובמעשה. רצון חופשי להיות עמים רבים ורצון חופשי ללכת באורחות האלוהים. יש חינוך. יש למידה. ויש הפסקת למידה. יש שלום ויש עשייה משותפת ואפילו מקום שיחבר את כולנו, ירושלים עיר הקודש תובב”א, המאחדת את אוהבי השם כולם.
המיסטיקן הגדול מוחמד אל-ניפארי אינו תר אחרי עמים רבים ושלום עולמי, לפחות לכאורה. הגאולה עבורו אישית וּכְרוּכָה בַּעֲבוֹדָה עצמית. הקריאה בספרי הקודש, התפילות ואפילו טקסי הד’יכר אינם אלא חלק מן ה-סיוא, מה שקיים “מלבדו”. לא אלוהים, או אלוהים לעניים. המורה איננו ממש מורה. הוא לא היה שֵׁיח’ או פִּיר. לא העמיד תלמידים, לא ערך את ספריו, לא פרסמם ולא כתב פוסטים בטיק-טוק. הסתפק בְּשִׁרְבּוּט של חוויות כאלה ואחרות על פיסות נייר שהניח במגירה ודי לו בזה. יבואו הדורות הבאים, יאספו את הדפים, יתכתבו עמו בשיריהם, יָדוּנוּ בהם בהוצאת קיימברידג’ היוקרתית, יתרגמו לשפות שונות, ישוחחו עליו באתר “שפה חדשה”, ינסו ללכת בדרכיו? אולי. זה לא באמת עניין אותו, כנראה. ואולי כן התכוון לפרסם את ספריו, אלא שלא הסתייע בידו. אין לדעת דבר לאשורו. בעצם, הוא מציע ‒אם הוא בכלל מציע ‒ לכל אחד מאתנו להתכנס פנימה ולהביט איש-אשה אל עצמם (בַּל תַּבִּיט בְּמִי מִלְּבַדְּךָ). בלי מלחמות ובלי ג’יהאד, ישעיהו מבטיח הרים וגבעות ואל-ניפארי חושך מתוק.
ואנו, אָנָה אנו בָּאִים? האם פשוט לחכות שהכאב יעבור? ואם לא, האם ישעיהו או אל-ניפארי? האם כישעיהו לחפש סיפור גדול משותף לעמים רבים, או, בעקבות אל-ניפארי, לסגור את הדלת, לטבוע בים הגדול, לשקוע בחשיכה המוחלטת ולהשליך אל תהום הַנְּשִׁיָּה את כל שהוא “מלבדו”.
התשובה שלנו היא לחבק את שניהם. ישעיהו מְזַמֵּן לנו את חזון אברהם, שהחל להתממש ולהפוך את המרחב לשותפות של עמים רבים המאמינים באל אחד אך מותירים חופש אמונה לְכֻלָּם באהבה גדולה, לָאֵל, לאדם ולטבע. על חזון אברהם יש להגן בחירוף נפש, ואילו השלום האמיתי מחייב מנוחת נפש, ליל אהבה.
