החלמה סופית

החלמה סופית מאת ע’וֹלַאם-חוֹסֵיין סַאעֵדִי. תרגם מפרסית: אלדד פָּרְדוֹ

תודה מיוחדת לסאנאז טוּבּיָאן על העזרה וההדרכה

עורכת “שפה חדשה”, פרופ’ חביבה פדיה, מזמינה אותנו, “לצלול בבקשת חומרים מרפאים וצורות שפה בעמקי התודעה היהודית והאוניברסלית – מתוך דיאלוג ויכולת אינטגרציה עם מטריצות היסוד של האחר המשמעותי”. מיהו “האחר המשמעותי”, ואיך אינטגרציה? היו אלה ערבים מוסלמים בני ארצנו שביצעו את פשע השביעי באוקטובר. אוניברסיטת אל-אזהר – המרכז העולמי של האסלאם הסוני – תמכה בכל פה בטבח, וכך גם רבים אחרים באזור. התכנון הכולל, המימון וההדרכה נֶהְגוּ, עוצבו וניתנו על ידי “אחר משמעותי” באיראן הרחוקה.

רמז ורגש להתעצבות ישראל והיהודים באיראן ובאסלאם אפשר למצוא בסיפור הפרסי הקצר משנות הששים “החלמה סופית” (شفای آجل, שֵׁפָא-יֶ אָגֵ’ל), המתורגם להלן, ושנכתב על ידי גדול המחזאים האיראנים – הפסיכיאטר וחוקר התרבות ע’וֹלַאם-חוֹסֵיין סַאעֵדִי (غلامحسین ساعدی, 1936‒1985). תובנותיו העמוקות ולשונו הבלתי-מהוקצעת של סאעדי מאפשרים לנו “לצלול בבקשת חומרים מרפאים וצורות שפה בעמקי התודעה היהודית והאוניברסלית”, ולרדת אל שורש השנאה והאימה שהולידו את הטבח האיום.

דמות היהודי בסיפור, יצחק הרופא, הינה של אדם מתוחכם, פרימיטיבי, חמדן, ואולי רוצח החשוד בנאמנות כפולה, משקפת דימויים מקובלים בתרבות הפרסית. קשה לקבוע האם יש כאן מימד אנטישמי או שיקוף ביקורתי של התרבות הכפרית המפרצית המעוצבת כפרימיטיבית ומוזנחת. מה שחשוב יותר לענייננו הוא כי דמותו של יצחק הרופא – למרות עיצובה הפלקטי והמסתורי – יכולה ללמד אותנו על קוי השבר באזור כולו עד ימינו, ובכך לפתוח צוהר אל אותה אינטגרציה שאנו מבקשים. קריאה זהירה מלמדת כי יצחק הוא גם רופא אליל או שאמאן, כלומר סמל לתרבות קדם-אסלאמית וקדם מונותאיסטית. הוא גם חלק מן החברה האסלאמית, דובר השפה ובעל קשרים עם איראנים ואפרו-איראנים שיובאו לאזורנו כעבדים. אך מעבר לכך, הוא חלק מן המודרנה המפחידה והלא מובנת, ובעיקר קשור לעולם חשוף ומהיר, גלובליסטי וטכנולוגי.

הסיפור “החלמה סופית”, פורסם לראשונה ב-1966 בעתון אַרָֹש ובהמשך, ללא כותרת, כפרק השלישי של “חיל ורעדה” (תָרְס-וֹ-לָרְז, ترس و لرز), שהינו קובץ סיפורים החולקים רבים  משמות הדמויות והמיקום לחוף המפרץ הפרסי. הטקסט כתוב יותר כמחזה מאשר כסיפור, כפי שניתן לראות מקטעי הקישור בין הדוברים, שלרוב אינם מהוקצעים (“אמר” ושוב “אמר”, במקום “שאל”, “השיב”, “התערב בשיחה” וכיוצא באלה). כך גם המשפטים הקצרים המקוטעים, החזרות הרבות לעייפה על שמות הדוברים והסגנון שאינו מלוטש. גם התיאורים נראים יותר כהוראות בימוי מאשר כחלק מפרוזה סיפורית, אף כי לעתים יהלום בנו בחוזקה ניסוח זה או אחר. הקריאה אפוא בעיקר בהתחלה אינה תמיד קלה, אך העלילה סוחפת ומפתיעה.

כיצד יכולה הקריאה בטקסט פרסי קצר משנות הששים לעזור לנו לרפא את פצעי הנורא מכל? אנו לומדים כי האסונות שעמנו נופל בם דור אחרי דור פורצים מן הקדום והקמאי וגם מן המודרני והמשוכלל, מתוך היצרים האפלים, מן המאבקים התרבותיים הקשים, מטראומות ושנאות המשתכפלות לאורך דורות, מטיפשות, ומרגעי שבר פתאומיים, הנפערים כבולענים שאיש לא ציפה להם. כן, העיוורון הנחשף בנו שוב ושוב מקורו גם בהתעקשות האוטיסטית-משהו של עם ישראל להביט פנימה ולשאוף אל האור הטוב ואליו בלבד. סאעדי מציע לנו להביט החוצה. להבין, להרגיש, לדעת, להיזהר, אולי להיפתח.

גם זוֹ נחמה.

1

בזמן השקיעה, יצאו הגברים חוּצָה לכפר והביטו בצוענים שפצחו בחגיגה מוסיקלית בעמק, בשיר ומנגינה. נַפָּחִים נודדים שחורי-אוהלים היו פזורים ביניהם בבטלה, יושבים פתח-האוהל, חובקים בִּרְכֵּיהֶם. הצוענים ניגנו בחמת-חלילים, בתוף דָאיֵרֶה גדול ובכינורות. הנשים רקדו. אוהליהם הוקמו בתחתית הגבעה, נמוכים, טלאים-טלאים. מאחורי האוהלים התאבך לעיתים עשן סמיך ומיד שקע והתפזר.

ראש-הכפר, זַכָּריָא, ומוחמד חאג’י מוסטפא ישבו על תל עפר, וסביבם במעגל עמדו שאר הגברים. זַכָּריָא, שמח וטוב לב, אמר לראש-הכפר: “תגידו לזאהד שיבוא, שיסתכל עליהם וילמד איך לנגן”. ראש-הכפר אמר: “זַכָּריָא, זאהד לא באמת נַגָּן. נכון, הוא מתופף. אבל זה בגלל שהוא שחור. מה יעשה אם לא יתופף?”. מוחמד חאג’י מוסטפא אמר: “חוץ מזה, זאהד כבר זקן וקבצן. זמנו עבר. גם אם ידע פעם, עכשיו זה כבר ממנו והלאה. אל תשכח את זה”.

זַכָּריָא אמר: “הצוענים האלה מרביצים הופעה”. ראש-הכפר אמר: “זאת המומחיות שלהם, זַכָּריָא. השם ירחם, האלהים שלהם אמר להם, ‘אם לא תנגנו ולא תשירו, לא אהיה אתכם, לא אהיה אלוהים שלכם, לא תהיו שלי’. צועני אחד אמר לי פעם שאם צועני לא מנגן כמה ימים ואם הוא לא נהנה מזה, זורקים אותו מהשבט והוא נהיה שחור-אוהל ונַפָּח נודד”.

הם כיוונו מבטם לעברן של שלוש נשים שחורות ודקות גזרה, שריקדו לפני המתופפים תוך שהן מנופפות במטפחותיהן. בנו של ראש הכפר, שישב לפניהם, נמוך יותר במורד הגבעה, הסתובב ואמר: “הי זַכָּריָא, מתחשק לך לרדת לחגוג למטה?”. זַכָּריָא אמר: “עם הצוענים האלה?”. בנו של ראש-הכפר אמר: “למה לא, מה כבר יכול להיות?”. זַכָּריָא קם ממקומו כדי לרדת למטה. לפתע ראה את מוחמד אחמד עלי, נוטף זיעה מטפס במעלה הגבעה, מן הצד השני.

זַכָּריָא חייך ואמר: “מוחמד אחמד עלי, מה העניינים אתך?” מוחמד אחמד עלי נעמד, אסף נשימתו ואמר: “שמע זַכָּריָא, הרוח נכנסה באשתו של עבד אלג’וואד”. הכל הסתובבו והביטו במוחמד אחמד עלי. ראש הכפר שאל את זַכָּריָא: “מה קרה?”. זַכָּריָא אמר: ” הרוח נכנסה באשתו של עבד אלג’וואד”.

הגברים קמו. הצעירים הסתובבו והביטו בהם. בנו של ראש-הכפר אמר: “לאן אתם הולכים?”. מוחמד חאג’י מוסטפא אמר: “הולכים לכפר. אשתו של עבד אל-ג’וואד, נכנסה בה הרוח”. בנו של ראש-הכפר אמר: “מה אתם הולכים לעשות?”.  זַכָּריָא אמר: ” אַתֶּם, שבו כאן ותסתכלו”. בנו של ראש הכפר אמר: “אם יקרה משהו, תודיעו לנו”. הגברים ירדו מן הגבעה.

מוחמד אחמד עלי אחז בזרועו של זַכָּריָא, מְשָׁכָהּ לעברו ואמר: “היי זַכָּריָא! מה אתה חושב שיקרה?” זַכָּריָא לא השיב. מוחמד אחמד עלי שב ושאל: “אתה חושב שיקרה לה משהו? אם אתה חושב אז תגיד לי”. זַכָּריָא אמר: “אני, מה אני יודע? אם יקרה לה משהו, אז יקרה”. מוחמד עלי אחמד אמר: “אבל למה זה קרה? כאילו שכולם הולכים למות”. זַכָּריָא אמר: “כמה שאתה פוחד מהמוות, מוחמד עלי אחמד. איך אתה רוצה למות? אם אתה מפחד מהמוות, סימן שאתה פוחד מהמתים. אך, בסוף הרי צריך למות, לא?”. מוחמד עלי אחמד אמר: “אתה צודק זַכָּריָא. אני לא אומר שלא צריך למות. המוות הוא הירושה של אבא. בסוף כולנו צריכים ללכת. אלוהים ישמור מהאדמה”. זַכָּריָא אמר: “אם אתה לא אוהב את האדמה, תיכנס למים ותחייה שם”. מוחמד אחמד עלי אמר: “אני לא שולט בזה. כל פעם שאני שומע שמישהו מת, הלב שלי מתחיל לפרפר”. זַכָּריָא אמר: “אז עכשיו שהלב שלך מפרפר, אל תדבר כל הזמן על המוות”. מוחמד אחמד עלי אמר: “טוב מאוד, זַכָּריָא, תגיד לי משהו טוב, שאשכח מכל זה”. זַכָּריָא אמר: “כעת אני לא יודע שום דבר טוב. בוא, נלך לראות מה קרה. בלילה נלך שנינו לים נדוג דגים”. מוחמד אחמד עלי אמר: “המים יהיו טובים הלילה”. זַכָּריָא אמר: “כן, טובים. הלילה תהיה גאות גדולה. גאות גדולה מאוד”. שניהם הסתובבו והביטו בשמים. ירח חיוור ניצב בימין השמים, קַצְווֹתָיו מחוספסים, כְּעוֹרוֹ של דג שנשאר בשמש. מוחמד אחמד עלי אמר: “תודה לאל!”.

כשהגיעו לכפר, זַכָּריָא אמר למוחמד אחמד עלי: “היי מוחמד אחמד עלי. אם אתה לא מרגיש טוב, אל תבוא לבית של עבד אל-ג’וואד. לך למסגד”. מוחמד אחמד עלי התמלא שמחה ועזב את זרועו של זַכָּריָא. הוא התרחק משאר האנשים ורץ במהירות אל המסגד. הם צעדו בסמטה עד שהגיעו לכיכר הכפר. רשתות קרועות מוטלות היו שם בערימה, זו על גבי זו. הם ראו את עבד אלג’וואד יושב בכריעה, מחזיק את ראשו בידיו בעצב גדול. משראה את האנשים, קם ממקומו וניגש אליהם.

ראש הכפר אמר: “היי עבד אל-ג’וואד, מה קרה?” עבד אל-ג’וואד אמר: “לא יודע. הם אומרים, שהיא הביאה ילד ואחרי זה אכלה תמר, ושנכנסה לה רוח לראש”. זַכָּריָא אמר: “מתי היא ילדה?”. עבד אל-ג’וואד אמר: “אתמול בלילה”. זַכָּריָא אמר: “הילד בריא?”. עבד אל-ג’וואד אמר: “הוא נולד מת”. זַכָּריָא הסתובב, הביט לַצְּדָדִים ונשם לרווחה כשנוכַח שאחמד מוחמד עלי איננו.

הגברים כרעו בחזית ביתו של עבד אל-ג’וואד. מוחמד חאג’י מוסטפא אמר: “מה היא עושה עכשיו, עבד אל-ג’וואד?”. עבד אל-ג’וואד אמר: “הנשים עומדות מעל ראשה. כשהיא רגועה, אמא שלי נותנת לה תמצית צמחים. אך, כשהרוח מסתחררת לה בתוך הראש, אף אחד לא יכול להתמודד אתה. היא מרביצה, היא שוברת, היא שרה, היא בוכה”.  מוחמד חאג’י מוסטפא אמר: “לא יכול להיות שנהייתה ככה בגלל שראתה את הילד המת?”. עבד אל-ג’וואד אמר: “אלוהים יודע”. מוחמד חאג’י מוסטפא אמר: “לא הייתם צריכים לתת לה לדעת. אם לא הייתה מבינה, זה לא היה קורה”. עבד אל-ג’וואד אמר: “זה התחיל עוד לפני שהבינה מה קרה”.

ראש-הכפר אמר: “לא הודעת לזאהד? זה לא רעיון רע. יש לו נפש טובה, הוא מדקלם שירה, מתופף ויודע לעשות עוד כמה דברים”. עבד אל-ג’וואד אמר: “אלה סתם דיבורים. אם זאהד באמת היה יודע משהו, הוא היה מתופף בשביל עצמו, הוא היה מתגבר על הרוח שיש לו בתוכו. חוץ מאלוהים, למי יש מספיק כוח?”. מוחמד חאג’י מוסטפא אמר: “זה לא ככה עבד אל-ג’וואד. אלוהים נותן את הכאב, וגם את התרופה הוא נותן. אלוהים הוא הרחמן שברחמנים”. עבד אל-ג’וואד אמר: “נכון. אבל שירה לא עוזרת, חאגי’. אם היה מדובר על רופא או על תרופה, לא היה לי מה לומר. שוב, אם זאהד היה מתופף בשביל עצמו, בטוח שמצבו היה יותר גרוע”.

ראש-הכפר אמר: “עבד אל-ג’וואד, אתה צודק, אבל מאיפה ניקח כעת רופא ותרופה? אם יצחק הרופא היה כאן בסביבה, אז ניחא, היינו הולכים אליו”. סאלח כַּמְזַארִי אמר: “שמעתי שהוא לא יוצא מגוּרְזֶה. כל מי שיש לו חולֶה, הולך אצלו. הוא כבר לא חולם לחזור לירושלים”. עבד אל-ג’וואד אמר: “מה אפשר לעשות? אפשר שניקח אותה לגוּרְזֶה?” זַכָּריָא אמר: “למה לא, בטח שאפשר”.

צעקות הנשים עלו לפתע מביתו של עבד אל-ג’וואד.

הגברים הסתובבו והביטו. דלת ביתו של עבד אל-ג’וואד נפתחה, והנשים – דוחפות זו את זו לאחור – נשפכו אל הכיכר הקטנה ופתחו במנוסה. הגברים עמדו על רגליהם, וזַכָּריָא אמר: “היי עבד אל-ג’וואד, לך, תראה מה קורה”. עבד אל-ג’וואד נכנס במהירות פנימה. האנשים היפנו את גבם אל הבית, כדי שלא לראות את אשתו של עבד אל-ג’וואד שניצבה על מפתן הדלת חצי עירומה, ובידה מקל גדול.

2

למחרת בבוקר, קשרו את אשתו של עבד אל-ג’וואד והובילוה אל חוף הים כדי להעלותה על סירה. האוויר והים היו טובים. קול מוזר נשמע מן האופק והרעיד את המים. הם קשרו את ידיה ורגליה של אשתו של עבד אל-ג’וואד וגלגלו אותה בתוך צָ’אדוֹר שחור. הגברים עמדו סביב כשהם מתלבטים כיצד יישאו את החוֹלָה לתוך הסירה. בכל פעם שאשתו של עבד אל-ג’וואד יללה או התנועעה, נבהלו ורחקו ממנה.

ראש-הכפר אמר: “עכשיו, איך אתם רוצים שנסחב אותה לתוך הסירה?” מוחמד אחמד עלי אמר: “מה איך? פשוט נסחב אותה”. ראש הכפר אמר: “אבל עטפתם לגמרי את המסכנה. היא לא תוכל לעלות כך”. זַכָּריָא אמר: “עזוב, זאת לא בעיה. עבד אל-ג’וואד ירכיב אותה על הגב וייקח אותה לסירה”. מוחמד אחמד עלי אמר לעבד אל-ג’וואד: “הי עבד אל-ג’וואד! אתה לא פוחד לסחוב אותה על הגב ולקחת אותה לתוך הסירה?”. עבד אל-ג’וואד אמר: “למה שאפחד? ממתי בן-אדם פוחד מאשתו? שאני אפחד?”. כולם פנו והביטו במוחמד אחמד עלי. סאלח נעץ בו מבט כעוס. מוחמד אחמד עלי הסתתר מאחורי גבו של זַכָּריָא.

מוחמד חאג’י מוסטפא אמר : “נו, זוזו כבר. אתם צריכים לצאת לפני הגאות”. עבד אל-ג’וואד צעד קדימה, אחז בשני קצות השרשרת ואמר: “הי זַכָּריָא, תוכל לתפוס לה את הרגלים, שהיא לא תפיל אותי למים?” זַכָּריָא צעד קדימה. גם האחרים עזרו. ועבד אל-ג’וואד עמס את אשתו על גבו. זַכָּריָא אחז ברגלי החוֹלָה שהתנועעו בתוך הצ’אדור ואמר: “לך עבד אל-ג’וואד, אל תפחד, באבא, קדימה!”. בנו של ראש-הכפר וצעיר נוסף נכנסו אף הם למים וצעדו משני צדדיו של עבד אל-ג’וואד בדרכו לסירה. עבד אל-ג’וואד התקדם בצעדים מהירים תוך שהוא בועט במים ומתיזם לעבר זַכָּריָא. וזַכָּריָא הרים גבוה את רגלי החוֹלָה, ובכל פעם שאשתו של עבד אל-ג’וואד השמיעה יבבה או פלטה צעקה, הסב פניו לאחור תוך שהוא מְחַזֵּק את אחיזתו ברגליה. מוחמד אחמד עלי אמר למוחמד חאג’י מוסטפא: “היא תזרוק עכשיו את עצמה מהסירה לתוך המים?”. מוחמד חאג’י מוסטפא אמר: “אל תתרגש כל-כך. אינשאללה, שום דבר כזה לא יקרה”.

ראש-הכפר אמר: “עבד אל-ג’וואד איננו מבין מה הוא עושה כשהוא לוקח את אשתו ליצחק. אחרי הכל, יצחק הוא יְהוּדוֹן ואין לו נפש טהורה”. מוחמד חאג’י מוסטפא אמר: “טוב, ראש-הכפר, במצבים כאלה אני ואתה, אין לנו מילה. מי שמחליט זה הבעל. הלב שלו הוא שנותן את הפַתְוָוה שלו לגבי מישהו. כעת הלב של עבד אל-ג’וואד נתן את הפתווה שלו ליצחק. אולי אלוהים יעזור והיא תתרפא”. מוחמד אחמד עלי אמר: “הי ראש-הכפר! היי חאג’י מוסטפא! תראו איך הם לוקחים אותה לתוך הסירה, זה נראה כאילו הם רוצים לשים אותה בתוך ארון מתים”.

הנותרים על החוף עמדו וצפו בשקט. עבד אל-ג’וואד וזַכָּריָא עלו על הסירה. בנו של ראש-הכפר וצעיר נוסף אחזו בגוף החולָה שעה שעבד אל-ג’וואד וזַכָּריָא הניפוה מעלה כאילו הייתה גופה. זַכָּריָא פנה אל העומדים על החוף וצעק: “תגידו לאמא של עבד אל-ג’וואד שתבוא”. מוחמד אחמד עלי נכנס למים והעלה על החוף סירת פח קטנה, ואמו של עבד אל-ג’וואד עלתה עליה. מוחמד אחמד עלי צעד בזהירות לאחור לתוך הים תוך שהוא משגיח שהסירה הקטנה לא תתהפך. כשכולם עלו על הסירה הגדולה, קרא ראש-הכפר בקול גדול: “הי עבד אל-ג’וואד! הי זַכָּריָא! יצחק הזה אינו אדם ישר. הזהרו! ‘אם רואים שתופרים שק עבור הרכוש שלכם, סימן שיש נוכלים בסביבה’!”.

איש לא דיבר. צליל שרשראות עלה מתוך הים.

3

כשהגיעו לגוּרְזֶה והחלו לצעוד, הגאות כבר עלתה. האוויר היה טוב והים לא היה טוב. מוחמד אחמד עלי וזַכָּריָא הלכו לכפר והביאו עגלה עם גלגלי גומי שהייתה רתומה לשני חמורים. הם הסיעו בעגלה את אשתו ואמו של עבד אל-ג’וואד. גם העגלון התיישב בעגלה והגברים הלכו ברגל, לצדה. הם עלו מן החוף במעלה הדרך שהובילה לאחד היישובים. חבורת אנשים ישבה מחוץ לבתים עת נכנסו הם והעגלה, ועצרו בככר הקטנה. סַיֶּד אחד יצא מתוך אחת הסוכות והשקה אותם מים. זַכָּריָא, עבד אל-ג’וואד ובנו של ראש הכפר שתו מים ומוחמד אחמד עלי לא שתה. פעם נוספת יצאו לדרך ועברו בסמטה שבצידה האחד בתי בוץ ובצידה השני חומה שנעוצים היו בה קוצים רבים. הדרך החלה מטפסת מעלה והעגלון הצטרף להולכים וצעד ליד הגברים.

זַכָּריָא אמר: “יצאנו מן היישוב. איפה הבית שלו?”. העגלון אמר: ” מֵעֶבְרָהּ השני של המצודה”. זַכָּריָא אמר: “בתוך המדבר?”. העגלון אמר: “כן. הוא הקים לעצמו מקום מגורים ובית סגור”. זַכָּריָא אמר: “הוא לא מגיע ליישוב?”. העגלון אמר: “לא, הוא תמיד בבית שלו”. זַכָּריָא אמר: “מי מטפל לו בדברים?”. העגלון אמר: “איש ואישה שחורים מטפלים לו בדברים”. זַכָּריָא אמר: “גם הם יהודונים?”. העגלון אמר: “לא, הם מהאי. לאיש קוראים חַ’מִיז ולאישה הָגָר”. זַכָּריָא אמר: “איפה הוא מקבל את החולים?”. העגלון אמר: “הוא בנה סוכות סביב סביב לבית והוא מֵלִין את החולים בתוך הסוכות”. זַכָּריָא אמר: “הם מבריאים?”. העגלון אמר: “ודאי שהם מבריאים”.

זַכָּריָא אמר: “הוא מבין את השפה שלנו?”. העגלון אמר: “ודאי שהוא מבין”.

הם לא דיברו יותר. הלכו והלכו עד הגיעם ליד מצודה הרוסה, שאבניה נפו וירוקות. מתוך המצודה נשמע קול שרשרת ושיעול ילדים. הם התרחקו מן המצודה והגיעו למישור חלק ליד הים בו ניצב ביתו של יצחק. מסביב לבית, מְלוֹא הָעַיִן, היו סוכות סגורות. הסוכות היו יְשָׁנוֹת ומרופטות, פתחיהן מכוסים וילונות עשויים משאריות בד-אוהלים. בתוך כמה סוכות ישבו אנשים שראשיהם או רגלם נראו בְּעַד הרווחים בְּדָפְנוֹת הקש. הם עצרו את העגלה לפני הבית וזַכָּריָא והעגלון עזרו לעבד אל-ג’וואד להעמיס את אשתו על גבו. דפקו בדלת. גבר זקן שחור, לבוש מכנסיים לבנים ושרשרת על צווארו, פתח את הדלת.

העגלון אמר: “יצחק ער?” השחור אמר: “כן, הוא ער”. העגלון אמר: “הבאנו חוֹלָה”. האיש השחור הביט אל החבורה שמאחורי הדלת, ואמר: “בואו הנה”, והצביע על החצר. הם נכנסו, קודם עבד אל-ג’וואד, אחריו זַכָּריָא ובעקבותיו האחרים, כשהאחרונים היו העגלון ומוחמד אחמד עלי. בחצר הרבועה והקטנה היו שתי דלתות צרות וגבוהות, שאחת מהן הייתה נעולה. לא היה סימן לחלון או לצוהר. עבד אל-ג’וואד הניח את אשתו על מִשְׁטָח שהיה שם. האדם השחור נכנס פנימה דרך הדלת הפתוחה.

זַכָּריָא אמר: “היי עבד אל-ג’וואד, תראה מה קורה איתה. מאז שירדנו מהסירה ועד עכשיו היא לא זזה, לא עשתה שום תנועה”. עבד אל-ג’וואד סימן לאימו. אימו של עבד אל-ג’וואד פתחה את הצ’אדור השחור של החולה, תחבה את ראשה פנימה, הוציאה אותו וסימנה שדבר לא השתנה. הכל ישבו על הקרקע. מוחמד אחמד עלי נשאר עומד. האיש השחור יצא ואמר: “הִכָּנְסוּ פנימה”. זַכָּריָא ועבד אל-ג’וואד הרימו את החולה ונשאוה פנימה, והשאר ישבו על האדמה. העגלון אמר למוחמד אחמד עלי: “שב גם אתה”. מוחמד אחמד עלי ישב ואמר: “מה הוא הולך לעשות עכשיו?”. העגלון אמר: “אלוהים יודע. מניין לי לדעת?”. מוחמד אחמד עלי הצביע על החדר ושאל: “הוא כאן בפנים?”. העגלון אמר: “בפנים, במקום שהדלת נעולה”. מוחמד אחמד עלי אמר: “מה העניין? למה הדלת שלו נעולה?”. בנו של ראש-הכפר אמר: “מה אתה מתעניין בדברים האלה? תיכף יגיע האיש השחור ויוציא אותו”. העגלון אמר: “יש מעבר בין שני החדרים האלה”.

זַכָּריָא הוציא ראשו החוצה מִבַּעַד לדלת וקרא לאמו של עבד אל-ג’וואד. מוחמד אחמד עלי התבונן סביבו בפחד ורעדה והתחיל להתפלל. אמו של עבד אל-ג’וואד התקרבה והצליחה בקושי רב לדחוק עצמה פנימה דרך הדלת הפתוחה למחצה. החדר היה אפל ולח. כמה מחצלות פרוסות על הרצפה. במעלה הקיר, בין שני החדרים, נפער חלון קטן, שכוסה מסך אדום. מתחתיו היה חלון קטן נוסף, דרכו ניתן היה לעבור בהליכה על ארבע. בקצה השני של החדר ישבה האישה השחורה ובידה סכין גדול. היא שלפה סרטנים חיים גדולים מדלי מים כחול והניחה אותם על גבי אבן גדולה נוטפת-דם שניצבה לפניה, והמתינה. ברגע שהסרטן הזדעדע והרעיד צבתותיו, ביתקה אותו במכת סכין לשני חצאים וצחקה. אחר-כך, התבוננה עד שהחצאים המופרדים חדלו להתנועע, ואז אספה את כולם ושפכה לתוך כד גדול. בפינה אחרת של החדר הכינו ערימה קטנה של מספוא יבש. משהו בתחתית הערימה התנודד וזז. אחת לכמה דקות, עזבה הזקנה את מלאכתה, קמה ממקומה ובמקל, שהיה לה בצד, הכתה כמה מכות על ערימת המספוא, חזרה לשבת ואותו המשהו חדל מתנועתו ולא זז עוד.

משהתירו את ידיה ורגליה של הַחולָה, הגיע האיש השחור הזָּקֵן, אסף את השרשראות, לְקָחָן והִשׁליכָן מבעד לדלת לתוך החצר. הוא שב ונעמד מול החלון. כמה דקות חשב והביט באנשים, שנעו ממקום למקום והיטיבו את ישיבתם. השחור הקיש באצבעו על מסגרת החלון הקטן. קול שיעול גס נשמע מאחור. השחור התיישב על הארץ וחיבק את ברכיו. הדבר ההוא שתחת ערימת המספוא החל שוב להתנועע. הכל היו בהמתנה עד שנשמע קול מתוך האפילה: “מה קורה?”,

השחור אמר: “הֵבִיאוּ לכאן מישהי”. הקול אמר: “היא לא מרגישה טוב?”. השחור אמר: “מאוד לא טוב”. מי שהיו בתוך החדר נצמדו אלה אל אלה. הסרטנים שֶׁבַּדְּלִי שרטו את הדופן. הזקנה היכתה במקל על הדלי והרשרושים נָדַמּוּ. אחר כך התקדמה והתיישבה בתוך החבורה. חלפו כמה דקות והמסך האדום הוסט לאיטו הצידה, והופיעו פנים גדולות מאוד של איש זקן, עצמותיו בולטות וזקנו לבן וארוך. עבד אל-ג’וואד אמר לזַכָּריָא: “הי זַכָּריָא, אם הוא ישאל משהו, דבר אתה במקומי, בסדר?” זַכָּריָא אמר: “בסדר,  אני אדבר”. הזקן, שפיו ועיניו כמעט שלא נראו מבעד לשיער זקנו וגביניו, שאל: “מי החוֹלָה?” זַכָּריָא הצביע על אשתו של עבד אל-ג’וואד. הזקן אמר: “זוזו, אני רוצה לראות אותה”. האנשים זזו הצידה, והצביעו על אשתו של עבד אל-ג’וואד שישנה על הריצפה.  הזקן אמר: “היא לא מתה?” זַכָּריָא אמר: “לא, היא לא מתה. היא התעלפה בסירה”. הזקן אמר: “מניין לך, מַלָּח, שלא מתה?”. זַכָּריָא אמר: “היא נושמת”. הזקן אמר בקול רם: “הי ח’מיז, תסתכל אם היא חיה או לא”. ח’מיז הלך על ארבעותיו לעבר החולה וסימן לזקנה השחורה לעזור לו. יחד מתחו את אשתו של עבד אל-ג’וואד על הריצפה. ח’מיז בדק בכף ידו את אשתו של עבד אל-ג’וואד שהיתה שרועה וישנה. הוא אמר משהו באוזנה של הזקנה ואחר כך הלך לעבר החלון ואמר: “היא חיה”. הזקן חייך ואמר: “טוב מאוד”. הפיל את המסך ונעלם. הזקן והזקנה השחורים קפצו משמחה ונישקו זה את זה.

עבד אל-ג’וואד שאל: “מה קרה? למה הם עושים ככה?”. זַכָּריָא אמר: “אני לא מבין”. ח’מיז אמר: “שקט, אל תדבר”. זַכָּריָא אמר: “למה?”. ח’מיז אמר: “אל תדבר. הוא חושב”. והצביע אל מאחורי המסך. זַכָּריָא אמר: “טוב, שיהיה”.

כולם שתקו. המסך שוב זז הצידה והופיע ראשו של הזקן. כעת החזיק נרגילה בידו וינק ממנה במהירות, שולח עשן סמיך אל תוך החדר. זַכָּריָא אמר לעבד אל-ג’וואד: “מה הוא עושה עכשיו?”. ח’מיז אמר: “שקט. לא לדבר”.

הזקן, לופת באגרופו את הנרגילה, שאל: “הבאתם כסף?”. עבד אל-ג’וואד הוציא את שק הכסף שהביא ונתן ביד זַכָּריָא. זַכָּריָא אמר: “כן, הבאנו”. הזקן אמר: “הבה נראה”. זַכָּריָא העביר את הכסף לידי השחור. השחור לקח את את השק ונתנו ביד הזקן. הזקן אמד את משקלו של שק הכסף, אמר “זה לא מספיק”, השליך אותו לתוך החדר והוריד את המסך האדום.

הסרטנים החלו להתנועע בתוך הדלי.

עבד אל-ג’וואד אמר: “מה נעשה?”. זַכָּריָא אמר: “לא יודע”. עבד אל-ג’וואד אמר: “שמע זַכָּריָא, אומר לך מה נעשה. אנחנו מוכרחים שהוא יהיה מרוצה. אם יש עליך כסף, תן לי אותו. אחזיר לך כשנגיע לכפר”. זַכָּריָא הביא שק כסף, הניחו על השק של עבד אל-ג’וואד ונתנו לידי השחור. השחור דפק על הדלת. הווילון זז הצידה ופני הזקן הופיעו. הוא נטל את השקים, אמד משקלם וחייך. זַכָּריָא ועבד אל-ג’וואד הביטו זה בזה. הזקן שאל: “כמה אנשים אתם?”. זַכָּריָא אמר: “ששה שבעה איש”. הזקן אמר לח’מיז: “תן להם סוכה גדולה”. סילק ראשו והוריד את הווילון.

ח’מיז פתח את חלון המעבר התחתון, והזקנה מיהרה והביאה את כד הסרטנים החתוכים מקצה החדר וזחלה על ארבע לחדרו של הזקן.

4

הייתה זו סוכה רעועה, ורוח קרה נשבה מן הים. מזג האוויר והים לא היו טובים. הכול סער. גלים גדולים התנפצו באפילת הלילה, הרוח הִכְּתָה בחוזקה במים וקול שרשראות נשמע מאופק אל אופק. פרצי צחוק בלתי מזוהים נשמעו מכל עבר בחשיכת הלילה, וקולות שיעול חנוקים עלו מתוך הסוכות. המתחם כולו שקע באפילה. פעם אחר פעם, משנגלה הירח, בצבץ ראש מתוך הסוכות, הביט סביב ושוב נעלם. אשתו ואמו של עבד אל-ג’וואד ישנו בשכיבה על המשטח שבתוך הסוכה. השאר ישנו בישיבה. רק מוחמד אחמד עלי נשאר ער ולא היה מסוגל להירדם. הוא התהלך אָנֶה וָאָנָה בתוך הסוכה ובכל פעם שנגלה הירח הוציא ראשו מבעד לחור שבדופן והביט סביב.  בחצות, גברה יללת הרוח עד כי גם זַכָּריָא קם, התיישב ושאל את מוחמד אחמד עלי: “למה אינך ישן?”. מוחמד אחמד עלי אמר: “הוא לא נותן לי לישון”. זַכָּריָא אמר: “מי לא נותן לך לישון?”. מוחמד אחמד עלי הצביע החוצה. זַכָּריָא שירבב ראשו החוצה. עגלה גדולה עברה בין הסוכות ופניה אל היישוב. זַכָּריָא הכניס ראשו פנימה ואמר: “מי אלה?” מוחמד אחמד עלי אמר: “אני פוחד”. זַכָּריָא אמר: “אין מה לפחד, ממה אתה פוחד?” קום, בוא נצא החוצה ותראה שאין כלום”.

הם יצאו מן הסוכה. הרוח הפכה מהירה יותר, הסתוללה בין הסוכות, מטלטלת בחוזקה את יריעות הבד והווילונות שנתלו בחזית הסוכות. מוחמד אחמד עלי אמר: “היי זַכָּריָא, לאן הולכים?” זַכָּריָא אמר: “נלך לים”.

הלכו להם עד שהגיעו לשפת הים, וצעדו לאורך החוף. הניצוצות והלהבות הסגולות של הגלים, מתערבלים זה בזה, צבעו את הים בצבעים מרהיבים. אט אט, בעודם צועדים ומביטים אל הים, התקרבו זַכָּריָא ומוחמד אחמד עלי אל ביתו של יצחק. מוחמד אחמד עלי התקשה להתקדם, הסתתר מאחורי גבו של זַכָּריָא ופתאום אמר: “היי זַכָּריָא! ‘סתכל שם”. והצביע על אופק הים. זַכָּריָא נעמד ושאל: “מה יש שם?” מוחמד אחמד עלי אמר: “אוניה, גדולה כמו הר. מתי היא הגיעה? מאיפה היא באה?”. זַכָּריָא אמר: “אבל, מה?”. מוחמד אחמד עלי אמר: “זה הם”. זַכָּריָא התבונן היטב ואמר: “ממש ירדת מהפסים. זו לא אוניה. זאת הגאות שעולה”. מוחמד אחמד עלי נרגע. התחילו שוב ללכת. צעדו כמה צעדים ומוחמד אחמד עלי אמר: “היי, זַכָּריָא!”. זַכָּריָא אמר: “מה עכשיו לעזאזל קורה לך?”. מוחמד אחמד עלי אמר: “את זה אתה כבר רואה, נכון?”.

זַכָּריָא הביט שוב וראה סירה גדולה קרֵבָה אל החוף. השניים הסתתרו באחת הסוכות וצפו במתרחש. הסירה הגיעה לאט אל החוף. תחילה יצא מהסירה יצחק הרופא, בקומתו הגבוהה ובגלימתו הלבנה הארוכה, ומאחוריו ח’מיז והגר, ששלפו מתחתית הסירה גוף גדול בעל ידיים ורגליים כְּשֶׁל אדם ולו ראש ארוך ומוזר. זַכָּריָא ומוחמד אחמד עלי נסוגו בזהירות לאחור, הסתובבו ונכנסו בריצה לתוך הסוכה.

בתוך הסוכה, האוויר היה חם. הכול ישנו מלבד העגלון, שהתעורר בינתיים ועישן סיגריה.

5

עם הנץ החמה, הגיעו ח’מיז והָגָר לחזית הסוכה וקראו לחוֹלָה. כולם היו ערים ואמו של עבד אל-ג’וואד יצקה מים לגרונה של החוֹלָה. הָגָר שאלה: “התעוררתם?”. העגלון אמר: “כן אנחנו ערים”. הָגָר אמרה: “תביאו אותה”. מוחמד אחמד עלי אמר: “לאן להביא אותה?”. ח’מיז אמר: “תביאו אותה. הוא רוצה להתחיל”. העגלון אמר: “מה הוא התעורר?” ח’מיז אמר: “הוא תמיד תמיד ער. אף פעם לא ישן”. מוחמד אחמד עלי טפח על זרועו של זַכָּריָא. זַכָּריָא הסתובב והביט בו. רוח חמה הרעידה את הסוכה ואפשר היה לחוש בשמש הבוקר.

הָגָר וח’מיז נכנסו לסוכה והסתכלו על כולם. הָגָר אמרה: “תזדרזו, קדימה!”. ח’מיז אמר: “אם נגיע מאוחר, הוא יִיפָּגַע ולא יעשה כלום בשבילכם”. זַכָּריָא אמר: “למה שלא יעשה כלום?” ח’מיז אמר: “ככה זה תמיד אצלו. הוא הזדקן ואין לו יותר סבלנות”. זַכָּריָא ועבד אל-ג’וואד הביטו זה בזה וקמו ממקומם. עבד אל-ג’וואד עָמַס  את החוֹלָה על גבו ויצא לדרך. זַכָּריָא והאחרים הלכו אחריו.

מוחמד אחמד עלי אמר: “היי זַכָּריָא, אני לא הולך יותר. בשביל מה שאלך? אשאר כאן לשמור על הסוכה”. העגלון אמר: ” לא צריך פה שומר”. זַכָּריָא אמר: “טוב מאוד, הִשָּׁאֵר כאן”. מוחמד אחמד עלי אמר לעגלון: ” גם אתה אל תלך. הרי אין לך מה לעשות. תשאֵר כאן לידי”. העגלון אמר: “לא, אני צריך ללכת. אני צריך לראות מה קורה”. והוא יצא אחרי החבורה.

רוח הלילה הקימה גבעה של חול בין הסוכה לבין ביתו של יצחק. החבורה נאלצה ללכת בנתיב עוקף. הם הלכו מסביב לגבעת החול והגיעו לביתו של יצחק. בחצר הונחו סביב סביב מספר חביות וכלים רבים ומוזרים, כמה חגורות ושרשראות, שניים-שלושה דליים ושני ארונות קבורה. על אחד המשטחים הבעירו אש גדולה. עבד אל-ג’וואד וזַכָּריָא נשאו את החוֹלָה לתוך החדר, והשאר התיישבו בֶּחָצֵר.

הָגָר אמרה לאמו של עבד אל-ג’וואד, שרצתה להכנס לחדר: “את אל תלכי. הוא לא מרשה לנשים להכנס”. אמו של עבד אל-ג’וואד: “אבל איך הוא מרשה לך?”. הָגָר אמרה: “אני שחורה ועובדת בשבילו”. אמו של עבד אל-ג’וואד הלכה לצל והתיישבה בין העגלון לבנו של ראש-הכפר. הָגָר וח’מיז נכנסו לחדר וסגרו מאחוריהם את הדלת. עבד אל-ג’וואד וזַכָּריָא השכיבו את החוֹלָה על רצפת החדר והתיישבו. מלוא רוחב החדר היו פזורים כלי נחושת קטנים וגדולים, סכינים וחרבות, קערות דרווישים וכלי קטורת גדולים וקטנים, ובחלק העליון של החדר עמדה קערת נחושת גדולה מלאה בגחלים גדולות בוערות. הָגָר ניגשה, הפכה את הגחלים והשליכה קומץ עשבים אל הלהבות. ריח חריף מילא את החדר. אחר-כך פרסו מפה לבנה מעל ראש החוֹלָה. הָגָר הביאה שרפרף קטן והציבה אותו לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ של החוֹלָה.

משהסתיימו ההכנות, הָגָר סימנה לח’מיז. ח’מיז הקיש על מסגרת החלון והתיישב למרגלות הקיר. המסך האדום הוסט הצידה והופיעו פניו של יצחק. הוא בחן את הנעשה בחדר, צחק ושָׁמַט בחזרה את המסך. הָגָר סימנה לח’מיז. ח’מיז פתח את החלון התחתון, זחל והתיישב בפינת החדר. זַכָּריָא ועבד אל-ג’וואד התכופפו להביט לתוך חדרו של יצחק. ח’מיז סימן להם בידו שלא יעשו כן, והם הזדקפו על מושבם. כמה דקות אחר-כך, הופיע יצחק זוחל על ארבע דרך החלון הנמוך לתוך החדר, קם והתיישר. הוא עטה גלימה לבנה וארוכה שנמשכה אחריו על הארץ, ובידו אחז מחרוזת תפילה ארוכה. שִׁפְעַת קמטים כיסתה את פניו ועיניו. זקנו הארוך והמסורק הגיע עד לבטנו. זַכָּריָא ועבד אל-ג’וואד קמו ממקומם ונעמדו בפינת החדר. יצחק הלך בשקט והתיישב על השרפרף שמעל למפה הלבנה, פיסק רגליו וסימן. הָגָר וח’מיז אחזו בחוֹלָה ומשכוה אל המפה. הָגָר זרקה הצידה את הצַ’אדוֹר של החוֹלָה והסירה את רעלת הבּוּרְקַע מעל פניה. עיני החוֹלָה נפקחו והיא הביטה בתקרה בבהלה. יצחק רָכַן והביט לתוך עיניה. החוֹלָה ייבבה והניעה ידיה. הָגָר הביאה קנקן קטן של מי-ורדים והזליפה כמה טיפות נוזל על שפתי החוֹלָה. החוֹלָה רעדה ואספה רגליה. יצחק צחק, וח’מיז ניגש על ארבעותיו והתמקם לצד הָגָר. הָגָר נתנה מספריים גדולים ביד יצחק. יצחק גזר את שיער הרקה השמאלית של החוֹלָה. הָגָר הושיטה ידה והוציאה סרטן גדול וחי מתוך קערת נחושת והשליכה אותו על רקת החוֹלָה. הסרטן נותר זמן מה ללא תנועה, עד שהתייבשה באיטיות הלחות שכיסתה את גופו. אז החל להניע אט-אט את רגליו הארוכות ונעץ את צְבָתוֹתָיו בעור הרקה. הָגָר שפכה מלח על הסרטן שהתחיל  לרעוד כולו.

עבד אל-ג’וואד אמר: “מה הוא רוצה לעשות?”

יצחק הסתובב והביט בהם בכעס. ח’מיז והָגָר קמו ממקומם, פתחו את הדלת והוציאו אותם מחוץ לחדר. זַכָּריָא ועבד אל-ג’וואד באו והתיישבו ליד העגלון. אמו של עבד אל-ג’וואד שאלה: “מה הוא עשה?”. זַכָּריָא משך בכתפיו, ואמו של עבד אל-ג’וואד שוב שאלה: “לא הבנתם מה הוא עשה?”. עבד אל-ג’וואד אמר: “הוא היה עסוק”. והניח את ראשו על ברכיו. הכול הקשיבו. נשמע קול שבירה של משהו. דלת החדר נפתחה. ח’מיז, בשרוולים מופשלים, נכנס לחצר, נגש לאחת החביות, הרים את המכסה והריח. אחר-כך הלך לחבית אחרת ושוב הריח. אז מילא כוס בנוזל שחור ונכנס לתוך החדר. הדלת שוב נסגרה מבפנים.

אמו של עבד אל-ג’וואד שאלה: “מה זה היה הדבר ההוא?”. עבד אל-ג’וואד אמר: “לא הבנתי”. אמו של עבד אל-ג’וואד אמרה: “מה אתך, זַכָּריָא? גם אתה לא הבנת?”. זַכָּריָא אמר: “זה בטח משהו שהוא צריך בשביל מה שהוא עושה”.

קול יבבת אשתו של עבד אל-ג’וואד נשמע מתוך החדר.

אמו של עבד אל-ג’וואד אמרה: “עבד אל-ג’וואד, לך תעיף מבט. תראה מה הוא עושה”. עבד אל-ג’וואד אמר: “הם לא ייתנו לנו להיכנס”.

דלת החדר נפתחה, והָגָר יצאה לחצר ולקחה במהירות סכין רחבה וכלי ארוך וצר, נכנסה לחדר וסגרה את הדלת מאחוריה. קול צחוק ושיעול עלה. מישהו שר ואז נשמע קול צחוקה של הָגָר, ואחרי כמה שניות, קול שיעול של גבר. עבד אל-ג’וואד אמר: “הוי הרחום שברחומים”, ואשתו של עבד אל-ג’וואד שוב יללה. אמו של עבד אל-ג’וואד החלה לבכות. עבד אל-ג’וואד אמר לאמו: “אל תבכי, אל תעשי בלגן”. דלת החדר נפתחה, ח’מיז, בידו בד לבן, ניגש לאחת החביות, הסיר את המכסה, הרטיב את הבד בנוזל צהוב שהיה בה, שב לחדר וסגר את הדלת. קול הים, שסער בנהימה כבדה ומפחידה, נשמע מארבעת צדדי הבית. דבר מה עמד באוויר. הכל התנודד סביבם עד כי דָּמָה בעיניהם כאילו ישבו בסירה, נודדים על פני הימים.

אמו של עבד אל-ג’וואד אמרה: “יש לי סחרחורת”. זַכָּריָא אמר: “תשכבי, זה יעבור לך”. אמו של עבד אל-ג’וואד אמרה: “לא, אני לא יכולה, אני לא אשכב”. עבד אל-ג’וואד אמר: “אם את לא יכולה עכשיו, אל תשכבי”. אמו של עבד אל-ג’וואד שאלה: “למה לא אומרים כלום?”. זַכָּריָא שאל את העגלון: “כמה שעות זה יימשך?”. העגלון אמר: “אני לא יודע. חוץ ממנו אף אחד לא יודע”.

הָגָר וח’מיז יצאו החוצה. קערת הנחושת בידו של ח’מיז. הוא שפך ליד הפלטפורמה את הגחלים הכבויות והאפר. הָגָר מילאה מחדש, במלקחיים, את הקערה בגחלים בוערות. השניים חזרו לתוך החדר. קולו של הים הלך ורע והטלטולים התגברו. . .  אבק רב מילא את החצר, כשצרחתה של אשתו של עבד אל-ג’וואד החזירה אותם לעצמם. כולם קמו. אמו של עבד אל-ג’וואד החלה לבכות. העגלון יצא החוצה מדלת החצר.

כמה דקות אחר-כך, הָגָר וח’מיז נכנסו לחצר, הרימו את אחד מארונות הקבורה ונשאו אותו לתוך החדר.

6

לקראת השקיעה שככה הסערה, הים שקט והירח עלה. הם יצאו מן הסוכה והמתינו על תלוליות החול לעגלון שישוב מן הכפר ואפשר יהיה לצאת לדרך. מוחמד אחמד עלי קיבל חום ושכב בסוכה. סוכות נוספות התפנו. רוחות הבוקר עקרו סוכות רבות ממקומן והעיפו אותן לחולות ולחוף הים. הם ישבו והתבוננו בים כשלפתע נראתה באופק אניה ענקית. עיניה זוהרות, דגליה צבעוניים ותותחי נחושת גדולים לה מכל צדדי הסיפון. פתאום יצאו מן הבית הָגָר וח’מיז ובידם תופי דָאיֵרֶה, והחלו שרים תוך שהם מנגנים ורוקדים.

זַכָּריָא התרחק מן החבורה, קרב אליהם, אחז בכתפו של ח’מיז ואמר: “מה קרה? מאיפה באה האניה הזאת? בשביל מה היא באה?”. ח’מיז, קצר רוח, נרעש מבלבול ואושר, אמר: “היא באה מירושלים. היא באה לקחת את יצחק”.

כמה תותחים ירו מסיפון האוניה.