קיר הזכוכית הענק באולם הנוסעים בשדה התעופה בניקוסיה החל להתבהר. כחול עז התחלף בכחול בהיר יותר, נכבש אט-אט ע”י גוונים עזים של ורוד, חוטים פרומים ולשונות מיתמרים מילאו את השמיים וקידמו את הולדת היום החדש. יום השישי החדש שבא לעולם מצא אותי ערה לכבודו, נינוחה למרות מצבי התלוש למדי. כל נוסעי המטוס שנחת נחיתת ביניים בבירה הקפריסאית רוכזו באולם הזה, אך מלבדי, נראה שרק אימי הקדימה להתעורר. “בוקר חדש” היא לחשה לי, “גם אנחנו צריכים עוד מעט לקום”, כשהבחינה בעיני הפקוחות. “היום יום שישי. מחר שבת”.
אט אט, האנשים סביבנו, מי מהם מכורבל על הכורסאות ומי שפשוט נשכב על רצפת האולם החלו להתעורר. דיילת שדיברה צרפתית במבטא מוזר באה והובילה את כולם חזרה למטוס ושוב נסתמו לי האוזניים בהמראה. כעבור שעה קלה, המטוס נחת, הפעם בשדה התעופה לוד, בארץ ישראל.
עייפה, קצת מסוחררת ונטולת כל זכר להתרגשות שהבטיחו לי, ירדתי מהמטוס. הסתכלתי סביבי – מטוסים מעטים חנו ליד המטוס שהביא אותנו , דרך קפריסין, ממרסיי שבצרפת, שם שהינו כשבועיים בכפור ובאווירת זרות מוחלטת: תור אין סופי ליד אשנב המטבח המרכזי בבוקר בשביל הקפה, הלחם והריבה, וביתר היום – בהייה חסרת משמעות בסובבים אותנו, משפחות נוספות שכמונו, עזבו בוקר אחד את הכול והחליטו ללכת ל”שם”. “שם” במונחים שלנו באותם הימים, היה שם קוד למדינת ישראל. מקום מסתורי, מושך ומאיים כאחת, מזוהה עם שמש, צבא ומלחמות, קיבוץ ו.. כן, גם הבטחה מרומזת לסוג של חופש שטיבו עדיין לא התברר. כמונו, התגוררו איכשהו אותן משפחות בתאים שלידנו בביתן עשוי מבטון שחור. לימים נודע לי שזה היה מחנה צבאי לשעבר, שהועבר לידי הסוכנות היהודית על מנת לרכז בו את היהודים שעזבו בדרך זו או אחרת את ארצות צפון אפריקה בדרכם לעלות ארצה.
כל העניין הזה של עלייה לארץ ריחף כבר זמן מה בבית, אבל איכשהו, אני לא ממש קלטתי שזה באמת הולך להתבצע. גם כשלקראת מועד העלייה, הוריי שלחו אותי ואת אחי להתגורר למשך שבועיים אצל סבא וסבתא, למרות שאלה לא היו ימי החופש הגדול, עדיין לא הבנתי. שלושה ימים לפני היום הגורלי, קיבלתי הערה מהמנהלן של בית הספר על איחור בבוקר. על פי התקנון הנוקשה של בית הספר, הייתי אמורה בתוך שבוע להביא מכתב מההורים שיעיד כי סיפרתי להם על הנזיפה וכי הם מאשרים שהעונש מגיע לי. כשאימא באה אחרי הצהריים לבית סבתא סיפרתי לה על הנזיפה ותשובתה הדהימה אותי: “זה לא חשוב, ביום שליש הבא כבר נהיה בדרך לתל אביב”.
הסימן השני היה כבר הרבה יותר מטריד: ביום שני בבוקר, יום היציאה ל”שם”, קמתי ראשונה ולפתע ראיתי את אבא וסבא עומדים קרובים מאוד אחד לשני, עטופים בטליתותיהם ועטורי תפילין, מתפללים ובוכים ולבסוף מתחבקים בהתרגשות גדולה. זה כבר היה ממש מפחיד: בין אבי לסבי שררו יחסים קרירים משהו והמחזה הזה, של שניהם עומדים עטורים ובוכים הפך לי את המעיים. התחלתי להבין שמשהו באמת מתרחש ורצתי לאימי. מצאתי אותה יושבת ליד אימה, לבושה באחת החליפות האלגנטיות שלה, צבע התיק תואם לצבע הנעליים, … וממררת בבכי גם כן. ברחתי חזרה למיטתי בעודי מנסה להרגיע את פעימות ליבי שהלמו כל כך חזק עד שלא יכולתי לשמוע כלום.
כעבור מספר שעות, על המזח של נמל טוניס, שוב ראיתי איך אבי מתחבק עם מישהו ומזיל דמעה חטופה. הפעם זה היה קצין משטרה ערבי, חברו זה שנים ואחרי חיבוק אחרון, שמעתי את אבא נפרד ממנו בברכה המסורתית “פיל אמאן” (באמונה). מן ברכת שלום שבאה מהלב, מהנשמה, השמורה לאנשים שאוהבים באמת. אחר כך, התמקמנו בבטן האונייה, ישובים על כסאות נוחים מהסוג ששוכרים על חוף הים, ארבע המזוודות שלנו ושני הסלים מרוכזים סביבנו, תחליף לקירות בית שכבר איננו. סביבנו, בבטן האונייה, התרכזו בדיוק באותו אופן משפחות אחרות – יהודים וערבים, שכמונו, החליטו יום אחד להשאיר הכול מאחוריהם ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. כמונו, יהודים וערבים, הם נדרשו להשאיר הכול מאחוריהם – בתים, רכוש, משפחה וחברים, ולצאת אל האופק החדש עם המעט שבמעט: אנחנו, שיצאנו על סמך הזמנה מפוברקת לחתונה משפחתית בפריז, הורשינו להוציא בנוסף למעט בגדים רגילים, גם בגדי חג ושני תכשיטים לכל אחד. אימא התעקשה, למרות התנגדותו של אבא, להגניב טבעת נוספת, והיות שאיש לא בדק אותנו באמת, לא היו בעיות. את כול יתר התכשיטים הרבים שהיו לה – לאבא הייתה חנות של תכשיטים – היא נאלצה להשאיר מאחוריה, בדיוק כפי שאבא עשה עם הסחורה בחנותו. הסתכלתי על אבא: לפתע הבעת פניו השתנתה: אחרי העצב והדמעות, הוא נראה לפתע קורן……
עשרה ימים שהינו במחנה המעבר במרסיי ובוקר אחד אבא זומן למשרד, שם הודיעו לו שאנחנו ברשימה למטוס שיוצא למחרת לארץ ישראל. ההתרגשות הייתה גדולה ובתוך פחות משעה הסלים וארבע המזוודות היו ארוזים. עלינו על האוטובוס, כשסביבנו כל הנותרים במחנה מנפנפים – ספק בקנאה ספק באנחת רווחה ונסענו לשדה התעופה. בשנות השישים, רוב הנסיעות עדיין התבצעו באוניות ופרט לאבי, עבור כולנו, זאת הייתה טיסת בכורה. אני מאוד התלהבתי, אימא קצת פחות: היא לא ממש סמכה על הטייס. לקראת הגעה ללוד, המטוס נדרש לחזור על עקבותיו ולנחות נחיתת ביניים בקפריסין, בשל ערפל כבד על הארץ. נחיתת הביניים נמשכה שעות ארוכות ורק בבוקר שלמחרת המשכנו בדרכנו לארץ ישראל.
למחורת, יום שישי, סוף סוף נחתנו בארץ ישראל, והופננו להנגר גדול, במרכזו שולחן ארוך מכוסה בבד כחול ולבן, ולידו יושבים מספר גברים (פקידים של הסוכנות.) קיבלנו מיץ ובייגלה. הסתדרנו בשורה ארוכה, וניגשנו, משפחה משפחה, לשולחן המרכזי, שם רשמו את הפרטים, (את הדרכונים כבר לקחו לנו במחנה המעבר) וקיבלנו תעודת עולה.
כשהגיע התור שלנו, אימא, בניגוד גמור לאופייה, ביקשה לשאול מספר שאלות. היא פנתה לפקידים באנגלית, מה שבבירור הפתיע אותם. עד שהגיע התור שלנו, ראינו שכל משפחה שמסיימת את הרישום מקבלת איזה נייר ויוצאת מההנגר ועולה למשאית שעמדה בחוץ.
אין לי מושג עד היום מה גרם לאימא לחרוג מאופייה השקט והכנוע משהו, ולשאול את הפקיד שנראה הכי בכיר שם, “לאן אנחנו הולכים מכאן?”
תשובתו (אחרי שהתעשת מעצם השאלה) הייתה “כאן ארץ ישראל, הכול זה ארץ ישראל” מלווה בחיוך רחב.
“כן, אבל איפה בדיוק בארץ ישראל?” התעקשה אימי.
השתרר שקט מוזר.
הם הביטו אחד בפני השני, משפטים קצרים בשפה המיסתורית (עברית) הוחלפו והבכיר שב וענה לאימא: “אתם הולכים למקום טוב בארץ ישראל, עכשיו אתם ישראלים”
אימא, שבבירור נכנסה לסוג של טראנס בלתי צפוי, הסתכלה סביבה וראתה מפה של הארץ תלויה על הקיר.
“האם תוכל להראות לי על המפה איפה המקום שאנחנו הולכים אליו?” שאלה.
הכול השתתק סביב. היה ברור שנהיה אינצידנט. משהו בלתי צפוי לגמרי.
הבכיר יצא מאחורי השולחן והתקרב עם אימא למפה. בתנועה רחבה של היד הצביע על מקום מסומן בתחתית המפה ואמר”כאן תבנו את ביתכם החדש בארץ ישראל”
איכשהו אימא לא נדבקה בפאטוס של הבכיר, ושאלה: “אבל זה נראה כמו מדבר, אין כאן ים”
התדהמה התחלפה בהלם, המשפחות שעמדו מאחורינו התקרבו והחלו להתגודד סביבנו, ולמרות שלא ממש הבנתי את עוצמת הדרמה, היה ברור שמשהו גדול מתרחש לנגד עיני.
הבכיר הודה שאין ים באופקים (זה היה היעד המקורי.) לפני שהספיק לשלוף טיעון חדש בעד אופקים, אימא פסקה בשקט אך בתקיפות שמעולם לא פגשתי אצלה עד אותו יום: “אם אין ים, אנחנו לא הולכים לשם.”
התחילו התרוצצויות בין הפקידים, התלחששויות, ניכר עליהם שהם נתפשו בלתי מוכנים, איך מתמודדים עם ההפתעה הזאת ובעיקר, איך מונעים מהשאר לעלות על הגל.
אימא, במחווה של רצון טוב, הציעה שמות שזכרה מהתכתבות עם קרובים שכבר היו בארץ. “ראשון לציון?” “אולי בת-ים?”
הבכיר נראה בבירור על סף התמוטטות. הפקידים לידו לא נראו במצב טוב יותר.
לפתע צץ פקיד שעד אותו רגע ישב בשקט ולא השתתף בהתרוצצות, ולחש על אוזנו של הבכיר משהו.
החיוך הרחב שב אל פניו והוא בישר לאימא בשורה משמחת.
“אשדוד”
אימא הסתכלה שוב על המפה, מנסה לאתר את ההצעה במפה שכולה כתובה בעברית, שפה שהיא כמובן לא שלטה בה.
הבכיר הצביע על המיקום. והוסיף בחגיגיות: “גם ים, גם נמל!”
החלה תכונה רבה. סיימנו במהירות הבזק את הרישום ויצאנו מההנגר. הבכיר חייך כמי שזה עתה הציל את המערכה ואימא חזרה קצת לממדים אמיתיים שלה – לקחנו את המזוודות – מזוודה אחת לאדם – והלכנו אחרי הפקיד הגאון שהציע את אשדוד. אמרו לנו להמתין קצת, ובינתיים הורידו מהמשאית שתי משפחות שכבר ישבו שם. ללמדך שלא רצו שיחשבו שאישה אחת, עולה חדשה בסך הכול – גם אם היא היתה לבושה כמו דוגמנית ודיברה אנגלית רהוטה, ניצחה את המערכת. זה הרי היה בתוכנית – כול המטוס לאופקים, מלבד שלוש משפחות שמראש תכננו לשלוח לאשדוד. סתם אי הבנה.
יצאנו מההנגר עם המזוודות והסלים ומישהו שהתעקש לדבר אתנו באותה שפה מוזרה וגרונית לקח אותנו לכיוון מכונית שחורה גדולה שעמדה בצד. המכונית התבררה כמונית שנהגה, איש גדול ממדים, לבוש מכנסיים בצבע שהיה כנראה פעם חאקי וחולצה מזן וצבע לא ברורים, שיערו ג’ינג’י מקורזל, סיגריה תחובה בפיו, ידיו משולבות מעל הכרס המשתפלת, הביט בנו במבט לא ידידותי ולא עוין : בשבילו היינו סתם פרנסה. הוא קיבל מהאיש שליווה אותנו הנחיות, ולמרות ששניהם דיברו באותה שפה מובנת רק להם, הם נדרשו להמון תנועות ידיים. בשלב מסוים, היה נדמה לי שהם לא הצליחו להגיע להסכמה באשר לכיוון הנסיעה. המלווה הצביע שמאלה, הנהג העיף את שתי ידיו השעירות לכיוון ההפוך ולבסוף עשה לו, עם ידו הימנית, מן תנועה מוזרה שכזאת, כמו סיבוב שלם תוך שהוא פותח את היד ומשחרר את אצבעותיו אחת לאחת מתחת לאפו של המלווה. בשלב הזה, הרים המלווה את ידו השמאלית לכיוון המצח, דפק בעזרת אצבע אחת על הרקה ולבסוף הוריד את שתי ידיו לצדדים, כאילו ביקש לומר “טוב, אני מוותר, תעשה מה שאתה רוצה”. זה כנראה בדיוק מה שהוא אכן אמר,שכן הנהג נרגע מעט, נזכר בקיומנו והתחיל להכניס את המזוודות לתא המטען. נכנסנו למונית, אבי התיישב ליד הנהג והתחלנו לנסוע. הסתכלתי על הנוף סביבי: דרך צרה וארוכה, שלא ראו את סופה ומשני הצדדים עצים גבוהים ומעט מכוניות שחלפו על פנינו. אבי פנה לנהג ושאל אותו – בסימני ידיים כמובן – מה השעה. הנהג הושיט לו את היד עם השעון ואבא החוויר מעט ופנה לאימא: “כמעט ארבע, אני לא יודע מתי נכנסת כאן שבת” אמר לה. אבא פנה שוב לנהג, וניסה להוציא ממנו את המידע החשוב: מתי נכנסת כאן שבת? הבעיה היא שאבא לא היה מודע להיגוי המקובל בארץ והגה את המילה שבת בסגנון תוניסאי מצוי, וזה נשמע יותר כמו “לשבת” מאשר “שבת”. הנהג הסתכל על אבי במבט מופתע מהול במעט דאגה. אבא הבין שמשהו לא בסדר ועבר לפנטומימה: תנועות של מזיגת יין לקידוש ובציעת החלה. הנהג כבר נראה ממש מודאג. הוא כנראה חשב שאבא מבקש ממנו אוכל ושתייה. בשלב הזה, אימא הצטרפה למאמצים ושניהם החלו להתנדנד כמתפללים, בעיניים עצומות, כאילו מחזיקים ספר בידיהם. הנהג איבד את סבלנותו, הרים את אחת מידיו וצעק משהו בשפה ההיא. הוריי הפסיקו את ההצגה מייד, הנהג הדליק את הרדיו וסימן שהוא מבקש שיעזבו אותו בשקט. התכווצנו כולנו במושבים ושתקנו. כעבור שנים, אבא סיפר שבאותו שלב, הוא כבר היה משוכנע שלא מדובר ביהודי ושאולי בכלל נחטפנו. בפעם הראשונה ולא האחרונה באותו יום, חלפה לו בראש המחשבה שהרעיון לעלות לארץ ישראל לא היה אולי כל כך מוצלח ושצדקו בני משפחתה של אימי, כשהם טענו שבישראל יש רק מדבר וברברים חסרי תרבות.
המשכנו בנסיעה ושמתי לב שהנוף השתנה מאוד. הכביש נעשה צר יותר ומסביב, כמו באגדות, רק חול וחול. דיונות ענקיות של חול ואף מכונית לא עוברת בשום כיוון. השמים החלו להתקדר, היום פנה ללכת. אבא פנה לאימא ואמר לה בשקט: “אני חושב שהשבת נכנסה, זה אבוד”.
לפתע הופיעו מבנים. ככה סתם, באמצע דיונות החול, כביש מרופט ומשני צדדיו מבנים אפורים ונמוכים וברחוב, הפלא ופלא – אנשים. הנהג האט ושאל משהו, האנשים התקרבו למונית והתגודדו מסביב. אישה צעירה הכניסה את ראשה דרך החלון ושאלה בצרפתית (בצרפתית! סוף סוף שפה של בני אדם!) “אתם עולים חדשים?”. “כן, כן” ענתה אימי “הגענו לפני שעה, במטוס, האם זאת אשדוד?” “זאת אשדוד, ויצאנו בשביל לקבל אתכם” ענתה האישה. “מה הם שרים?” התעניינה אימי בנימוסים של מי שזה עתה נחתה מאיזו בירה אירופאית. “עולים חדשים, מחר טוריה” תרגמה לנו האישה החייכנית. החיוך המנומס על פניה של אימי קפא קצת.
הנהג המשיך בנסיעתו וככל שהתקדם נעלמו שוב המבנים המעטים. וגם נעשה יותר ויותר חשוך. לבסוף הוא נעצר ליד קונטיינר גדול, יצא מהמונית וסימן לנו לצאת. אבא הסתכל על הקונטיינר והתחיל להזיע. הוא ניסה לדמיין איך בדיוק הוא יסביר להורי אימי שהוא לקח את הבת העדינה שלהם לחיות בקונטיינר בין דיונות החול. הנהג צעק והבנו שאין ברירה, חייבים לצאת מהמונית. לפתע הופיעה אישה, שמנה, גבוהה, בעלת קול גברי עמוק והציגה את עצמה, לא יאומן – בצרפתית. “אני שושנה, אני נציגת הסוכנות באשדוד ובאתי לקבל אתכם ולתת לכם את מפתח הצריף שלכם”. אבא נראה יותר ויותר לחוץ. לימים סיפר שהוא לא ידע איך יגיד לאישה, מבלי לסטות מנימוסיו, מה הוא באמת חושב על הנהג העצבני, המדבר הצחיח והקונטיינר, שלא לדבר על השבת שנכנסה כשהוא, בפעם הראשונה בחייו, בתוך מכונית ולא בדרך לבית הכנסת. אבל שושנה שלנו הפתיעה: היא חלפה על פני הקונטיינר והובילה אותנו למה שנראה, בכמעט חשיכה שהשתררה על העולם, כמו בית קטן עם גג משופע. שושנה פתחה את הדלת: מטבחון משמאל, שירותים ומקלחת ביחד בסוף המסדרון ומצד ימין חדר –בלי דלת. שני שרפרפים, ארבע מיטות ברזל מכוסות בשמיכות חומות ושני ארגזי קרטון מונחים על הרצפה. לפני שאבא הספיק להגיד מילה, שושנה שלפה עששית נפט, הניחה אותה על השיש במטבחון והדליקה אותה. אבא כמעט התעלף והספיק בקושי ליפול על השרפרף שעמד שם. אימא כמעט פרצה בבכי ואני, אינסטינקטיבית, נצמדתי אליה וטמנתי את פניי בחצאית שלה. אבא התעשת ושאל אותה בזעם כבוש בקושי: “אבל גברת שושנה, זה כבר שבת, למה את מדליקה את זה?” שושנה ענתה לו בנונשלנטיות: ” אדון שמעוני, כאן זה מדינת ישראל, לא הגולה. אתם תתרגלו ועוד מעט גם תתרגלו שאין פה אדון וגברת, כולנו חבר וחברה”. עוד אבא מנסה לעכל את דבריה, היא הצביעה על ארגזי הקרטון: “כאן יש לכם אוכל, ביום ראשון תבואו למשרד ניתן לכם תלושים וכסף לקנות מצרכים נוספים. לילה טוב ושבת שלום”.
ניסינו לאכול. קופסאות שימורים, לחם שחור, קופסת זיתים וחבילת עוגיות יבשות. לא יין לקידוש, לא חלה. אכלנו בשקט. כעבור פחות משעה, עייפים, רצוצים ומגששים את דרכינו באפילה – העששית האירה רק את המטבחון, הלכנו לישון בבגדים שהיו עלינו. האפשרות לכבות את העששית אפילו לא עברה להוריי בראש ועל כן בבוקר, כשהתעוררנו, נחירינו היו שחורים מהפיח וראשנו כבדים מאדי הנפט וככה התחלנו את השבת הראשונה שלנו בארץ ישראל: מרופטים, קצת רעבים, מבולבלים ולגמרי לא באווירה של שבת.
כעבור שעה קלה, התאוששנו, שטפנו את הפנים ואת הפיח ויצאנו לראות את הארץ. בחוץ היה יום יפהפה, אוויר צלול, נושא ריח פרדסים משכר, הים הכחול הבהיק מעבר לדיונות. ילדי מעברת אשדוד – לשם נחתנו לילה קודם – התגודדו סביבנו. בתוך כמה דקות הגיחו שכנים – אחת עם כוסות קפה, השנייה עם מגש עוגיות, שלישי עם חלה. יהודים ממרוקו, מרומניה, מפולין, מתוניסיה כמונו – חלקם דיברו צרפתית ואימא, בפרץ של דברת שנכבשה כמעט 24 שעות במהלך הטיסה והנסיעה משדה התעופה, החלה לספר מה עבר עלינו. היו הרבה חיוכים ופה ושם גם קצת דמעות. בדיעבד, הבנו שכולם עברו חוויות דומות.
אחר כך קמה אחת הנשים ושאלה אם יש לנו תחפושות. “תחפושות?” שאלה אימי. “כן תחפושות, בשבוע הבא זה פורים ובארץ ישראל הילדים מתחפשים”.
ואז אבא שאל: ” יש פה בית כנסת לשמוע את המגילה?” ארבעה גברים ענו במקהלה: “כן, בטח, יש בית כנסת מרוקאי, יש של עיראקים, יש של אשכנזים, מה שאתה רוצה”.
אבא, שהתחיל לקלוט מה קורה סביבו, ענה: “אני רוצה בית כנסת של יהודים”.
