מכתב לילדה אהובה שלי
דיברנו על זה, ש״טבע הדברים״ בתוכו אנחנו חיים השתנה כשהמציאות מורגשת כמו קרקע נשמטת. לא במובן של רעידת אדמה – ככה אולי הרגשנו בימים הראשונים אחרי השביעי באוקטובר – עכשיו זה יותר שאדמת המציאות או קרקע התודעה נשמטת.
כאילו שרקמת הפאשיה (חִתּוּלִית, לעיתים מַחְתֶּלֶת), רקמת החיבור העדינה של המציאות נקרעה.
ועוד מעט שנתיים לטבח הנורא ועדיין, מלחמה.
מאז השבת ההיא המציאות מרגישה כמו אקט מתמשך של הפיכת אדמה, הפיכת הקרקע, כמו שעושה חקלאי לקראת הכשרתהּ לגידולים חדשים.
זה היה שנה ושבעה חודשים אחרי השבעה באוקטובר. רק אז, בפעם הראשונה, משהו הצליח להחזיק לי את המציאות שקרסה דרך דימוי שלכד את אזני בהרצאה של זוהר שלום. אני ממש זוכרת את היום ההוא , כי היתה בהופעת הדימוי גילוי משחרר, שהנה הסתיים פרק ללא צורה במציאות ומתחיל משהו חדש. זו היתה תחושת הקלה ורצתי לבדוק את התאריך.
הפיכת אדמה היא פעולה שמשנה הכל. את כל הסדרים של מה שהיה. ובתוכה יש מי שיפגשו אור לראשונה עם קילטוּר השכבות ויתחילו לנשום, ויהיו כאלו שיקברו תחת גושי עפר. הכל נחשף וחשוף להחריד. אין מקום או קצה. רמסים עקרביים תולעיים נחשיים שעד כה היו חבויים בלחות ההדוקה של האופל יוצאים עכשיו אל מעל פני האדמה.
גם אפשרויות חיים חדשות נוצרות.
מציאות כזו קשה לתפוס בחושים. היא כל הזמנים וכל המקומות. נטולת אחיזה ואפשרות להשתרשות. כל כך הרבה סיפורים, נרטיבים ונקודות מבט מבוזרות. עודפות שרק מצמצמת את האמת.
הכל חשוף, חשוף מדי לבן אנוש.
זה מזכיר לי טבע של חולי, של התעללות. כזה שהגדיר הפסיכואנליטיקאי שנדור פרנצי (Ferenczi Sándor) שצפה בבלבול השפות של מי שחוו גילוי עריות בילדותם.
*
פעם, ציירתי הרבה מוות, חורבן. הגוף האנושי היה זה שסיפר את התלאות, כשטראומות עבר, אישיות ובין-דוריות פרעו את הסדר הטבעי שלי כילדה והייתי עסוקה בלארגן את שעוות (לנקד). כבת לאמא שנולדה בפולין לזוג ניצולי שואה ולאבא שמשפחתו עלתה מתימן – טראומת השואה, ההגירה והגזענות הישראלית שחוו הוריי דבקו בי ולקח לי שנים להשיל אותם מגופי. יחד עם פגיעה מינית מתמשכת שידעתי.
המראות בציורים האלה ↑ נראים עכשוויים, אבל הם לא. הם ציורים קשים ועדיין אפשר לזהות בהם משהו: גוף, תמונת עולם, גם אם הושחת.
אפשר להחזיק בנקודת מבט, כי יש זמן. יש בהן לאן לחזור. לנו כבר אין.
**
הציור הזה ↑ יותר דומה למה שאני מנסה להגיד עכשיו. הוא צויר אחרי השביעי באוקטובר ובמשך הרבה חודשים עורר בי בחילה. על אף שהסתרתי אותו מבקרים בסטודיו המשיכו להוציא אותו כי נראה להם מעניין. הבחילה הזכירה לי את הפעם הראשונה שנתקלתי בפסיכופט בהכשרה שלי כמטפלת באומנויות. גם שם – מולו – משהו פעל על הגוף שלי כמטפלת – בעוצמה מבהילה, במנותק מהראיה וההבנה של המפגש.
היום, אחרי השנתיים שעברנו בארץ, אני מצליחה לעכל את הציור הזה.
הוא דווקא נראה לי הכי קרוב למציאות הישראלית שלנו. הוא הפך לקרקע המציאות החדשה שלי. אותו מבנה מתמשך, בלתי נסבל של הפיכת אדמת התודעה – הפך לסכמה חדשה. עד שגם היא השתנתה ממש לאחרונה.
***
לפני שלוש שנים, בעבודה ״יום דין״ שהוצגה ב-2022 במוזיאון ישראל, ↑ ניסיתי להיחלץ בחיים באמצעות לכידת כאוס בציור, פרדוקס שרק הציור יכול לשכנע שזה אפשרי. בשורה התחתונה של הציור הענק הזה שמורכב מ 18 פאנלים של עץ, וגם בשורה שמעליה, אפשר לראות טכניקה חדשה בציורים שלי, טכניקה של קרעים ששימשה אותי אז לתאר את עולם המתים במבנה הקלאסי של תיאורי יום הדין.
השאול שמתחת לאדמה ביקום שאין בו עין והמרכז שלו הוא ריק.
מיכלאנג’לו קישר בין הצייר לפשיטת עור (מימין), כשצייר את עצמו בדמות הקדוש ברתולומיאוס ביום הדין האחרון שבקאפלה הסיסטינית כשעורו תלוש. טיציאן (משמאל) צייר עצמו צופה בפשיטת העור האכזרית של מרסיאס הסטיר שנענש על תשוקתו למוסיקת החיים.
היחס בין עור האמן לפעולת הציור הוא נושא ציורי. העור הוא המעטפת; ממברנה דקה שמפרידה ביננו ובין העולם, מאפשר את מה שיכנס לתוכנו ומווסת את מה שבפנים. הוא מקיים ״רווח בלתי עביר״; ״אני-עור״ כראשית היווצרותה של הנפש בילוד הרך (דידייה אנזייה).
ממדרשי חז״ל אנחנו למדים על המושג ״כותנות האור״- המלבוש הרוחני של אדם הראשון, מארג כל העולמות האלוהיים שהיה לבוש בהם לפני שחטא בחטא הקדמון, שהוביל לעונש הגירוש, גילוי תחושת העירום ובעקבותיה תפירת ״כתונת-עור״. הפרשנות המיסטית של האר״י, לפי חביבה פדיה בספרה קבלה ופסיכואנליזה, רואה בנושא המלבוש והחטא כארכיטיפ המצב האנושי לאחר רגע קריסת כל העולמות ברגע ההוא.
טכניקת קילוף שכבות הציור נוצרה מתוך רצון למחוק ולהתחיל מחדש, כשכיסיתי ציור שלא אהבתי בג׳סו, שהוא חומר היסוד האקרילי הלבן שמורחים על העץ לפני ציור השמן. בזמן השיוף של הג׳סו- הופיעו חלקים בציור השמן מתחת שלא נדבקו לשכבת הג׳סו הדקה והיא החלה להינתק מהם ולהתקלף. כיסיתי ציורים ישנים וחשפתי חלקים מתוכם; ציירתי חדשים והסתרתי, כשלא ידעתי איזה חלקים ייעלמו ואילו יחשפו. נוצרו בציור מובלעות של זמן והתרחשות.
מעין פקעות חיים מנותקות שהתגלו. כמו בולענים – נפערו בציור בורות, שכבות מוסתרות עלו וצפו אל פני השטח, דמויות שקעו, נטמעו בג׳סו והפכו הד של עצמן.
משהו התקלף ונשר ומשהו צמח. החלה להיווצר תנועה. דמיון ותנועה הם התחלה של שפה חדשה.
****
היום אני מציירת את השתקפות השמים והעצים במים. ↓ מציאויות של דברים שאני לא מצליחה להבדיל ביניהם. שם אני מרגישה פֵּשֶׁר.
ממשות על גלימה של אור.
אור בא בעור.
אולי יש בהם התחלה של אֵבֶל.
2024, Oil, Graphite, Acrylic, and Layers of Gesoo on Wood, 90/110 cm
