ספר הבכורה של ערן שאשא עברון, יונתן הכה בי בעוצמה. הספר מורכב משלושה קולות שונים, קולו של יונתן שהתייתם מאביו שנהרג במלחמה וחוזר לארץ כדי להתגייס לצבא, לאחר שמשפחתו היגרה ללונדון.

שני הקולות הנוספים בספר הם קולותיהם של שני חבריו: דויד ורות שחייהם שזורים בחייו של יונתן ולו השפעה דרמטית על עתידם.

הרגש הדומיננטי בספר הוא עצב עמוק ששורה על כל אות ואות בספר, למן הפסקה הפותחת:

אבא שלי נפל. אימא אומרת שללוויה באו אלו שממשיכים ליפול. כמה ימים אחרי שאבא נפל סבא נפטר. אימא אומרת שהצער עצר את ליבו. עזבנו את הארץ. אימא אומרת שהיא לא יכלה יותר ליפול בין הנופלים, שהיא הייתה צריכה מקום שבו אנשים עומדים, שהיא הייתה צריכה שנדע שאפשר לחיות בלי פחד-מוות תמידי. אימא אומרת שהיא לא יכולה עוד לשאת שאלות או דמיונות על אוטובוסים מתפוצצים או דקירות ברחוב או שריפת בית או טיל או מלחמה, כל הזמן מלחמה.

על פי התורה האסתטית ההודית הבסיסית, תורת הראסה (הטעם), לכל יצירה ספרותית רגש דומיננטי. על יצירת האומנות להפוך רגש גולמי הקשור באגו של הצופה או הקורא, לרגש צרוף -ראסה. הרגש הצרוף מציף את המתבונן אנין הטעם, הצופה ביצירה האומנותית, וגורם לו על פי אחד הפרשנים ההודים החשובים לתמורה מיסטית של התמוססות זמנית של האגו.

כוחו של יונתן הוא בדיוק בזה, הפיכתו של רגש העצבות לכדי רגש עצבות צרוף.

מעניין כי גם אצל ר’ נחמן מברסלב שרוחו מרחפת מעל ספרו של שאשא עברון, ומילותיו אף מצוטטות בו, ישנה הבחנה המזכירה ולו גם במעט היבט זה של התורה ההודית.

בספר שיחות הר”ן מסביר ר’ נחמן:

“לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא, והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך”.

בעוד העצבות קשורה ביצר הרע של האדם וממוקדת בסבלו האגואיסטי, לב נשבר שמקביל במידת מה לעצבות הצרופה, הוא מצב קיומי או מיסטי בו האדם נוטש את האגו ומתכלל באמצעותו באל.

יונתן נזקק לר’ נחמן ותורתו כדי להתמודד עם השדים האופפים אותו במהלך מסעו אחר אביו המת, אך למעלת לב נשבר לא זכה להגיע.

נראה כי נקודת המוקד של היצירה יונתן, הבריח התיכון סביבו סובבים שלושת הקולות ביצירה, היא המסע, מסע פנימי רוחני המשולב במסע גיאוגרפי.

במסורות דתיות רבות המסע הרוחני הפנימי שלוב במסע גיאוגרפי פיסי.

יצירת המופת של גדול המשוררים הסופים, ג’לאל א-דין רומי, המת’נוי נפתחת בקינתו של חליל הנֵי, הקנה שנותק משורשו והיה לכלי נגינה. מסעה של הנשמה הוא מסע חזרה אל השורש האלוהי ממנו נותקה, מסע אל המולדת האמיתית. לפיכך אין זה מפתיע שהסופים נהגו לערוך מסעות נדודים שתמכו במסע הפנימי – רוחני אל האל. וכך מקונן החליל:הַאֲזֵן לַחֲלִיל הַקָּנֶה, כֵּיצַד הוּא מַבִּיעַ תְּלוּנָתוֹ הַמָּרָה,

כֵּיצַד הוּא מְגוֹלֵל אֶת עֲלִילוֹת הַפְּרִידָה:

“מֵאָז נִתְלַשְׁתִּי מִמּוֹשַׁב הַקָּנִים,

כָּל גֶּבֶר וְאִשָּׁה לִנְהִי יִסּוּרַי נֶאֱנָקִים.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ חָזֶה שֶׁקָּרְעָה הַפְּרֵדָה

כְּדֵי שֶׁאֲגוֹלֵל בְּאָזְנָיו אֶת כְּאֵב הַתְּשׁוּקָה

כָּל מִי שֶׁנּוֹתַר רָחוֹק מִשָּׁרְשׁוֹ

יְבַקֵּשׁ לָשׁוּב אֶל זְמַן אַחְדוּתוֹ”.

(מת’נוי, כרך:1, בתי שיר: 4-1).

היו סופים כדוגמת מוחמד אל-ע’זאלי, שראו במסע הנפשי המיסטי הפנימי את העיקר, הנעלה לאין שיעור על פני המסע הגיאוגרפי, על פני הנדודים. יחד עם זאת חשוב לזכור שמסעו הגאוגרפי הרחב של אל-ע’זאלי שנדד והתבודד במקומות קדושים ברחבי סוריה וארץ ישראל כאחד עשרה שנים, וכמו כן עלה לרגל למכה, היה משמעותי מאוד להתפתחותו הרוחנית.

בניגוד לסופים אלה, היו סופים ששמו דגש מיוחד על הפרקטיקה הרוחנית של הנדודים, כאחת מהפרקטיקות הדומיננטיות בדרכם הרוחנית. הדרווישים הקלנדרים הפרועים חיו כל חייהם במסע נדודים בלתי פוסק, לעיתם קרובות עד יום מותם.

נראה שבעומק סיפרו של שאשא עברון יש הדהוד לגישה מאוזנת בין מסע פנימי ורוחני. שלושה מסעות מציג לנו הספר, האחד, בו המסע הגיאוגרפי דומיננטי באופן מובהק, מסע זה מסתיים באסון. הסוג השני של מסע המוצג בספר, הוא כזה בו ישנו תואם בין המסע הרוחני לגיאוגרפי, מסע זה מסתיים בהשלמה, ובקבלה של הקושי והאימה. ואלו המסע השלישי הממוקד בעיקר במסע הפנימי, טרם הבשיל, ועל אף ההתקדמות המשמעותית, על הדמות ההולכת להוסיף ולצעוד במסע.

שלושת הדמויות בספר כמהות במסען לתיקון, משתוקקות לתנועה שתוביל אותן מעבר לעצבות הממלאה את חייהן, הן משתוקקות לאותה תנועה של מעבר מעצבות אל לב נשבר, אך נראה כי בסופו של דבר הקורא הוא זה הזוכה ברגע מעין זה. בימים הקשים האלה, ימים של אלימות, מלחמה ושכול, התעורר בי למקרא הספר יונתן, רגש עצבות צרוף, רגע של לב נשבר, ולרגע קל זכיתי בחרות מכל הרעות האלה.

***

יונתן – ערן שאשא עברון

הוצאת לוקוס

[תרגום מפרסית של בתי השיר מהמת’נוי: אורי מור מלאך].