לנושא השבויים במסורת היהודית נודעים הקשרים ורבדים מגוּונים. פדיון שבויים איננו רק הלכה פרטית, אלא צו קטגורי. יסוד מכונן במוסר העברי, החוצה גבולות תקופתיים, לשוניים ותיאולוגיים: מראשיתו של הסיפור העברי המקראי, דרך העיצובים המדרשיים ופרשנויות אלגוריות המתפתחות בספרות המדרש והאגדה (בסגנון של משלים ורמזים...

אני זוכרת חלקים מהיום הזה בתמונות. אני זוכרת ששאלתי את אחותי הגדולה מה עושים והיא אמרה, בלי הבעה על הפנים, ״עכשיו מודיעים״. אני זוכרת שמהר מאד הגיעה למקום חברה טובה שלה שגרה קרוב ואחותי אמרה לה להיות איתי. אני זוכרת את החברה הזו מתיישבת לידי על המדרכה, מחבקת אותי ואומרת ״מעכשיו אסור לך להיות לבד״....

הנה הרמצׄאן עבר, הצומות חלפו הלכו להם. חודש של צום, התרוממות הרוח והזדככות פנימית מילא את לבות המאמינים המוסלמים בארץ הקודש. יפה יהיה אם מדינת ישראל תזדהה ולוּ במעט עם אזרחיה המוסלמים ותקדיש באופן רשמי יום אחד בלוח השנה, יום שבתון, שבו ישתתפו באהבה, באחווה ובאחדות שלימה כל אזרחיה, יהודים ומוסלמים...

  כחול/לבן   בקריית שמונה יש שכונה בשכונה יש מסגד המסגד ניצב על גדות נחל הזהב.   למסגד קוראים אל-חלח’אלסה הוא ניצב ביישוב העתיק אל-ח‘אלצה בשנת 1596  היו ביישוב 160 תושבים. בשנת 1948  הוא ננטש.   בקריית שמונה יש שכונה לשכונה קוראים אשכול בשכונה יש רחוב לרחוב קוראים ירדן בפינה...

העבודות נוצרו במשך השנה השנייה למלחמת השבעה באוקטובר והסתיימו ערב חג החירות הגזולה. המהלך החל בציור פיגורטיבי של צמח עם פרח אדום-כתום שצילמתי יוצא אל מחוץ לגדר של בית יד לבנים בירושלים ומשתרך על הרקע האפור של אספלט החנייה. אליו התווספו הציפור והדמות, מביטות לעבר הרִִיק הצהוב בחלק השלישי של הטריפטיך....

ב1.4 לפני שנה איבדנו את אחד מגדולי היוצרים בעולמנו- אותם ניתן להגדיר ככאלה הישבו על הגדר בין השפות וביקשו לנסח חוויה אנושית לימינלית בתוך מרחב השפה. יוצרים כאלה הפריחו מרחבים שבהם השפה האנושית נושמת במבט חטוף, שבה רוח הצדק נושבת בין השפות לדובריהם. 

קיר הזכוכית הענק באולם הנוסעים בשדה התעופה בניקוסיה החל להתבהר. כחול עז התחלף בכחול בהיר יותר, נכבש אט-אט ע”י גוונים עזים של ורוד, חוטים פרומים ולשונות מיתמרים מילאו את השמיים וקידמו את הולדת היום החדש. יום השישי החדש שבא לעולם מצא אותי ערה לכבודו, נינוחה למרות מצבי התלוש למדי.  כל נוסעי המטוס...

כפי שפורסם ברומן שלמה הכורדי ואני והזמן מאת סמיר נקאש בהוצאת מכּתוּבּ مكتوب.  א. הספר שלמה הכורדי ואני והזמן מסתיים ברגע הפיכתו של אדם לפליט, ברגעי הפיכתה של קהילה חיה לקבוצת פליטים. רגע הבריחה באשמת המלחמה, השלטון והעריצים הוא רגע מפתח להבנת הרומן ותפיסת הספרות וההיסטוריה של סמיר נקאש: “אבו...

הציירת והפסלת איטה גרטנר הלכה לעולמה ב-12.3.2025 בגיל 92 (2025-1933). גרטנר הציגה בימי חייה 21 תערוכות יחיד במגוון גלריות ומוזיאונים, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות. תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיה עתידה לעלות השנה במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית עכשווית באוצרות שרי גולן. כשבאתי לנחם בימי השבעה, הראתה...

לפני זמן מה השתתפתי באירוע שיח בינדתי אברהמי; הדוברים הציגו נקודות השקפה שונות שעיקרן תיאולוגיה, דמות האל, תפילה, קריאה לאחווה בינדתית ושלום, דברים שמאד מדברים אל ליבי. סיכום האירוע היה בהבנה כי “למרות ההבדלים בינינו כולנו בסופו של דבר סוגדים לאל האחד”, ומכאן תחושת האחווה והשיתוף. האירוע...

בקש שלום ורודפהו...? איך אפשר להילחם למען השלום בלא לזרוע זרעים של מלחמה? והלא תוקפנות מולידה תוקפנות וסלידה - סלידה, ואיבה מולידה איבה. ושטנה – שטנה. ופחד מוליד לב נוקשה ולב נוקשה – מוליד עוד פחד. וכיווץ אימתני מזין אימתנות מכווצת ולב נעול-שערים מצר את העין ועין צרה שבה וחותמת את בריחי...

המסה עצמה מתמודדת עם השאלות שכתב העת מבקש לעורר – שאלות של חירות, של סדר ופריעתו, של עיצוב שפה חדשה, לא כהמצאה שרירותית אלא כחידוש המבוסס על מה שהיה ואינו יכול להישאר כפי שהיה. כשם שהאפיקומן הוא השארית והצופן, כך היצירה מחפשת אחר המקום שבו החירות נוכחת – לא כחזון אוטופי מנותק, אלא כמרחב אמיתי...

אני שרה את קרב יום בלחן ברסלב, ולוחשת תפילת גאולה. צועדת לכיוון הים, חוצה את הגבעות והגשרים. זהו שביל פנימי, עם ירידות ועליות — בשביל הגאולה. זו ההליכה שלי לכיוון הים. בקליפ קרב יום שיוצא לפסח אני מציגה את הציורים שלי ל״מעשה מהבת מלך שנאבדה״- הסיפור הראשון מבין שבעת הסיפורים (שבעת הקבצנים) שרבי נחמן...

 מיצג לציון 7 באוקטובר  דוממות, קרועות, שרופות ומעוותות, כקברי אחים, כערמות גופות הנספים בשואה, כך נדמו לי שלדי מכוניות הנרצחים, שריד טרי לזוועה שהכתה בכולנו בעוטף עזה. החוויה האישית הקשה שכל אחד מאיתנו חווה בשנה זו עולה על כל דמיון. הכאב שבאובדן האמון בצלם האדם, אובדן התקווה והשאלות העולות בכולנו...

א אָמַר הַנָּבִיא לַחֲכָם הַכָּתֹם הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לְךָ כְּשֶׁאַתָּה עוֹצֵם עֵינַיִם בַּשֶּׁמֶשׁ הוּא הַחַלּוֹן לְכָל הָעוֹלָמוֹת אָמַר הֶחָכָם לַנָּבִיא הַשָּׁחֹר הַזֶּה שֶׁאֵין לְךָ בַּיּוֹם שֶׁאֵין בּוֹ יָרֹק וְכָתֹם זֶה אֲשֶׁר לוֹגֵם אוֹתְךָ בַּלַּיְלָה הוּא...

בְּיַלְדוּתִי הוּא הָיָה גָּר אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת הַמִּזְרָחִי לֹא הָיָה לוֹ חֶדֶר מִשֶׁלוֹ וְלֹא הָיִיתִי צְרִיכָה לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ הוּא פָּשׁוּט הָיָה אֵל חַי וְקַיָם תָּמִיד בְּכָל שָׁעָה, בְּכָל רֶגַע בְּכָל פִּנָּה וְגַם בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. וְהוּא הָיָה...

יֵשׁ רֵיק שֶׁמִּתְמַלֵּא בִּדְמָמָה, יֵשׁ רֵיק שֶׁמִּתְמַלֵּא בִּבְכִי, יֵשׁ רֵיק שֶׁמַּהְדֵּה אֶת זַעֲקַת הַגַּעְגּוּעַ, יֵשׁ רֵיק שֶׁנִּשְׁמָע כְּקִינָה, וְיֵשׁ רֵיק שֶׁהוֹפֵךְ לְנֵר נְשָׁמָה. וַאֲנִי – שׁוֹתֶקֶת, מִתְפָּרֶצֶת בִּבְכִי, מְהַלֶּלֶת אֶת הַזִּכָּרוֹן עִם רִיקּוּד שַׁלְהֶבֶת שֶׁל הַנֵּר וּכְמִיהָה...

אֲנִי הוֹלֵךְ תָּמִיד אֶל מָקוֹם שֶׁעֲדַיִן לֹא נִבְרָא נוֹשֵׂא בְּתוֹכִי בָּאֲפֵלָה אֶת הַתֹּהוּ וּמַאֲפְשֵׁר לוֹ לִנְבּוֹט בְּמִלָּה שֶׁל אוֹר

שׁוֹאָה יֵשׁ אַחַת לַמִּלָּה שׁוֹאָה אֵין רַבִּים לָהּ, כִּי שׁוֹאָה יֵשׁ אַחַת. גַּם בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כְּשֶׁיָּצָאנוּ חֲמוּשִׁים הִשְׁאַרְנוּ לְאָחוֹר אֶת הַמֵּתִים וְאַף אֶחָד לֹא אָמַר אֶת הַפֶּסַח אי אפשר לְהַקְרִיב כִּי מֵתָה אֲחוֹתִי אֶמֶשׁ אוֹ הַסַּבָּא...

אַל תַּרְאֶה לִי מַטְבֵּעַ חָסֵר עַתָּה עִם כַּסְפְּךָ הַצָּרוּף לִי דַּבֵּר עַתָּה הִשְׁתַּטַּחְתִּי בִּמְעָרַת הַמִּלִּים בַּחֲצוֹת מָה אֶקְרָא בְּלִי יָרֵחַ אוֹ נֵר עַתָּה?

קיצור תולדות ההגנה 2025 מורכבת משני אובייקטים (ספרים), גודל כל אובייקט 17x24 ס״מ בטכניקה חיתוך סכין יפנית. העבודה עשויה משני ספרים זהים, קיצור תולדות ההגנה של ההסטוריון יהודה סלוצקי, העוסק בתנועת ה"הגנה" עד הקמת צה"ל.  בספר אחד חצובה בהדרגה דמות אישה כמפה טופוגרפית בעמקי ראשה חצובה צורה קטנטנה...

מילה יֵשׁ שֶׁעוֹשֶׂה מִלָּתוֹ קֶבַע וּמְדַמֶּה חַיֵּי שָׁעָה לְחַיֵּי עוֹלָם וְנֶאֱחָז בְּכְּלִישַׁעַה  וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מְעוֹרֵר רַחֲמִים וּבְדִידוּת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי דָּבַק בּוֹ הַמָּוֶת   וְדַע שֶׁחַיֵּי מִּלָּה קְצָרִים וּמוֹתָהּ אִטִּי וְהָעִקָּר לְמַהֵר לֶאֱחֹז...

רמז ורגש להתעצבות ישראל והיהודים באיראן ובאסלאם אפשר למצוא בסיפור הפרסי הקצר משנות הששים "החלמה סופית" (شفای آجل, שֵׁפָא-יֶ אָגֵ'ל), המתורגם להלן, ושנכתב על ידי גדול המחזאים האיראנים – הפסיכיאטר וחוקר התרבות ע'וֹלַאם-חוֹסֵיין סַאעֵדִי (غلامحسین ساعدی, 1936‒1985). תובנותיו העמוקות ולשונו הבלתי-מהוקצעת...

הרומאן "שלמה הכורדי ואני והזמן" של הסופר היהודי העיראקי סמיר נקאש, הרואה אור עתה בתרגום עברי, מספר על העיירה הכורדית סבלאח' הנחרבת בעת מלחמת העולם הראשונה על כל המרקם הרב־תרבותי העדין שלה, אבל אצבעו מופנית באזהרה אל הישראליות שהחריבה את הרב־תרבותיות של היהודי המזרחי. מבחינה זו הוא דומה לרומאן "ארבעים...

במדבר היכן שחול יבש מכסה את השורשים, פורח יסמין קטן. כמו התרבות שלנו, הוא צומח מתוך קושי, לעיתים כמעט בלתי נראה. זהו פרח עדין, נושא ניחוח ייחודי שמזכיר לנו כי גם במציאות הצחיחה ביותר מתחת לפני השטח מתנהל מאבק עיקש על חיים, קיום ותקווה. אבל המסה הזו נכתבת מתוך מקום אחר, מתוך כאב חד ואסון שמכה בעוצמה...

לְאַחַר שֶׁעָבַרְתִּי אֶת גִּיל 62 הֵבַנְתִּי כִּי: כְּמוֹ פָּרִיס שֶׁבָּחַר בְּאַפְרוֹדִיטֶה, כְּמוֹ אָכִילֶס שֶׁבָּחַר בַּחֶרֶב, בְּכָל בְּחִירָה יֵשׁ טִפְּשׁוּת אוֹ רִשְׁעוּת, אוֹ קֹצֶר רְאוּת. בְּכָל עֲשִׂיָּה, בְּכָל יְצִירָה (גַּם בְּשֶׁלִּי, עַכְשָׁו) יֵשׁ גַּסּוּת...

החיילים שעומדים על גדת הירדן לבושים בחורף 72-3 במעילים הגדולים מכפי מידתם. זה כמעט הדבר הראשון הצד את העין. כל אחד לעצמו ומבטו למקום אחר. מבויימים? מופנמים? עייפים? המעילים שנתרמו מצבא ארצות הברית. משלוח  של מעילים מזמן מלחמת העולם השניה. כמו סימון חץ ישר ממלחמת העולם השניה, השואה אל קום מדינת...

הפעם הראשונה שבה נאלצתי להתמודד עם דילמה אתית הייתה בראשית עבודתי כצלמת עיתונות. אז בדיוק פרצה מלחמת לבנון הראשונה, יוני 1982. החושים העיתונאיים שלי חיזקו אצלי את המוטיבציה לתעד, לצלם, בלי צנזורה עצמית, בלי עכבות כאלה ואחרות, את כל מה שאני רואה. גם את השמחה שניבטה מעיני תושבי הכפרים בדרום לבנון,...

ארבע יצירות חג

אדם רצון על התערוכה מיינה דיפרסיה של מיכל הלפרין בן-צבי

רשמים על תערוכה באוצרות סאלי הפטל נוה, בית האמנים ירושלים. מאי 2024. בכניסה לחלל בית האמנים בירושלים מוצבים שני תצלומים גדולים, מימין ומשמאל לכניסה המקושתת. בעבודתו של דניאל קאפ דמויות אדם בגודל טבעי פוגשות את המבקרים בכניסה לבניין בצלאל הישן-חדש. העבודה נושאת את השם "קדמת עדן",("שערי בצלאל") משמאל...

אנו מוקפים בדברים שאינם פרי יצירתנו ושיש להם חיים ומבנה משל עצמם, השונים משלנו: עצים, פרחים, עשבים, נהרות, גבעות, עננים. לאורך מאות שנים הם עוררו בנו סקרנות ויראה. הם היו מושאים של עונג. בראנו אותם מחדש בדמיוננו כדי שישקפו את הלך רוחנו. עם הזמן התרגלנו לחשוב עליהם כעל מרכיבים של רעיון שאותו כינינו...

מבט בהווה: השמיים השחורים מהפגזות, מיאוש, מגעגוע, המוארים בידי ירח קטן המבקש להזכיר את האפשרות למחזוריות ולתיקון. היצירה נוצרה מתוך שיחה עם חברה מפונה, אודות מושג הבית. האדם ב'נדודים' הופך ליצור דמוי-צב, שסוחב את ביתו על גבו, שממשיך ללכת בתוך החושך וחוסר הוודאות, במרחב חסר-שם אינסופי, שמתייחס לתלישות...

סַבָּא שֶׁלִּי, קוֹרֵא לִי סָאדִיק אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו לַמְרוֹת שֶׁהוּא כְּבָר לֹא זוֹכֵר מִי אֲנִי אִמָּא שֶׁלִּי, קוֹרֵאת לִי עָיוּנִי מִשְׁפָּחָה זֶה הֲכִי חָשׁוּב  וַאֲנִי – סַבְתָּא שֶׁלִּי, קוֹרֵאת לִי עָאמְרִי שׁוֹאֶלֶת מֶה לְבַשֵּׁל כְּשֶׁאֲנִי בָּא...

“מעשה ברבי אליעזר, רבי יהושע , רבי אליעזר בן עזריה , רבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה… “ מה היה לחכמים מבין גדולי התנאים לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה ? מה היה להם להוסיף על מה שמסופר בספר שמות ? על מה שכבר אמרו במשך עשרות שנים...

א. המהגר, העיר הכמוסה וכובד הזמן המהגר נושא בלבו דמעה שקופה שבתוכה חתומה עיר הסמויה מן העין, העיר שעזב. היא קופאת בדמיונו, וחוקי החורבן והבנייה אינם פועלים עליה מאז. כספינות שנחתמו בתוך בקבוקי זכוכית, כצעצועים שעטו קורי עכביש. יש והעיר הארצית עוטה זוהר והופכת למעין עיר של מעלה. כך חשו מן הסתם היהודים...

תערוכה זו היא תולדה של שילוש נשי: סופרת, צלמת, אוצרת – אחוות נשים המכירה במכאובי הפגיעה המינית המדוברים והמושתקים, אלו הנוכחים בעוצמת הרגע המבעית, ואלו המתמשכים בחשכת האין קץ. טראומה שהיא כאבן ריחיים, שאינה מתאדה עם הרוח. אולם חשיפת הסוד, מעגל השיח, תהליך הריפוי וקלישאת הזמן, אכן מאפשרים את איחוי...

נניח לרגע שכל יוזמות הפיוס, האחדות, המפגש והשיח המאחד בישראל היו מצליחות להביא את קבוצות החברה הישראלית ואת נציגיהן לשיחה בה כולם נכונים להסכים ולהתפשר כדי לחיות יחד - האם הן היו מצליחות להגיע להסכמות? באילו מושגים משותפים היינו משתמשים כדי לנהל את הדיון וכדי לבטא את הבעיות ואת חוסר ההסכמות בנוגע...