בַּמְּצִיאוּת: מחברתהּ האחרונה של איטה גרטנר

הציירת והפסלת איטה גרטנר הלכה לעולמה ב-12.3.2025 בגיל 92 (2025-1933). גרטנר הציגה בימי חייה 21 תערוכות יחיד במגוון גלריות ומוזיאונים, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות. תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיה עתידה לעלות השנה במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית עכשווית באוצרות שרי גולן. כשבאתי לנחם בימי השבעה, הראתה לי בתהּ המוסיקאית והיוצרת, טובה גרטנר, מחברות של קבצי טקסט, שחיברה אמהּ במהלך השנים האחרונות. כשקראתי את המחברת  האחרונה שנכתבה בתחילת מארס, כלומר, בימים שלפני מותהּ, החלטתי לכתוב עליה, וזאת משום שיש בהּ איזו פרספקטיבה עדינה ובלתי-מצויה על הַזִּקנה, סוף החיים ועל היות לקראת המוות. להלן אביא כאן את 36 האפוריזמים שמכילה המחברת (שישה עמודי דפוס) במלואם  [סימני פיסוק ותיקוני כתיב קלים נערכו על ידי, ש”ר]:

במציאות / איטה גרטנר 2025 (למטה מופיע בכתב יד התאריך: 25\3)

1. מהזיקנה אין דרך חזרה. הגעת, נשארת …
2. אמא, אין לי מה לדאוג, כשאזדקן זה יקרה אחר כך.
3. אני חלולה מבפנים. משעמם לי בלב. הוא כבר לא רגיל להרגיש. שכחו אותו מזמן.
4. אני משפצת את המציאות לטובתי. קצת משקרת.
5. אני כבר עזבתי אותךָ. לא מדברת אתךָ. אתה עוד לא יודע את זה. עוד לא רציתי להגיד לך.
6. מה אני מבקשת מאלוהים? סך־הכל, זמן.
7. חיוך פוגש חיוך, נשמה לא פוגשת נשמה. לא יכול להיות. חוויה פוגשת חוויה –אחר כך זה נשכח. האם יהיה כאב או צער? לשמחה כבר איני מחכה.
8. במציאות יש איי־זכרון. אני נודדת ביניהם. זוכרת רק את האי שבו אני עכשיו. איני מאמינה איך נראיתי פעם והיום.
9. כל הזמן בודקים אותי.
10. אני מנסה לפגוש מי שהוא!
11. אני מסתירה את הַפָּנִים במסיכה.
12. פעם הייתי ילדה קטנה.
13. פגשתי מלאך בשמים.
14. מראה־מראה, מי הכי יפה בעיר!
15. כל הזקנות בסביבתי בקושי שבעים.
16. המציאות שלי מתנגשת ונפרדת. אחר־כך, יש הפתעות. לי, לךָ, לו, להם, לנו.
17. אני שלךָ ואתה שלי – עד שֶׁתִּגָּמֵר האהבה.
18. דרך העתיד זרה לי, אני נשארת לראות מה יקרה. אני זרה לאדם שהייתי פעם, לא מבינה מה חשבתי לעצמי ולמה?
19. מה ההבדל בין אשליה לפנטזיה, תקווה ואמונה?
20. אחר כך כשאעוף מכאן יש לי עוד הרבה עולמות לבקר.
21. אני מחפשת את עצמי.
22. אני חלולה מבפנים. משעמם לי בלב. הוא כבר לא רגיל להרגיש. שכחו אותו מזמן.
23. אפילו אני כבר לא זוכרת בת כמה?
24. אני שוחה לאט־לאט במרחבי הזמן – תמיד קדימה.
25. אני מטיילת לבד בעולם.
26. זו אני: גם אני מזדקנת. צריכה להתרגל למצב החדש.
27. עד גיל שִׁשִׁים שוכחים שהזמן רץ, אחרי גיל שבעים שוכחים שהזמן קיים.
28. באת אלי מחוסר גדול, גם אני אליךָ. אנו יושבים על אותו כסא.
29. פעם הייתי ילדה קטנה.
30. כמה אפשרויות יש לי בגילי.
31. פגשתי חייזר בשמיים.
32. אדם וחוה אחרי הגירוש מגן עדן.
33. אני רוצה להיראות מאושרת: קשה ללמוד לזייף.
34. כולנו יושבים על אותו כסא …
35. כל בוקר, כל תא בגוף שלי שמח לפגוש את היום.
36. שלום עליכם מלאכי השרת …

     36 אפוריזמים הקצרצרים השיאו אותי  לרשימה הנודעת, שראשיתהּ הייתה בריאיון רדיופוני בצרפת בשנת 1981, של הסופר היהודי צרפתי ז’ורז’ פרק (1982-1936), “חמישים דברים שהייתי רוצה לעשות לפני מותי”,  שבהּ מנה הסופר שנפטר בגיל 46 מסרטן – 37 פריטים בלבד. כלומר: מספר כמעט זהה של אפוריזמים. עם זאת, ל”ו הצדיקים-הנסתרים שלעיל, הנם ל”ד בלבד, שכן שניים מהם מופיעים פעמיים. אפוריזם מס’ 3  מופיע בשנית כאפוריזם מס’  22. ואילו אפוריזם מס’ 12 נשנה כאפוריזם מס’  29.  את הכפלתם של “אני חלולה מבפנים. משעמם לי בלב. הוא כבר לא רגיל להרגיש. שכחו אותו מזמן” ושל “פעם הייתי ילדה קטנה”. אני מבין כנסיון של המחברת להצביע על הפער הבלתי־גשיר בין הווה ובין עבר רחוק – ימים שבהם העולם היה מלא גדוש וראשוני; כל-דבר עורר עניין בלב – בשלב זה של כניסה לעולם, ולכן גם רגש וחוויה. ובעיקר – הייתה לאותה ילדה קטנה תחושה שהכל שמים אליה לב, מה שלא כן מהצד השני של אותם חיים, בחלוף עשורים רבים, בגיל 92, שבו שוררת התחושה שיש לעולם עוד מעט-מאוד לחדש, והנה הכוחות הולכים ומתמעטים וכבר המפתן הולך וקרב. אישה שרבים מחברותיה וחבריה כבר הלכו אל בית עולמם – חווה את הבדידות ואת ההתרחקות מהעולם, כאילו היא נותרה להשתהות בו לבדהּ.

החל מראשית המחברת ועד תומהּ ניכרות לעיניי שתי תופעות. הראשונה, ריבוי הזהויות, הפגישות וההתקשרויות – מהאני לאתה, לאלוהים, לנשמה, לכסא, לעולמות שמעבר, לי, לך, לו, להם ולנוּ  התנועתיות בלתי פוסקת. אנו מגלים שיש ריבוי עולמות, שניתן לנוע בשחיה במרחבי הזמן, בין שמים וארץ, ושבמסעות ניתן לפגוש חייזרים ומלאכים. כלומר, מחד גיסא, ישנה מציאות המערימה עליה כאישה בשנות התשעים לחייה קשיים ומחסומים, כגון: הֵחָלְשׁוּיוֹת כוחות הגוף הזיכרון, האמונה בעתיד, האהבה והשמחה. ובמיוחד, הצורך לנסות ולהסתיר, את פגעי-הזמן, הגיל, ההיחלשות והבדידות; מאידך גיסא, דווקא המציאות הזאת פותחת באמנית-המחברת מרחבים פנימיים לא-נודעים, בבחינת: “מִן-הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּּ עָנָנִי בַמֶרְחָב יָהּ” (תהלים קי”ח, 5).

הנימה הקודרנית מזכירה את פיוטו של ר’ יהודה הלוי או של ר’ אברהם אבן עזרא (שוררת מחלוקת אשר למיהות המחבר בכתבי יד ובמסורות שבעל-פה), בן אדמה,  שבו נסקרים תחנות חיי-האדם מהולדתו ועד זקנתו ומותו, כאשר מאז היותו בן חמישים ואילך מתוארת מגמת ההתרחקות מהעולם ההולכת ומתרחבת כאשר האדם מבין כי ימי-אבלו קרבים הם והולכים,  וכך מתואר למשל מי שתמו ימי-העשור התשיעי לחייו: “אַחֲרֵי זֶה כַּמֵת יְהִי נֶחְשָׁב / אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב. / אֵין בְּלִבּוֹ רֳעֲיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב – / רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וְמַשְׂכֻּרְתּוֹ”. כלומר, אדם שמלאו לו תשעים, כמוהו כבר כשוהה סּפִּי (לימינאלי) בעולם, שימיו קצובים, ואין לבו נתון לעתידו בעולם הזה (“דרך העתיד זרה לי” – אפוריזם מס’ 18), אלא רוב מחשבותיו הן באשר יארע לו אחר מותו בעולם הבא; ואילו אצל גרטנר: בעולמות הבאים.

    ואף על פי כן, גרטנר במחברתהּ – נוע תנוע, היא כמו יושבת בזמן ובמקום, בחדר־המתנה, שממנו היא יכולה לדלג בתודעתהּ בין העבר הרחוק ובין ההווה. כשהעולם הזה הולך ומצמצם אפשרויותיו לגביה – היא חשה שהיא עומדת על סיפם של עולמות חדשים וישויות חדשות. העולם בהווה נדמה להּ כעולם שלאחר הגירוש מגן עדן, כאילו להט חרב מתהפכת הולכת ומפרידה בינה ובין העולם שידעה, ואולם אין זאת המתנה פסיבית או מיואשת. היא רואה בדעתהּ מרחבים חדשים נפתחים בפניה. היא כמובן אינה יכולה לדעת אל-נכון אם הם אכן קיימים או לאו, אבל היא בוחרת שלא לראות במקום אליו הולכים מקום-דין. דווקא העולם הזה ותהליך ההזדקנוּת נדמים כאילו הם הדין הגזור לאדם על חייו הצעירים הקודמים, ואילו המרחב העתידי שמעבר לחיים עלי-אדמות – יש בו מלאכים, ויש ישות שאינה ממן העולם הזה (חייזר) ויש גם מנוחה, וברית-מנוחה הרמוזה בכניסה אל השבת הגדולה שמעבר, המופיעה בשורה החותמת: “שלום עליכם מלאכי השרת …”, שהוא שיר של ערב שבת אצל שולחן השבת. כאן דומה כי המלאכים המלווים את האדם בשובו לביתו בערב שבת מבית הכנסת (בבלי שבת דף קי”ט ע”ב), הם המלאכים המלווים את האדם בהולכו אל בית-עולמו.

הישיבה על הכסא (אפוריזמים 34,28) העלתה בדעתי את דברי המלומד הסֿוּפי והפילוסוף האיראני, סֿאדִר אַ(לְ)דִﱢין אַ(לְ)שִﱢרַאזִי (1636-1571) הנודע בשם: מוּלַא סַֿדְרַא, בראשית חיבורו, حكمة العرشية (חִכְּמַה̈ אַלְעַרְשִיﱠה̈, החכמה הפנימית ביחס לכסא־הכבוד) לפיו כל מה שעולה בתודעתו של אדם – הן מכוח רישומי החושים והן מכוח השכלתו, תבונתו, ודקות-התבוננותו – הינם חלק ממנו וחלק ממהותו. וכך למעשה, בדומה למה שהבין גרשם שלום לנוכח הקריאה בשערי צדק לר’ נתן ב”ר סעדיה חראר, לפיה המפגש עם טבעו המושלם, בדמות מורה רוחני של אור, היא מפגש של אדם עם בחינה עילאית בעצמו, כוחה יפה גם למפגשים שמתארת איטה גרטנר. כל תא שלה שמח לפגוש את היום (אפוריזם מס’ 35) וכל תודעתהּ מופנית – עתה כשהעולם הולך ומתרחק – להכרת הבחינות השונות והרחוקות ביותר של היותהּ. יש אדם החוזה ברגעים האחרונים לחייו בכל תחנות חייו ביעף, ואילו כאן – יש מפגשים עם הפנים השונות של האני (או העצמי). כאשר ניתן לזהות אצל המחברת שני כוחות מתנגדים: כוח הבלימה, המתייחס להצטמצמות, להיחלשות ולמגבלות המתעצמות של הזקנה; וכוח הַמֶּשֶךְ – היוצר ומתעקש לבוֹר, גם לנוכח שלל המעקשים, אפשרויות קיום חדשות.

מחבר ישראלי נוסף, בן דורהּ של גרטנר, שתיאר כיסא ויהודי המרחפים לבדם בחלל, היה חוקר הזן בודהיזם היפני והסופר, יואל הופמן (2023-1937) וכך כתב: “תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כסא והכסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל נִתָּן לו”. בחזרה לגרטנר – אם נבין דבריה על היותו חלולה (אפוריזמים מס’  22,3), כמוסבים לא על תחושה אפאטית או ריקה מחיוניות, אלא על היותה חשה את עצמה כמחכה על כסא בתוך חלל, בבדידות, כאשר היא נעה בין איי-זכרון אשר מתרחקים והולכים אלו מאלו (אפוריזם מס’ 8) – תיווצר תמונה דומה, אלא שגרטנר מתעקשת, אולי מפני אינטואיציה של אמנית יוצרת, להמשיך ולמלא את החלל, וכך יוצרת לעצמה בפנימיותהּ עולמות ומפגשים המשתרעים בין שמים וארץ ומעל ומעבר לכל מה שהכירה עד אז. זאת ועוד, אם הופמן הציג בספרו, אומרי שיר על סף המוות,  את תופעת כתיבת שירי-המוות בתרבות היפנית בכלל, כפריצת חומות-הקונוונציות החברתיות, המביעה את ניסיונם של יפנים בני כל שכבות האוכלוסיה להותיר אחריהם  הַאיְקוּ (שיר בן 17 הברות) או טַאנְקַה (שיר בן 31 הברות) המעמיד על חוויית חייהם המצטברת, וזאת הפכה אצל בקרב נזירים זֶן-בּוּדְהִיסְטִיִים, וכן אצל לוחמים סמוראיים, להצהרות בדבר נכונותם להיפרד בלב חפץ מהחיים תוך העלאת תמונה מילולית אחת עזת-מבע המסכמת את חוויית החיים בעולם החולף עובר, שלא ניתן היה אי-פעם להישען עליו – הרי שאצל איטה גרטנר אין שיר־מוות אחד ויחיד, אלא פרספקטיבה פנוראמית שמהדהדים בה קולות שונים ומתנגדים, ובעיקר – גרטנר אינה מתייחסת לעובדת המוות, כהוצאה להורג וגם לא כישיבה בתא-נדונים; יופיו של הטבע וכיליונותיו – אינם תופסים בדבריה מקום מרכזי, כבשירה היפנית, אלא דווקא האפשרות להפעיל בכל זאת את התודעה בכל עיניה – להבין מה נותר ומה ניתן להמשיך. כללו של דבר, עולמהּּ המצוי בצל המוות שונה לחלוטין הוא מעולמם של נזירי הזן שאת שיריהם תרגם יואל הופמן, ודומה הרבה יותר שההליכה מהעולם הזה לעולם הבא לדידהּ, דומה להליכה מחדר אחד לחדר אחר.

ראוי להזכיר בהקשר זה את שירתהּ של המשוררת היפנית, שִיבָּטָה טוֹיוֹ (2013-1911), משוררת שהחלה לכתוב שירה רק בעשור העשירי לחייה. ספר שיריה הראשון, אשר ראה אור בהיותהּ כבת 98, נחל הצלחה רבתי ביפן ותורגם גם ללשונות זרות. טוֹיוֹ הרבתה לכתוב על סיטואציות הקשורות בחייה כאשר ישישה ומליאת-חיים. חוויית הבדידות, ההתרחקות וההתרוקנות אינן זרות גם להּ, עם זאת ממש כגרטנר היא מצליחה למצוא שוב ושוב איזו קרן אור, מרחב, התגלויות והתנוצצויות חדשות בחיי הַזִּקנה. למשל, בשיר “סוד” היא כותבת:

פְּעָמִים רַבּוֹת רָצִיתִי לָמוּת.

אֲבָל מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירִים

אֲנָשִׁים מְעוֹדְדִים אוֹתִי

עַד כִּי שׁוּב אֵינֶנִּי מִתְלוֹנֶנֶת אוֹ בּוֹכָה.

אֲפִלּוּ עַכְשָׁו

כְְּשֶׁאֲנִי בַּת תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה

עוֹדִי מִתְאַהֶבֶת

עוֹדִי חוֹלֶמֶת.

רוֹצֶה לִרְכֹּב עַל עָנָן.

[מיפנית: איתן בולוקן]

מה שניכר אצל שתי האמניות-הכותבות – הוא המרחב הפנימי, שהן מעמיקות בו, מרחיק אותן מחוויות של יאוש, דיכאון וחידלון, ויוצר אצלן תחושת מעוֹף פנימית – מעוף לשמים, מעוף בין עולמות (אפוריזם מס’ 20). למעלה, כבר הזכרתי, כי אותן ישויות, כגון: מלאכים וחייזר, שבהן איטה גרטנר פוגשת, מעידות ככל-הנראה על מפגשים שלהּ עם בחינות שונות של עצמהּ.  עוד במקרא – ובעקבותיו בכתבים נוספים בתרבויות המזרח והמערב – ניכר, כי המפגש עם המלאכים או חיות קודש (שניתן להתבונן עליהן כישויות חייזריות), עומד ביסוד חוויות חניכה והתקדשות (למשל, בראשית כ”ח, 12; בראשית ל”ב, 2; יחזקאל פרקים א’-ב’; ישעיהו פרק ו’), הדומות קצת ללידה אל תוך מרחב שמיימי חדש.  מבחינה זאת, המפגש עם המלאך – הוא כעין טקס-מעבר, שבמהלכו משיל החווה מעליו, את חייו הארציים כפי שהכירם עד אז, וחווה חווית מוות ממשית או ריטואלית, ופונה להתהלך (אם למשך קצר ואם לתמיד) בין דרי-מעלה.

האמנות והשירה גדושות הופעות מלאכים. המשורר האנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1898), למשל מנה במאמרו על רוח הדואנדה את השירה בהשראת מלאך, כאחד משלושת מקורות השירה. הבמאי הגרמני-אמריקני, וים ונדרס (נולד בשנת 1945), ייחד את סרטו מלאכים בשמי ברלין (במקור: Der Himmel über Berlin, – השמיים מעל ברלין, 1987) לחיי שני מלאכים המלווים את חייהם של אנשי ברלין, עד שאחד מהם מבקש לרדת מטה ולחיות כאחד האדם. גם בימינו, ישנם מופעים רבים של מלאכים ביצירותיהם של אמנים חילונים. אציין, כי הסופר יורם קניוק (2013-1930), פתח את חיבורו המסאי, מלאכים, שראה אור מעזבונו בשנת 2014, במלים: “אני מאחל לקוראי המעטים, שספר זה יגרום להם איזושהי הנאה, שיתמזל מזלם ויפגשו מלאכים. אני מקווה שאם יפגשו אותם, יודו להם, ולו רק בשמי, שכן הם נדירים ונהיים נדירים יותר ויותר“. המחברת והאנליטיקנית היונגיאנית, רות נצר (נולדה בשנת 1944) ייחדה לאחרונה, פרק מסאי בשם “המסתורין של המלאכים – מבט מיתולוגי ופסיכולוגי”, בספרה: המסע הרוחני: מסע הנפש אל מעבר לגבוליה, שם דנה, בין היתר, בפשר המלאכים במקרא, בברית החדשה ובכתבים מאת וויליאם בלייק (1827-1857), ריינר מריה רילקה (1926-1875), קרל גוסטב יונג (1961-1875), ולטר בנימין (1940-1892), צ’סלב מילוש (2004-1911),  חיה אסתר (נולדה בשנת 1941)  ודרור בורשטיין (נולד בשנת 1970). זאת ועוד, אחד משיריה הידועים יותר של מוסיקאית האינדי, טובה גרטנר, בתהּ של איטה, הוא שיר-הנושא של אלבומהּ השני, אִם מלאכים (1989), ואלו מילותיו:

אִם מַלְאָכִים, הָיוּ נִרְאִים יוֹתֵר בְּרוּרִים

הוֹ אֵלִי!

כּל הַיּוֹם הָיִיתִי שָׁם, מְהַלֶּכֶת לִי בֵּינָם

מַלְאָכִים שֶׁלִּי;

כָּל הַיּוֹם הָיִיתִי שָׁם, מְלַטֶּפֶת גְּלִימָתָם

מַלְאָכִים שֶׁלִּי.

הופעת מלאכים ניכרה גם בטקסטים של שירים עבריים פופולריים רבים משלהי המאה העשרים. למשל, אצל מיכה שטרית ולהקת החברים של נטשה (בדקה אחת שפויה), אצל יובל בנאי ולהקת משינה (שלח לי מלאך; להתראות נעורים, שלום אהבה)  ואצל אהוד בנאי (יוצא לאור).

לפני חתימה, אביא מדבריו של המשורר היהודי-רומני, כותב הגרמנית, פאול (פסח) צלאן (1970-1920), שבטקסט שכתב דווקא ברומנית, ובו התייחס  לליל הגירוש בטרנספורט שחווה כעלם צעיר. צלאן חווה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. בתוך מצב‏־דחק זה, נגלה בפני צלאן המלאך רפאל במלבוש משי שחור וברדס ולו עיניים רושפות אש מתוכו. המלאך מבקש את צלאן לבוא עמו. צלאן נפרד מאמו הישֵׁנה בנשיקה. בהמשך, הוא פוקח את עיניו למראה של מנורה בת אלפי־קנים. הוא שואל את רפאל האם הם עשויים מזהב. רפאל משיב לו שכאשר הוא יזקוף את אחד הקנים כלפי השמים, יימצא נתיב העולה השמימה, וכך יוכלו צלאן והיהודים האחרים לצאת למקום-מקלט שמיימי, עד עלות השחר, ולא ייצטרכו לצאת אל הטרנספורט.

בחרתי לחתום עם צלאן, שכן החוויה שהוא מתאר של נסיון למצוא בתוך העצמי הנואש והחרד את מקום המפלט-השמיימי-הבטוח ולהציל את אמו האהובה ואת יתר היהודים, דומה בעיניי לתיאוריה של איטה גרטנר במחברתהּ האחרונה את המפגש עם המלאכים, החייזר, התעופה ויכולת ההתעופפות לעולמות אחרים. זהו הקול היוצר ותאב-החיים, המבקש חיים אחרים, גם כאשר לכאורה, החיים מגיעים אל קיצם. זאת ועוד, באופן דומה לאופן שבו גרטנר חתמה את מחברתהּ  (“שלום עליכם מלאכי השרת”), גם צלאן חתם את שירו האחרון, בטרם מצא את מותו במי הנהר סיין בפריז, במלים: “הַפְּתוּחִים נוֹשְׂאִים / אֶת הָאֶבֶן מֵאֲחוֹרֵי הָעַיִן, / הִיא יוֹדַעַת אוֹתְךָ, / בַּשַׁבָּת”.

מקורות שהוזכרו ברשימה:

• ז’ורז’ פרק, “חמישים דברים שהייתי רוצה לעשות לפני מותי”, תרגמה מצרפתית: לנה שילוני, המעורר 1, עורכים: דביר אינטרטור וארז שוייצר, תל אביב 1997, עמ’ 119-117; נדפס מחדש בתיקונים אחדים, בתוך: דיוויד בלוס, ז’ורז’ פרק, “כמה מהדברים שעלי לעשות לפני מותי”, ז’ורז’ פרק, חיים במילים: ביוגרפיה, תרגם מאנגלית: יניב חג’בי, עריכת תרגום: עמית רוטברד ורוני מאירשטיין, בבל: תל אביב 2016, עמ’ 861-859.
• “בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמולַדְתּוֹ”, נדפס בתוך: שירי החול של אברהם אבן עזרא, יוצאים לאור על-פי כתבי-יד ודפוסים בצירוף חילופי-נוסח וביאורים בידי ישראל לוין, מכון הברמן למחקרי ספרות: לוד וירושלים תשע”ז/2016, עמ’ מדור ה: שירי הגות, עמ’ 131-129. לוין מציין כי כי בכתב-יד הגניזה הקהירית קייברידג’ TS NS 134/8  – הובא באופן מפורש כי מדובר ב”פיוט אחד שעשה ר’ אברהם אבן עזרא ז”ל אשר סידר בו מדרגות שנות האדם וחייו”. דא עקא, בקהילות שונות בצפון אפריקה כגון בקהילת אוראן שבאלג’יריה ובקהילת דבדו שבמרוקו – מייחסים את השיר דווקא לר’ יהודה הלוי, וכך גם באתר “פִּיוּט” שבמאגרי הספריה הלאומית בירושלים.
• על דברי אַ(לְ)שִﱢרַאזִי בחיבורו, ראו: Henry Corbin, Spiritual Body and Celestial Earth: From Mazdean Iran to Shī῾ite Iran, Ttanslated from the French by Nancy Pearson, With a new Prelude to the Second Edition by the Author, Princeton NJ 1989, p. 164.
• על מפגשו של ר’ נתן בן סעדיה חראר בדמות האור של עצמו בבחינת טבעו המושלם ועל הופעת הסבר לתופעה שתוארה שם בספרו של המקובל ר’ משה מקייב שושן סודות, ראו: גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, תורגם מגרמנית בידי יוסף בן־שלמה, בעריכת המחבר, ירושלים תשמ”א/1980, עמ’ 361-359; והשוו: [ר’ נתן ב”ר סעדיה חראר], ס’ שערי צדק, נערך כעת מחדש עם תיקונים רבים ע”י אמנון גרוס, ירושלים תשס”ח, עמ’ לד-לו, מב.
• יואל הופמן, Curriculum Vitae, איורים: יואל הופמן, עורך הספר: יגאל שוורץ, כתר ספרים: ירושלים 2007, פרק 41 (עמודים לא ממוספרים).
• יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות: מבחר שירים יפניים ומסת מבוא, מודן: מושב בן־שמן 2001.
• שיבטה טויו, הַבֹּקֶר בָּא תָּמִיד, מיפנית: איתן בולוקן, עורכת התרגום: הדס גלעד, לוקוס: תל אביב 2010, עמוד 58.
• פדריקו גרסיה לורקה, משחק הדואנדה ותורתו, תרגמה מספרדית והוסיפה מבוא והערות: רנה ליטוין, ספרית פועלים: תל אביב 1989, עמ’ 15-14; ראו גם לאחרונה: שועי רז, “הדואנדה”, התעלומה של האורות: מסות, הבהובי־זכרון, הרהורים, הוצאת אדרא: תל אביב תשפ”ד/2023, עמ’ 216-212.
• Wim Wenders, Der Himmel über Berlin, Spielfilm, Road Movies Filmproduktion und Argos Film
• יורם קניוק, מלאכים, עורכת הספר: נוית בראל, ידיעות ספרים: תל אביב 2014.
• רות נצר,”המיסתורין של המלאכים – מבט מיתולוגי ופסיכולוגי”, המסע הרוחני: מסע הנפש אל מעבר לגבוליה בחלימה, בתודעה החילונית, בתודעה השמאנית והפסיכדלית ובחוויה הדתית והמיסטית, הוצאת אדרא: תל אביב תשפ”ה/2025, עמ’ 181-150.
• טובה גרטנר, אם מלאכים, דיסק שמע, הד ארצי 1989.
• החברים של נטשה, שינויים בהרגלי הצריחה, דיסק שמע, הד ארצי 1991.
• משינה, משינה (2), דיסק שמע,CBS
• משינה, להתראות נעורים, שלום אהבה, דיסק שמע, הד ארצי/זברה 1995.
• אהוד בנאי, עוד מעט, דיסק שמע, NMC
• Paul Celan, Romanian Poems, Translated from the Romanian with Introduction by Julian Semilian and Sandra Agalidi, Green Integer: København & Los Angeles 2003, pp. 48-49.
• פאול צלאן, סורג־שפה: שירים וקטעי פרוזה, ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמוד 124.