אירועי הר הבית,
מוצאי ראש השנה 2000
רגע של אמת*
אל תתבונן בזולתך לעולם.
(מֻחמד אלניפארי**, “מי אתה ומי אני”)
הוּא הִצִּיב אוֹתִי בְּמָקוֹם שׁוֹאֵל
מִי אַתָּה וּמִי אֲנִי?
רָאִיתִי יָם חִטָּה זַיִת וִישַׁר מִסְפָּרִים.
אָמַר עֲדַיִן לֹא רָאִיתָ מְאוּם.
הִתְיַצֵּב מוּלִי.
רָקַד. נִצְמַד לְשׁוּלַי
(מִתּוֹךְ מְסִירוּת חָשַׁבְתִּי מִתְמַכֵּר).
מְנַשֵּׁק. מִי אֲנִי?
הַיָּם וְהַחִטָּה יָבְשׁוּ.
יְשַׁר הַמִּסְפָּרִים נֶחֱרַךְ.
הַזַּיִת – נְקֻדָּה:
אַלְלָהוּ אַכְּבַּר מִתְפּוֹצֵץ בָּא אֵלַי
לְלֹא דִּחוּי אוֹמֵר: בְּרַח!
שָׁאַלְתִּי לְאָן? אָמַר הַבֵּט
מַפְצִיעַ אוֹר שָׁחֹר.
שָׁם.
זֶה אֲנִי.
עַיִן בְּעַיִן לָשׁוֹן בְּלָשׁוֹן גַּל עוֹמֵד
ְואֵין אִישׁ.
* מתוך הספר ‘אותות’, הקיבוץ המאוחד, 2007.
** מֻחמד אלניפארי – מיסטיקן ערבי שחי במאה העשירית. יצירתו מבטאת התאחדות
באל שאינה מותירה מקום לזולת.
מרזוק אלחלבי / مرزوق الحلبي
“רגע של אמת”: תרגום לערבית
أحداث الحرم القدسيّ/ جبل الهيكل
ليلة نهاية عيد رأس السنة العبرية، ٢٠٠٠
نَتَنْئيل لاؤور
لحظة حقيقة
لا تبصر غيرك أبداً
(محمد النفّري*، “مَن أنت ومَن أنا”)
أوقفني في مكاني سائلًا
مَن أنت ومَن أنا؟
رأيت بحرًا وقمحًا وزيتونا وخطًّا من الأرقام
قال لم ترَ شيئًا حتّى الآن
وقف قبالتي.
رقص. تعلّق بأذيالي
(من إخلاص، اعتقدت أنه مهووس).
يقبّل. مَن أنا؟
البحرُ والقمح تيبّسا
خطّ الأرقام احترق
الزيتون ـ نُقطة:
الله أكبر متفجّر جاءني
يسارعني القول: اهربْ!
سألتُه إلى أين؟ إلى أين؟ قال أنظر
نور الفجر يبزغ الآن
هناك.
هذا أنا.
العين بالعين واللسان باللسان كموجة واقفة
ولا أحد.
* محمد النفّري ـ كاتب من العارفين عاش في القرن العاشر. يعبّر كتاباه ”المواقف” و”المخاطبات” اللذان وضَعهما عن فكرة الاتّحاد بالله، ولا يُبقي شيئًا لسِواه.
לאור: הרוח והתרבות כמובילים מרכזיים לטראומה
כשירים נוספים בספרו ‘אותות’ (2007) , גם שיר זה פונה לא רק לתיאור הטראומה, הפציעה. לאור אינו מתמקד במה שרבים מתארים היום, כהפרעה פוסט-טראומתית, אלא בדרך המובילה, כמעט בהכרח, לפציעה נפשית, ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. ובעיקר הוא מעוניין בגורמים הרוחניים-תרבותיים, ואלה האישיים שעומדים כמובילים מרכזיים לטראומה.
השיר מתכתב עם “עמידת מי אתה ומי אני” (ראו באתר שפה חדשה) מתוך ספר העמידות של מוחמד אל-ניפארי (אל-נפרי / النفري / al-Niffarī) , מיסטיקן ערבי בן המאה העשירית. הציטוטים שהוא מביא בספרו מן המקורות המסורתיים, המקראיים המיסטיים ביהדות כמו גם הקוראן והאסלאם הצופי, מכוונים להצביע ישירות על היסודות האלימים, המקריבים והקורבניים הסמויים בתוכן המקורות האמורים, כאלה החושפים את הכוונה לאיון ולטשטוש גבולות בין אישיים ובין תרבותיים. מתוך כך מתברר מקומה של הדת: לא אחת, דווקא במופעיה המעודנים ביותר, היא דוחפת ליצירת ‘קהילת טירוף רוחני’ משני צידיו של סכסוך, ובמקומנו מדובר בסכסוך היהודי-ערבי. (את אובדן הגבולות ללא בקרה על היצר, כאשר הוא עולה מתוך עומקם של יצוגי הרוח, כינה לאור במבוא לספרו, “טרוף רוחני”). לאור מבקש לעמוד בשירו על מה שהוא רואה כקו מתוח בין אמירותיו הרוחניות של אל-ניפארי לבין המציאות של שהידים מתפוצצים (בדומה לקו שהדגים בספרו כי נמתח מהמשורר אדוניס לאסון 11/9 בארה”ב, ואף מהראי”ה קוק לאלימות ימנית פשיסטית ביו”ש). הטרוף הרוחני המאיים כבר נחשף בעומק השיר הראשון של הקובץ, המובא כאן למעלה בעברית ובערבית.
הים, הזית והחיטה המתוארים בשיר הם עוגָנים במציאות, אותה המשורר הצופי מבקש לבטל, ואשר אותה חורך המחבל המתאבד, שגם הוא בדרכו, מבקש התמזגות עם האל. בנוסף, הים מתפקד כסמל יוניומיסטי מחד גיסא, ומאידך גיסא הוא מרמז על קריעת הים (גל עומד), שאינה מאפשרת שום מעבר אלא התנגשות, ללא אפשרות הבחנה בין אני לזולת. השיר נפתח באפשרות המעוררת בירור, כפי שעולה מכותרתו “מי אני ומי אתה? – ומסתיים באפשרות הסוגרת העולה תחת אותה כותרת בקביעתו של אל-ניפארי, “אל תתבונן בזולתך לעולם”. אפשרות אחרונה זו, מביאה למקום של “אין איש”, העלול להיחתם ברצח, כרצח המצרי בידי משה (“וירא כי אין איש”), אשר הד לו במילות השיר.
בשיחה עימו העיד לאור:
“התכוונתי בשירי שיכילו הן הרמזים מקראיים-יהודים/ישראלים והן הרמזים צופים-ערבים, וזאת על מנת שבעת הצרה שהתרגשה עלינו – ועדיין אנו בתוך מערבולתה המתגברת –
נוכל, יהודים וערבים, לחלוק את כאבנו ודאגתנו, תוך כדי התבוננות מבחינה וביקורתית באותות מבשרי אסון, הפזורים לרוב בתרבויותינו. אין כאן הצעה לפתרון אלא הצגה של בעיה ומקורותיה. ישר המספרים, הזית ונקודה – הכל נחרך: איום טוטאלי על כל הממשי –
מיוצג במטונימות המצביעות על כל אחד מהעמים שלנו בארצם, כמו גם על הבסיס למופשט מכל – ישר המספרים והנקודה. זוהי הדרך לחורבן טוטאלי: החלקה לאינסוף על פני ישר מספרים נחרך והולך. אימה! רצח המציאות האנושית בהתנגשות אדירים. אנחנו במגע קרוב, צמודים בבשרנו, ואין איש – נכחדת הזולתיות, היכולת לייצוג מציאות, והסכנה היא גם שאין מי שיקרא את המציאות הזאת. אין איש.
האימה חשכה שנופלת על מי ששומר על עין חצי פקוחה, הינה טוטלית. אם, באופן מוצלח, תחול הפוגה בתהליך ההרסני, ולא תנוצל להתפכחות, הרי שהיא תהיה ספוגה בייצוגים מבלבלים של תזכורות טראומטיות, ופעולות חזרתיות אלימות, רוויות אבל ואימה, שתובלנה שוב ושוב לאותו חור שחור.
כך נראה היה לי בכותבי את השיר, ועוד יותר היום: במקום שבו החיים בכללותם הפכו לי ולשכני ביטוי לטקסט הנתפס כממשות, אבקש סימנים בשירה לגבול טרופה. אבקש לעצמי עמדה מזדהה וביקורתית – ללא רחמים וללא שיפוט. אולי כך אוכל לקוות לסיכוי לחיים. לשירה עצמה. ולא יסב אורפאוס פניו לאחור”.
נתנאל לאור, הינו משורר, פסיכיאטר ופילוסוף. פרופסור אמריטוס, החוגים לפסיכיאטריה ופילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב, ופרופסור קליני, המכון לחקר הילד, אוניברסיטת ייל ארה”ב. מנהל מרכז “חוסן” ע”ש כהן-האריס להתערבות בטראומה ואסון המוני, מבית עמותת אותי. בין פרסומיו שלושה קבצי שירה: ‘קרוב ראשון’ (הקיבוץ המאוחד, 2000), ‘נגדי תמיד’ (עם עובד, 2001), ‘אותות’ (הקיבוץ המאוחד, 2007).
מרזוק אלחלבי, הוא סופר, משורר, מתרגם, משפטן, מבקר ספרות ותרבות ויועץ אסטרטגי. מרצה למדע המדינה וספרות השוואתית. עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. פרסם אלפי מאמרים ומסות בתחומים שונים בשפות: ערבית, עברית ואנגלית. הפואמה “גִּלּוּי לֵב עֲדַיִן לֹא הָרַג אִישׁ” (בתרגום אסף דוד) התפרסמה במוסף תרבות וספרות של הארץ, ביוני 2021. ספר שיריו האחרון, “המסע לעולם הבא” (الطريق الى الآخرة), יצא בשנת 2025.
